שתי פרשיות בתורה, פותחות ומתארות את פטירתו של דמות מסוימת, ושתי הפרשיות נפתחות בשורש 'חיים', המופע הראשון בפרשתנו "ויהיו חיי שרה" והמופע השני מובא בפרשת ויחי: "ויחי יעקב בארץ מצרים". דורשים חז"ל בתלמוד: "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים".

אדם במותו אינו באמת נפטר מהעולם, אדוות חייו של אדם ממשיכות להכות גלים גם לאחר לכתו, וכגודל אישיותו, עוצמתו של האדם כך גודל חייו, כגודל משמעות מסכת חייו כך גם עוצמת חיותו של אדם.

לעיתים המוות מעניק את גדולתו של האדם, חיים שלמים יכולים להיחשב בבחינת חיים של שגרה, אך עצם המיתה יש בה כדי לחדד את שיעור קומתו של האדם שנסתר מאתנו כל חייו. שני סיפורים תלמודיים מחדדים לנו איך אלמוניותם של אנשים כל חייהם, ואולי אף היותם מסוג האנשים שהאדם לא היה מבקש לכלול אותם בין רשימת חבריו, מתגמדים לנוכח מעשה הרואי אחד בסוף חייהם.

המקרה הראשון הוא סיפורו של אלעזר בן דורדיא, שחי בתקופת התנאים, קורות החיים של אותו אלזר בן דורדיא, כפי שאלו מפורטים בתלמוד כוללים את השורה הבאה: "שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה", אולי הסמל הגדול לאיבוד חיי מוסר מתוקנים, ומודל להאדרת הגוף על החומר, זהו הברנש. עוד ממשיך התלמוד שבאחת הפעמים שהוא ביקר אצל זונה הטיחה בפניו משפט, ולפיו אלעזר בן דורדיא אין כל תקנה וגם אם יעשה תשובה לא יקבלו את תשובתו. אמירה זו הביאה את אלעזר דורדיא לחשבון נפש נוקב, תוך ניהול דיאלוג וניסיון לבקש עזרה מההרים והגבעות, ובהמשך שמים וארץ, שמש וירח, כוכבים ומזלות, "בקשו עלי רחמים" כולם משיבים את פניו ריקם ואינם יכולים ומסוגלים לעזור לו. משהבין את גודל מצבו ושאין הדבר תלוי אלא בו, ישב ו"הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו". משנפטר אלעזר בן דורדיא, מתאר לנו התלמוד: "יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מוזמן לחיי העולם הבא". רגע אחת של הבנה, תשובה אמיתית ובת קול קוראת לו "ר' אלעזר בן דורדיא" אותו האיש שרק לפני כמה שורות תיארנו כאדם שטוף זימה קונה את עולמו, וסיפורו משולב בתוך התלמוד ודמותו זכורה לנו בתור רבי.

סיפור אחר בתלמוד אנו קוראים על ר' חנינא בן תרדיון. שחי בתקופת מרד בר כוכבא, והוא אחד מעשרת הרוגי מלכות, שהוצאות להורג באכזריות על ידי השלטון הרומי ששלט בארץ ישראל. התלמוד מתאר לנו את מותו האכזרי של ר' חנינא בן תרדיון, כאשר הרומאים לקחו את ספר התורה שהיה עימו כרכו את הקלף סביב גופו הוסיפו גזרי עצים והדליקו את האש, וכדי להגביר את סבלו מתאר לנו התלמוד: "הביאו ספוגין של צמר שראום במים והניחום על ליבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה". מוות איטי ואכזרי. הנקודה שאני מבקש להאיר בסיפור זה הוא לא בהקשר של מיתתו המצמרר של ר' חנינא בן תרדיון, אלא דווקא של אותו 'קלצטונירי', אותו איש רומי שהיה ממונה על ההוצאה להורג של חנינא בן תרדיון, שמו אינו מוזכר בתלמוד, ואולי בגלל אופי עבודתו וגודל אכזריותו ורשעתו להוציא לפועל ולהרוג אנשים בצורה לא אנושית. ובכל זאת למרות האירוע הזה של הוצאתו להורג של ר' חנינא בן תרדיון עושה משהו לאותו ממונה איש ביצוע, וברגע אחד הוא מפנים את גודל פשעיו ואת החטאים החמורים שהוא מבצע במסגרת עבודתו, והוא מוכן להחיש את מיתתו של ר' חנינא בן תרדיון כדי שהוא ימות מהר ולא יסבול ובתנאי שר' חנינא בן תרדיון ישבע ויבטיח לו חלק בעולם הבא, לאחר שר' חנינא נשבע לאותו 'תליין' הגדיל אותו מוציא לפועל את האש ובנוסף קפץ אף הוא אל תוך הלהבות ומת. וגם כאן יוצאת בת קול ומכריזה "ר' חנינא בן תרדיון וקלצטנורי מזומנין הן לחיי עולם הבא". כל חייו של אותו תליין שהיה שופך דמים ומוציא להורג מטעם מלכות רומי מתנקזים לאותו רגע אחד מכונן שבכוחו לצקת משמעות אחרת לחייו של אדם, למרות שכל חייו היו הפוכים. זהו שמכריז מיד רבי יהודה הנשיא בבכי "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים".

