הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')מספרים על אנגלי, צרפתי וישראלי שנתפסו ונקשרו על ידי קניבלים בג'ונגל, ובבקשתם האחרונה לקראת הוצאתם להורג האנגלי ביקש בירה, הצרפתי רצה יין, ואילו הישראלי ביקש לקבל שתי סטירות. כשנתנו שוביו את הסטירות, מייד ניתק את החבלים, הפליא בהם את מכותיו וברח. במסיבת העיתונאים שקיים בנתב"ג נשאל הגיבור הישראלי: "למה רצית לקבל שתי סטירות?" ויען: "הייתי זקוק לצידוק מוסרי כדי להכות בהם…"
הנמשל בהקשר של מדינת ישראל ומאבקיה בארגוני המחבלים ברור מאליו, והוא משתלב בפירוש המוכר לגירוש ישמעאל והגר מאוהלי אברהם אל המדבר, שנראה כמעשה קשה ואכזר. גירוש זה לא עולה בקנה אחד עם דמותה של שרה אימנו, הנביאה הראשונה, שאף אברהם נצטווה לשמוע בקולה. לפיכך עסקו כל פרשני המקרא בשאלה: מה ראתה שרה בהתנהגותו של ישמעאל שגרם לה לדרוש את גירושו? נציג להלן שלוש תשובות עיקריות לשאלה זו, כאשר כולן מבוססות על פרשנות למילת המפתח האחת והיחידה שמתארת את מה ששרה ראתה – המילה "מְצַחֵק".
א. לפי הגישה האחת, המילה מצחק מקבילה ל"מְשַׂחֵק", והיא מורה כאן על שחוק רגיל. אונקלוס מתרגם בפשטות שישמעאל היה "מחייך", ואבן עזרא מסביר שהוא היה "מצחק כי כן מנהג כל נער", וכציטוט הרמב"ן: "משתעשע". הסיבה לגירוש הייתה, לדברי אבן עזרא, קנאת אֵם ותו לא: "ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה".
פרשנים נוספים נוקטים גישה מקילה כלפי ישמעאל, אך מוסיפים שהוא לא רק שחק ושיחק, אלא גם אמר דברי להג ולעג (רד"ק, ספורנו ועוד). רמב"ן סבור שישמעאל לעג על כך שעשה "אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק". שרה דרשה את גירושו מפני ש"העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו, ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאיתי" (רמב"ן). פרשנויות אלה מותירות אותנו עם קושיה חמורה על התנהגותה של שרה: הייתכן ששרה תבעה גירוש אכזר של אם ובנה אל המדבר, רק בשל עלבון אישי או קנאה?!
ב. מנגד, אנו מוצאים במדרש גישה הפוכה, ולפיה שרה ראתה את ישמעאל עובר על אחת משלוש העבירות החמורות ביותר: עבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים (ב"ר נג, מובא ברש"י). הקושי הגדול בפרשנויות אלה הוא שלפיהן נעשו העבירות החמורות ביותר הללו בביתו של אברהם אבינו. יתר על כן, אם אכן ישמעאל עבד עבודה זרה, עסק ברצח או בגילוי עריות, כיצד ייתכן שאברהם לא מחה בו ואף סירב לתביעת שרה לגרשו, עד שקיבל הוראה מפורשת מה' בעצמו?
ג. גישה שלישית אומרת שהעילה לגירוש ישמעאל נעוצה בוויכוח על ירושת אברהם. הראשון שהציע פרשנות זו הוא רבי שמעון בר יוחאי, שאמר: "אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שמשעה שנולד יצחק היו הכל שמחין. אמר להם ישמעאל: שוטים, אני בכור ואני נוטל פי שניים" (ב"ר, שם). דברי רשב"י משכנעים ביותר, שכן שרה נימקה את דרישת הגירוש והסבירה לאברהם בפירוש: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". פרשן הפשט המובהק, רשב"ם, אימץ פירוש זה וכתב: "ולא רצתה לשהותו עוד, פן ירצה להחזיק בירושת אביו עם יצחק".
פרשנות זו מאוד משכנעת, שכן יש בה הסבר המתקבל על הלב וגם על הדעת, לצורך הרציני שהיה לשרה לגרש את ישמעאל, ובה בעת היא לא נדרשת לייחס לישמעאל עבירות חמורות שקשה לקבל שהתבצעו בבית אברהם ואשר הוא כלל לא מחה בו עליהם.
סכסוך הדמים בין ישראל לערבים ומעשי הרצח הרבים של המחבלים הביאו רבנים בדורנו להדגיש את פירוש המדרש שלפיו ישמעאל עסק בשפיכות דמים. מעשי הרצח והטבח של מחבלי חמאס לאחרונה מעודדים קו מחשבה זה, ואכן, כמו אותו ישראלי, קיבלנו לאחרונה צידוק מוסרי להכות באויבנו מכה ניצחת. יש אף מי שמסיקים, שכמו ששרה גירשה את ישמעאל, כך יש לגרש את הישמעאלים בזמננו, ולמשנת הרב כהנא הי"ד יש כיום עדנה, בעיקר בקרב צעירים.
אולם, נכון להעדיף את פרשנות הפשט המשכנעת, וחשוב להדגיש שגם כיום היא הולמת יותר. המאבק על ירושת הארץ והירושה הרוחנית של אברהם, הוא שעומד מאחורי האמונה והאידיאולוגיה של ארגוני המרצחים. ואנו, בנוסף למלחמה באויבינו, עלינו לחזק בכלל הציבור את הזיקה לירושת אברהם – הן ירושת הארץ, הן ירושתו האמונית והן ירושתו המוסרית: "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
(וירא תשפ"ד)
