הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)אנשי סדום הם סמל הרוע והשחתת המידות והמוסר. אלוקים מחליט להחריב את העיר כולה, ללא כל רחמים. על פי התורה, כולם שם היו שטופי זימה ומלאי אכזריות. אולם מתי קובעים שהאדם נשלט טוטלית על ידי היצרים האפלים שלו? ומה יש למחשבה של יהדות אתיופיה לתרום בשאלה זאת?
חז"ל קובעים באופן נחרץ במשנה "אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישן" (משנה בבא קמא). כלומר בדיני אדם המזיק, הכוונה שלו איננה פונקציה אלא התוצאה. אדם שהזיק אחראי על מעשיו בכל מצב גם אם הם נעשו מתוך אונס, ואין זה משנה אם הנזק נגרם ברצונו של המזיק, בשוגג, באונס או תוך כדי שינה. המסורת החזל"ית מטילה אחריות טוטלית למעשיו של האדם על האדם. אנשים צריכים לקחת אחריות ולבחור מתוך כך את מעשיהם.
מצד שני, הליברליזם המודרני מדבר גם על זכויות האדם, ויש בכך הרבה צדק. אנשים שנולדו וגדלו למציאות חברתית מסוימת, להורים שחיים בסוג של מובלעת חברתית, בשכונת מצוקה ובאזורים שבהם תנאי החיים ירודים ביותר, בשכונה שלא נותנת מענה לצורכיהם התעסוקתיים והחברתיים – במה הם אשמים? עם זאת, גישה מעין זו עלולה להוביל אותנו למצב הפוך, לאי נטילת אחריות ולהרבה צביעות והתנשאות. כמו שכותב גדי טאוב, "במקום תביעה לתיקון עוולות בשמן של זכויות שוות, היא מציעה לנו תביעה לזכויות יתר על סמך מסכנות. במקום לשפוט אדם על פי כישוריו או הישגיו, היא מציעה לנו לשפוט אותו על פי צלקותיו או צלקותיהם של בני קבוצתו… סוג זה של טיעון אינו מטפח צדק חברתי אלא צדקנות. הוא אינו מוציא את החלשים או את המקופחים ממשבצות סטריאוטיפיות, אלא חוזר ותוחם אותם בתוכן… היא (הגישה) מעודדת אותו להתבצר בקיפוחו, לדרוש בשם מסכנותו ולא מכוח זכויות שוות או הישג אישי. היא מציעה לנו לשפוט אדם, לא לפי מה שעשה הוא אלא לפי מה שעשו לו אחרים. היא מחליפה אתיקה של אחריות באתיקה של רחמים". גישה זו עלולה להטיל אחריות רק על צד אחד.
מהו הגבול בין להטיל על אדם אחריות בלעדית על מעשיו לבין התחשבות בגורמים חברתיים, חיצוניים וכלכליים שהביאו את האדם לבצע מעשה נורא? מה מכריעה התפיסה של יהודי אתיופיה, כמשקפת את החוק המקראי?
חכמי הקהילה סבורים שלא ייתכן שטבעו של האדם הוא רע מיסודו. שכן, האדם נברא בצלמו של הקב"ה, והקב"ה הוא טוב, ואם כן, כיצד אפשר לטעון שהקב"ה שכולו טוב ברא את האדם שביסודו רע? שאלה זו שימשה נקודת מוצא עבור התרבות הדתית לקבוע, ללא כל פקפוק, שהאדם הוא טוב מיסודו. לכן, הם לא קיבלו את הכלל ההלכתי 'אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישן'. אי אפשר לצפות מאדם שיימנע מראש מנזק, הוא אינו נביא. במחשבה האתיופית האדם אינו מועד לעולם, הוא תם לעולם. הגישה הראשונית היא שהאנשים טובים. השטן הוא האחראי להתנהגות הרעה שלהם. "היעדר השלום נובע ממציאותו של השטן. אלוקים נמצא בשלום, המלחמה היא מהשטן. אותה תפיסה נמצאת גם בהבנת מקרי מוות לא טבעיים, קיצוניים ומפתיעים: אם אדם הורג אדם אחר, הרי זה משום שהשטן נכנס בליבו" (שלום ורוזנק, תשפ"ב). מתי אדם הופך מתם למועד? כשהוא מבצע את המעשה הנורא לפחות פעמיים. בכך הוא הופך בעצמו למהות הרוע ולמהות השחתת המידות והמוסר. זאת הייתה המציאות בסדום, שהקב"ה לא יכול היה בגינה להבליג והיה קושי למצוא בסדום ולו צדיק אחד.
הקב"ה ידע להבדיל בין מעשה השטן למעשה האדם. אבל מה קורה לנו היום בעולם? אנו מתקשים להבדיל בין מעשה השטן למעשה האדם, בין התם למועד, בין הרחמנים לאכזרים. במצב כזה עלינו לזכור שאף אחד מאיתנו איננו אלוקים, לקבוע שהאדם נשלט טוטלית על ידי היצרים האפלים שלו, ומצד שני אסור לנו בשום אופן לאבד את השכל הישר.
(וירא תשפ"ד)