שתי אגדות תלמודיות שמבקשות, בין היתר, להדגיש את גודל שעת המיתה, שבכוחה להביא את האדם לחיי נצח.

שמואל יוסף עגנון, ש"י עגנון, מגדולי הסופרים שקמו לישראל במאה-20 כתב פתיחה לקדיש – אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל", הרקע לכתיבת היצירה היה מאורעות שנת 1947, לפני מלחמת העצמאות, כאשר יהודים רבים נהרגו בין אם על ידי ערבים ובין אם בכוחות ממשלת המנדט הבריטי ששלט עוד בארץ. לאחר הפתיחה של עגנון העוסקת במלך שיוצא לקרב, ובהשוואה שבין מלך בשר ודם למלכו של עולם. ולאחר שהוא מטעים את עצם אמירת הקדיש. הוא מקדיש פסקה בה עובר עגנון מהתייחסות לאדם פרטי שמת להתייחסות להרוגי ארץ ישראל, וכך הוא לשונו: "אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו. ולא זו בלבד, אלא כל הדר בארץ ישראל הוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהפקידו המלך שומר בפלטרין שלו. נהרג אחד מלגיון שלו אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו". כל מי שגר בארץ ישראל הוא מלגיון של מעלה, כותב לנו עגנון, וכאשר נפטר אחד, אין אחד תמורתו, שהרי כל אדם מישראל עולם ומלואו הוא.

הנביא ירמיה משמיע לנו את אחד היסודות החשובים בחייה של האומה הישראליות. אושיה שצריכה ומלווה אותנו לאורך הדורות, וכך הוא קובע לנו: "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע". בפשטות מקפלת תפיסה זו את האמונה הבסיסית לפיה תשועת ישראל והצלחתה יונקת מתפתחת וצומחת מתוך הצרה. והיכן שאתה מוצא צרות שם את מוצא את התשועה, וכגודל הצרה כך גודל התשועה. ועל כך אומר הגאון מווילנא בספר 'קול התור' מצינו שכתב: "מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה".

הטבח של שמחת תורה תשפ"ד, בהן איבדו את חייהם במיתות שונות ומשונות, אכזריות, שנדמה שהן לקוחות מבית היוצר של סרטי האימה בהוליווד, אינם נתפסים ואינם מתיישבים עם המוסר הטבעי האנושי. אלו שנספו בטבח של שמחת תורה קדושי עליון כולם, במותם ציוו לנו את החיים, שבהקשר זה יש לפרש שנסיבות מותם הוא הציווי לזכור את סיפורם, לספר את סיפור חייהם, ועל זה אומר הנביא "בדמייך חיי". יש וחי בהם עניינו לחיות את גבורתם וסיפורם של הרוגי ארץ ישראל.

הזכרנו את עגנון ונסיים במילים החותמות את יצירתו שראוי לשנן ולזכור אותן: "לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכוין את לבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול, יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא ברעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, וכן כל הפרשה כולה. ונזכה ונחיה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן".

*אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט', ובעלים של משרד עורכי דין.

(חיי שרה תשפ"ד)

הפוסט מוות שכולו חיים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

נס פך השמן שאירע לחשמונאים הוא חזרה על הנס שהתרחש לשרה. נס זה מסמל הן באוהל שרה והן במקדש המכבים את היכולת ליצור המשכיות גם בנסיבות בלתי אפשריות וכנגד כל הסיכויים. הנר הקטן שפורץ את גדרי הטבע ושורד מעבר למשוער, משקף את הקיום היהודי של מיעוט קטן מול איומים רבים. שרה הצליחה בכך עם בן זוגה אברהם בעולם של עובדי אלילים, והמכבים עשו זאת מול היוונים והמתייוונים.

המכבים יכלו ללמוד משרה את השילוב של אמונה וקדושה עם גישה תקיפה כנגד איומים חיצוניים. כאשר שרה ראתה ששפחתה הגר מקילה ראש ומזלזלת בה, היא הגיבה בנוקשות ואף הביעה בתקיפות את כעסה על אברהם: חמסי עליך. כאשר ראתה את ישמעאל מצחק היא לא עברה לסדר היום, אלא דרשה במפגיע את גירושו עם אמו. המכבים המשיכו את דרך האמונה של שרה כשהתקוממו מול עולם שהולך ומתייוון, ועם זאת לא שקטו על השמרים, אלא לקחו לידיים את העניינים והגיבו בתקיפות לאיומים חיצוניים.

על הפסוק הפותח את הפרשה: ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה דרשו חכמים: "בת קוף כבת כף" (ב"ר נח, א). דרשה זו עוררה אותי לחשוב על גיבורי חודש כסלו, המכבים, שגם אצלם יש דימוי של קו"ף וכ"ף. כידוע, יש אי בהירות לגבי איות השם "מכבי" ומקורו של השם. רבים סבורים שכינוי זה צריך להיכתב בקו"ף, וניתנו לכך כמה הסברים: לפי הסבר אחד הוא נגזר מהמילה "מקבת", שפירושה פטיש, כפי שנאמר: ומקבות והגרזן (מל"א ו, ז), והוא בא לציין את כוחם וגבורתם של יהודה המקבי ולוחמיו, שהיכו בעוז על קודקוד אויביהם. אחרים מסבירים שמקור השם בטעות של התרגום הרומי: במקום יהודה "המצביא" העתיקו "המקבי", בחילוף צ' בק', שכן ברומית אותיות אלה מתחלפות (כגון ציצרו-קיקרו).

לעומת זאת, כבר לפני כאלף שנה הופיע השם "מכבי" בכ"ף בתרגום לספר מכבים, ומאוחר יותר החל להופיע ההסבר המקובל שכינוי זה הוא ראשי תיבות של הפסוק מי כמוך באלים ה' (שמות, ט"ו, יא). פסוק זה הופיע, לפי המסופר, על דגליהם או על סמליהם של נושאי המרד ביוונים.

שני הפירושים לשם מקבי/מכבי מבטאים למעשה שתי תפיסות בדבר סוד כוחם ועוצמתם של החשמונאים: אם מקור השם מקבי הוא במילה מקבת או בתואר מצביא, מקור כוחם בעוצמה הפיזית ובגבורת הלחימה; ואם מקור השם הוא בפסוק מי כמוך באלים ה', הרי שהכינוי מכבי נועד להדגיש שמקור כוחם בה', העושה להם חיל.

נכון לומר במקרה זה "בת קוף כבת כף", "ואלו ואלו דברי א-להים חיים". המקבים היו לוחמים עזי נפש ומתוחכמים, נחושים ומלוטשים, ובמטרה דבקים. יחד עם זאת, הם היו גם בעלי אמונה וביטחון באלוקי ישראל ובה' דבקים. הם לחמו לחירות לאומית, ובד בבד חלמו על כס-לו, וכשחולמים ולוחמים מתוך השילוב של אמונה וגבורה זוכים לכוחות ולהישגים שהופכים לסמל לדורות הבאים.

גם בזמננו כוחם של חיילינו נובע מהשילוב המנצח של עוצמה צבאית יחד עם נאמנות לערכים נעלים של הקרבה למען העם והארץ, ומסירות למסורת ולמוסר של היהדות. במלחמה הם מקיימים מלחמת מצווה גדולה, ולמעשה גם ביום-יום חיילינו כולם מקיימים מצוות, מי יותר ומי פחות, אלה מצוות מסוימות ואלה אחרות. השילוב של רוח וכוח מאחד את כולם, בהמשכת דרכם של המכבים, והנר שהדליקה שרה מוסיף לדלוק עד היום.

(חיי שרה תשפ"ד)

הפוסט הנר של שרה וחנוכה דולק גם במלחמה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

המציאות הקשה שנקלענו אליה מזכירה לנו את הסיבה, שמחמתה תוקנה הברכה הרביעית של ברכת המזון. בעוד ששלוש הברכות הראשונות של ברכת המזון מהוות חטיבה אחת והן מהתורה, הרי שהברכה הרביעית  – "הטוב והמטיב" – היא מדברי חכמים. חז"ל תקנו ברכה זו כהודאה על קבורתם של הרוגי ביתר זמן רב לאחר נפילתם בקרב מול הרומאים. אירוע זה היה קשה ומזעזע וכך מובא בתלמוד הירושלמי תענית (ד,ה):

"כרם גדול היה לאדריינוס הרשע, שמונה עשר מיל על שמונה עשר כמין טיבריא לציפורי  והקיפו גדר מהרוגי ביתר, מלא קומה ופישוט ידים ולא גזר עליהם, שיקברו עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו. אמר רב חונה, משניתנו הרוגי ביתר לקבורה, נקבעה הטוב והמטיב. 'הטוב' שלא נסרחו 'והמטיב' שניתנו לקבורה".

היוצא, שהברכה הרביעית של ברכת המזון היא הודאה על כך שהרוגי ביתר הובאו לקבורה, לאחר שחלף זמן רב בו היו מוטלים בשטח. אירוע זה היה גם אחת מהסיבות לחגיגת ט"ו באב. ולכאורה קשה הדבר, כיצד ניתן לשמוח על קבורתם של הרוגי ביתר שנהרגו בזמן חורבן  ביתר, שסימל יותר מכל את הקץ לתקווה של מלכות בר כוכבא בשיאו של החורבן?

הרב קוק זצ"ל התייחס לנקודה זו (עין אי"ה ברכות ז,לא):

"על כן תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב' כנגד הרוגי ביתר שהוא סימן לדורות; כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה. והנה נשמרה צורת ההרוגים, עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם, אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כוח החיים מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כוח חיים נפלא לשמור צורתינו העצמית ".

לדבריו,  אותו אירוע קשה, שגופותיהם של הרוגי ביתר נשארו שלמות, למרות שהיו מוטלות זמן רב ללא קבורה – מסמל את כוחות החיים של העם היהודי גם בתקופת גלות ממושכת ובשיאו של חורבן. הצביון הרוחני של האומה נשמר גם בשעות הקשות ביותר. דברים דומים ובניסוח אחר אומר ערוך השולחן או"ח (קפט, ב):

"בשעה שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה כלומר להורות לנו שאפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא עלינו עושה עמנו נסים ונפלאות, שאין לך נסים גדולים מאלו הרוגי ביתר, שהיו מונחים רבות בשנים על פני הארץ, ולא הסריחו ואח"כ ניתנו לקבורה. וזהו סימן שהקב"ה לא יעזוב אותנו לעולם, אף בעת שאנו חוטאים לפניו".

גם כאשר נראה שהקב"ה כעס עלינו בשמיני עצרת השנה, עדיין היו הרבה נסים, שאנו שומעים עליהם מדי יום.

כולנו תפילה שחיילנו יחזרו בשלום, ושנחזיר את החטופים והשבויים בשלום לארץ ישראל . כך גם נקווה שאלו שנרצחו באותה מסיבה ואלה שנפלו בקרב וטרם הובאו לקבר ישראל,  שנזכה להביאם במהרה לקבר ישראל בכבוד המגיע להם.

מיוחדת היא ברכת המזון;  בו בזמן שאדם מודה להקב"ה על השפע שקיבל ורחוק הוא כל כך ממציאות של חורבן,  הוא זוכר גם את רגעיה הקשים של האומה, ומודה על קבורתם של הרוגי ביתר, שמסמלים יותר מכל את  כוחות החיים הנצחיים של עם ישראל.

(חיי שרה תשפ"ד)

הפוסט קבורתם של גיבורי ישראל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הפרשה קרויה בשם "חיי שרה", ותמוה הדבר, הלוא הפרשה מתארת את מותה של שרה אמנו. האם לא מתאים יותר היה לפתוח את הפרשה במילים 'ותמות שרה'? חכמים השיבו ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות י"ח ע"ב), כלומר צדיקים מותירים בעולם רשמים, שאיפות ומאוויים, שהמשכתם על ידי אחרים ממשיכה את חייהם אף לאחר מותם.

אז מה פירוש שם הפרשה 'חיי שרה'? היכן כאן האופטימיות? אלא שעד כמה שקשה לומר זאת, העקידה העניקה חיים. לא לאברהם וודאי שלא לשרה, אלה איבדו את שלהם. הכוונה היא לאחרים – לאומה שנולדה בעקבות העקידה. רק עתה הבין אברהם שהוא לא יהיה כאן לנצח, והוא פועל מייד להמשכיות האומה. הוא פונה אל אליעזר ומצווה אותו למצוא אישה ליצחק.

למותה של שרה השפעה עצומה על יצחק. עם כל זה שאין מפרש הכתוב את אבלותו, מתברר שזו נמשכה כמה שנים. רק לאחר שלוש שנים, כאשר מביא יצחק את רבקה לאוהל אמו שרה, יש לו נחמה ויבאה יצחק האהלה שרה אמו וייקח את רבקה ותהי לו לאישה… ויינחם יצחק אחרי אמו (שם, י"ט). רבקה היא שממלאת את החלל שנפער עם מותה של אמו שרה. ההקרבה, אם כן, אינה מעניקה דבר למקריב או לקורבן, להיפך. אולם ההקרבה היא המעניקה את העתיד כולו לאחרים. אברהם ושרה שילמו את מחיר ההקרבה והעקידה, אולם הקורבן שלהם נתן לנו את החיים. אכן שם ראוי נקראה הפרשה, פרשת 'חיי שרה'.

הרב סולובייצי'ק התייחס בהגותו לסבל ולאובדן שבחיי האדם. הוא תוקף בספרו 'בסוד היחיד והיחד' את אלה המשווים ממד פרגמטי לקיום תורה ומצוות. אלה שרוצים לומר שהתורה מעניקה למקיים אותה שפע, עושר ואושר, כבוד ובריאות. לשיטתו, זוהי רדידות דתית, ונפשו בוחלת בה. "אף על פי שאני תושב אמריקה זה שנים רבות, עדיין לא סיגלתי לי את ההשקפה הפרגמטית על הדת. לדעתי, אין האמונה באה לשרת את צורכי בני האדם… מעולם לא ניסיתי לבאר את תורת ישראל בקטגוריות של בריאות הנפש, שלוות הרוח וכיוצא בהן, אף על פי שגישה זו רווחת כאן גם בין הוגי דעות יהודיים, חרדים ובלתי חרדים… נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור סחור לנושא…".

ההלכה היא מציאותית וראתה במוות אסון, ולכן יש לנהוג בעצבות ובבכי ביחס כלפיו ובמפגש עימו. האבלות נועדה לתת כבוד למת שנפטר (רש"י סוכה כ"ה ע"א). כמו כן, האבלות נועדה למתאבלים לפשפש במעשיהם, כמו שנאמר "והחי ייתן אל ליבו" (מדרש רבה נ"ח, ל"ב). עם כל זה, ההלכה קבעה שאסור לחולה אבל להחמיר לנהוג אבלות בדבר שיקלקל בריאותו, ואפילו חולה שאין בו סכנה, "… ייזהר מישיבה על הקרקע או לילך יחף אם תתקלקל בריאותו ע"י זה, ורק ישמור בדברים שלא יהיה קלקול לבריאותו" (ערוך השולחן יו"ד, של"ז, ג'). עוד קבעה ההלכה שאין מודיעים לחולה על מות קרוביו בנימוק "…שמא תיטרף דעתו עליו. ואין קורעין חלוקו, ואין בוכין ואין מספידין בפניו, שלא יישבר ליבו ומשתיקין את המנחמין מפניו" (יו"ד, של"ז, א'). ואם החולה שואל על אודות קרובו, יאמרו לו שהוא חי, ואם נודע לו, אין קורעים את חלוקו. ואף אם הוא מטושטש מחמת חוליו, שאינו מרגיש מה שעושים לו, אין קורעים בפניו שמא ירגיש. ואין בוכים ואין מספידים בפניו, שלא יישבר ליבו (ש"ך שם ס"ק א') ומשתיקים את המנחמים מפניו.

חולה שהיה אנוס בימי אבלו ולא נהג אבלות שבעה, ואחר כך הבריא, מחלוקת הפוסקים כיצד ינהג. יש הסבורים שדי במה שנהג מקצת אבלות, למעט בענייני שמחה ותספורת וכדומה, ואין צורך לחזור ולנהוג מנהגי אבלות, שהצער פוטרו. "… ואם ידע רק שלא היה ביכולתו לנהוג אבלות מפני חוליו… נראה לי דאין צריך לנהוג אבלות משום דלא ימלט שלא נהג אף במיטתו איזה דבר אבלות שעה קלה בתוך השבעה…" (ערוך השולחן יו"ד הל' אבילות סי' שצ"ו סעי' ג').

(חיי שרה תשפ"ד)

הפוסט מתוך עולמות שבורים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר. גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי".

כך חולפת לה תהילת עולם. 127 שנות חיים, עשרות שנות נישואין, נדודים אינספור, הליכה בארץ לא זרועה, עקרות, לידת יצחק, גירוש הגר וישמעאל, ומעשה העקדה.

כל אלה מקופלים בשלושה פסוקים, המונים את מספר שנותיה של שרה, מתארים בקיצור נמרץ את הבכי והמספד שליוו את פטירתה, ובמעבר חד עוברים לתיאור מפורט של משא ומתן מסחרי עם בני חת ועפרון בראשם – ה'מאכערים' של חברה קדישא דק"ק קרית ארבע באותם ימים – לקניית אחוזת קבר.

אך מה אמר אברהם על שרה רעייתו בדברי ההספד שלו?

כדרכו בהרבה מקרים, המקרא סותם ואינו מפרש. ומכל מקום, מן הפועל הכפול "לספוד לשרה ולבכותה", למדו חכמי תורה על הפן הכפול ושני הממדים השונים זה מזה לחלוטין בהליך האבלות: ההספד והבכי.

ובעוד שלדעת מקצתם,  ההספד צופה פני עבר, ועליו לתאר את דמות הנפטר וייחודיותה, והוא מכוון כנגד "יקרא דשכבי" – יקרו של הנפטר (על אף שיש דעות חולקות הסוברות שגם פניו מכוונות כלפי "יקרא דחיי", יקרם של החיים שהותיר הנפטר אחריו. ראו סנהדרין מו, ע"ב), ה'בכי' צופה פני עתיד ומכוון הן כלפי החלל הגדול שהותיר אחריו הנפטר, וצריך למלאו, והן כלפי מה שצריך – או יכול היה – להיות עם הנפטר, ולא יהיה עוד.

האזנה קשובה ושיטתית להספדים הנאמרים בימינו מלמדת שיש בהם סוגים וגוונים שונים. ברבים מהם, כגון אלה הנאמרים על ידי בני משפחות הנופלים וחבריהם בימים נוראים אלה, אכן ניתן ביטוי אישי מאד, פנימי, לתיאור הנפטר ותכונותיו.

כנגדם, קיימים הספדים לרוב (ובהם כאלה הנאמרים על גדולים בתורה ובחוכמה), שדומים אחד למשנהו, רוויי קלישאות ותיאורים נבובים וריקים. עד כדי כך, שלעתים נדמה לשומע שבאו לעולם באמצעות מחולל טקסטים מממוחשב. "שמעת אחד – שמעת את כולם". רק השמות מתחלפים.

ולא אחת עושה המספיד את הספדו כר ומצע לתיאור מעלותיו-שלו (מעין המהלך האבולוציוני של "המנוח", "המנוח ואני", "אני"), או בורא את הנספד "בצלמו-כדמותו" – דמותו-שלו עצמו. וטרם דיברנו בהספד "הגיוגרפי", נוטף שמן זית זך,  של "שבחי הנפטר", שחיכו ממתקים וכולו מחמדים, למן יום ברייתו ועד עת פטירתו, מָשָל לא היה בן אנוש אלא מלאך.

במכתב שכתב לתלמידו, שלא הצליח בלימודיו וחווה קשיים וכישלונות חוזרים ונשנים, עמד הרב יצחק הוטנר ע"ה, בעל ה"פחד יצחק", על הפגם שבדרך זו. "אין לך אדם שאינו חווה בחייו גם הישגים גם כישלונות", כתב. ואגב כך ביקר את ההספדים שנהוגים בקרב חוגים מסוימים, שדומים להפליא אחד לשני, ובכולם שזור מוטיב דומה אם לא זהה: המנוח היה גאון הגאונים, עילוי שכבר בהיותו בן עשר ידע את כל הש"ס על פה, צדיק  יסוד עולם, תוך התעלמות מוחלטת מהמאמץ רב השנים שהיה כרוך בהגעה להישגים הגדולים ומהכישלונות שנקרו בדרכו.

גם תלמידו, מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה, ביקר – במידה רבה בעקבות מורו ורבו, חמיו הגרי"ד סולוביצ'יק שהיה ספדן רב-אמן – את נטייתם הרווחת של חלק מהמספידים לדבר בסיסמאות חלולות במקום לייחד דברים לקווי האופי המיוחדים של הנפטר. "באורח פלא", העיר פעם בחריפות, "כל הרבנים שנפטרו היו דומים זה לזה כשתי טיפות מים, וכולם דמו ל'חפץ חיים'…".

בהספד שנשא על רבו, הרב אהרן סולוביצ'יק ע"ה, הוסיף ועמד הרב ליכטנשטיין על שני הממדים שנזכרו בראש פרשתנו, הבכי וההספד.

"ביסודו, הבכי הוא דבר אישי, פנימי, אינטימי. מפגש של היחיד עם עצמו, עם עולמו ועם מַר גורלו. 'במסתרים תבכה נפשי'. לעומתו, ההספד הוא מעמד ציבורי. אדם מספיד קבל עולם ומלואו, במסגרת הציבורית האופפת אותו.

אלא שגם כאן יש מקום לשאול: קבל איזה ציבור? בפני איזה עולם? מן הסתם, כאשר בא אברהם אבינו לספוד לשרה, פנה לציבור כפול: מצד אחד, היה שם ציבור המקורבים, אנשי ביתו, אלה ששרה ואברהם חינכו והדריכו בדרך ה' "לעשות צדקה ומשפט". אנשים שהכירו את אומץ אמונתה, את עוצמת אישיותה, את הרוך ואת הכוח שדרו בכפיפה אחת. היו שם, קרוב לוודאי, כאלה שהכירו את הפן הציבורי: "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". לצדם, עמד ציבור שונה לחלוטין. בני חת ונספחים אליהם. בקושי ידעו ושמעו עליה. אולי ראו אותה פה ושם יוצאת לשוק, מכניסה אורחים, מסתובבת, אבל בסך הכל, לא עמדו על חיצוניותה, על אחת כמה וכמה לא הכירו בפנימיותה. אם אברהם בא לספוד – כנראה שיש לו משהו להגיד לקרוב ולרחוק. אנשי ביתו, חניכיו, תלמידיו, חניכיה של שרה, תלמידיה. אך גם עפרון וחבורתו, אנשי הכפר ואנשי העיר, מהם כאלה שבקושי זכרו את הדמות המסתורית שהסתובבה בינותם".

"כך היה גם בהזדמנות אחרת", הוסיף הרב ליכטנשטיין. "ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן, ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד" (בראשית נ, י). מן הסתם, היו "שם", בעבר הירדן, מקום שדמותו של יעקב איננה מוכרת, כמה איכרים זקנים שזכרו כי לפני הרעב היה זקן אחד, יעקב-ישראל שמו, שהתהלך בארץ. אפשר זוכרים הם משהו על דמותו, ביתו. יש אפילו מי שיודע לציין מתי, פחות או יותר, נטש את הארץ וירד מצרימה. ועם זאת, רבים לא הכירו את האיש ופועלו. לכן נדרש מספד "גדול וכבד מאוד" עבור אותו ציבור. ההספד עבור המקורבים, בני הבית, אותו ציבור שהצליח לעמוד על קנקנו של יעקב אבינו מקרוב, נעשה עוד במצרים. כעת, כשהגיעו לעבר הירדן, עמד ציבור חדש, ובשבילו נדרש מספד חדש".

זהו אך פרק קטן אך חשוב בתורת ההספד היהודית. ולוואי נצא ונלמד הימנו.

(חיי שרה תשפ"ד)

הפוסט כיצד מספידין? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הראשון מתנהל בחברון בין אברהם אבינו לאנשי חברון; השני מתנהל צפון-מזרחית אלינו, בין אליעזר עבד אברהם לבין אנשי ארם נהריים. בשני המקומות נתקלים אברהם ואליעזר באנשים שאין קשר בין פיהם לליבם: אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא, וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר (תהילים). מתק שפתותיהם של אנשי חברון, כמו גם של אלו בארם נהריים, לא יכול להסתיר את רשעותם, את כוונותיהם האמיתיות, את צביעותם, את חוסר היושרה וההגינות ואת כפל הלשון.

אברהם ואליעזר מבינים מהר מאוד עם מי יש להם עסק וכיצד מתנהלים במזרח התיכון הזה, וכך לאורך התנ"ך כולו ניחשף למאבקים פיזיים, ערכיים, מוסריים ורוחניים ולמלחמות הישרדות של העם היהודי, המנסה לשוב אל מולדתו ולהתיישב בארצו.

בימים ההם ובזמן הזה

בשעות הללו פועם ליבנו יחד עם לב חיילינו-ילדינו, המוסרים נפשם על ארצנו וערינו; עם לב המשפחות השכולות; עם לב הפצועים; ועם לב משפחות החטופים. העצב והצער כל כך גדולים ובלתי ניתנים להכלה.

את אנרגיות הצער הללו אפשר וצריך לתרגם לאנרגיות של עשייה – למען החיילים, למען המפונים מבתיהם, למען כוחות הביטחון השונים, למען כלל ישראל. צורכי העם מרובים בעת הזו. לשבת בבית, לקטר ולהאשים לא יוביל לכלום, לא יועיל לכלום ורק יוסיף עצב ודאגה. את אנרגיות הכאב צריך וחשוב לתעל לעשייה, לנתינה, להתנדבות, להטות שכם וכתף – כל אחד במקומו ולפי יכולתו.

גופים אזרחיים רבים הקימו חמ"לים גדולים ומעוררי השראה, לקחו על עצמם אחריות ציבורית ואזרחית, וגייסו את עצמם לשליחות גדולה של נתינה. זה הזמן להיכנס תחת האלונקה, להירתם למשימה ולומר 'הנני' לכל מה שיידרש. לכל משימה, לכל שליחות.

ב"ה עוד יבואו ימים שבהם תתקיים בכולנו הברכה בה בורכה רבקה אמנו: אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שׂנְאָיו.

(חיי שרה תשפ"ד)

הפוסט תנו כתף הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

 *

אחד מתנאי היסוד לניצחון והכרעת האויב בקרב, הוא 'דע את האויב'. היכרות עמוקה עם תפיסת עולמו ותרבותו – מה מניע אותו להתעמת איתנו, מטרותיו במלחמה, דרכי החשיבה שלו, אופן הפעולה, תורות הלחימה, אמצעי הלחימה, ונקודות החולשה שלו. בכל 'פקודת מבצע' מוקדש פרק ל'אויב' ודרכי פעולתו הצפויה (הדפאו"ת). התפקיד של חיל המודיעין בכל הרמות הוא לעסוק בהיכרות עם האויב, בכל התחומים והרמות האפשריות, מהרמה האסטרטגית ועד הרמה הטקטית והמיקרו טקטית. מחובתו להעריך מראש את כוונותיו ולהתריע על דרכי פעולתו, בטווח הזמן המיידי ולטווח הארוך, כדי שלא נמצא את עצמנו מופתעים.

כאשר יש פער בין הצדדים, בתרבות, בדרכי החשיבה וההגיונות, קשה יותר להבין את הכוונות של היריב ותוכניותיו. מודיעין מקצועי חייב ללמוד את ההיגיון של האויב כמות שהוא ולנתח את ההתנהלות שלו על פי הכלים שלו בלבד. אם יתעקש לפרש את כוונות האויב על פי כלי החשיבה של עצמו, קרוב לוודאי שיטעה וימצא את עצמו מופתע.

עוד לפני קום המדינה, כבר עם התחדשות הישוב העברי בארץ, עם פרוץ המאורעות, פרץ ויכוח פנימי על שרשי הסכסוך בין היהודים והערבים. הערבים הציגו את הסכסוך כטריטוריאלי, על רקע של ה'כיבוש', ש'נישל' אותם מאדמותיהם כ'אדוני הארץ' שיש להם 'זכויות לאומיות' לעצמאות מדינית. בכך הצדיקו את רגשות הנקמה והשנאה ואת הניסיונות החוזרים והנשנים לפגוע ביהודים. בין היהודים היו כאלה שאימצו את התפיסה הזו, וסברו שבאמצעות יחסי שכנות טובה, ויתורים, הקניית זכויות לאומיות, ופשרה טריטוריאלית ניתן יהיה לפתור את הסכסוך, לסיים את מצב המלחמה והשנאה ולהגיע לפיוס ולשלום.

מצד שני היו כאלה שהצביעו על כך שהשורש ליריבות הוא דתי אסלאמי, וממנו נגזרת מחויבות דתית שאינה מאפשרת בשום פנים ואופן להתפשר על השליטה בפחות מכל חלקי הארץ, מהים ועד הנהר. אמירות של 'שלום', ככל שנאמרו, הן העמדת פנים, כחלק מ'תוכנית השלבים' שנועדה לבסוף להשיג את השליטה על כל הארץ. מהפרשנות האיסלמית הקיצונית נובעת גם השנאה ליהודים, האינדוקטרינציה והחינוך הפנאטי להילחם, ליזום מעשי הרג ורצח אכזריים ככל שזה מתאפשר. המענה היחיד שאנו יכולים להעמיד מול תפיסה זו הוא להבטיח שליטה ביטחונית הדוקה, שלא תאפשר להם להקים ארגונים ולהצטייד באמצעי לחימה, שיאפשרו להם לפגוע בנו, לגבות מחיר כבד על כל ניסיון לפגוע, וליצור הרתעה ארוכת טווח.

מסיבות שונות היו ויש רבים שלא רוצים להאמין שהשורש לסכסוך הוא דתי,  והם גיבשו קונספציות וביססו את ההתייחסות לסכסוך ועל היבטיו עפ"י שיפוט תרבותי מערבי ולא על פי ההסתכלות הדתית האיסלמית. לעיתים זה השפיע גם על העשייה המודיעינית, ואף יצר 'שטחים מתים' במעקב אחרי המגמות והכוונות של האויב.

נדמה, שהטבח האכזרי והמטלטל שהתרחש בשבת שמחת תורה תשפ"ד, וחשיפת פרצופם האמיתי של אוייבנו, חולל שינוי אצל רבים.

בפרשיות הקודמות קראנו על המאבק על ההמשכיות של מורשת אברהם אבינו שהתנהל בין יצחק לישמעאל: "שהיה מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ונוטל פי שנים ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים כד"א (משלי כו): "כמתלהלה היורה זקים וגו'" ואמר הלא משחק אני" (רש"י בראשית כא י). המחלוקת היתה גם על ירושת הארץ: "ועל הארץ ההיא נפלה הקנאה בין יצחק ובין ישמעאל ולסוף נדחה ישמעאל" (כוזרי ב  יד).

הדחיה מפורשת אצלנו בפרשה: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (בראשית כה ה).

עפ"י חז"ל המאבק הקשה עתיד להימשך גם  בעתיד, בין צאצאי ישמעאל לצאצאי אברהם: "ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד לשמוע הקב"ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר (תהילים נ"ה כ'): "ישמע אל ויענם"  (פרקי דר"א – מהד' "חורב" פ' ל"א).

אם נדע נכון את האויב, נדע כיצד לנצחו.

(חיי שרה תשפ"ד)

הפוסט דע את אויבך ונצחהו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

על הפער בין סיפור המעשה בפועל לבין תיאור הדברים מפי העבד, ועל הפער שבין המציאות לבין השפה והלשון, כותב אלישי בן יצחק בשם הרש"ר הירש הסבר תרבותי מנטלי. השינויים נובעים מארבע סיבות מרכזיות: הסיבה הראשונה היא נימוס. לעיתים השינוי בין המציאות לבין המתואר נובע מהרצון שהמעשים יתיישבו עם כללי הנימוס הרווחים בין בני האדם; הסיבה השנייה – הרצון ליישב ולסדר את תיאור המציאות על לב השומע. אדם מסדר את הדברים באופן שהם ייראו טוב ויתפרשו נכון אצל השומע; הסיבה השלישית – השינוי נעשה מפני חשדנותם של אנשים. יש אירועים שהצגתם באופן בלתי מסונן ומבוקר יכולה לעורר חשד שמא יש כאן משהו שאינו כשר; הסיבה הרביעית תלויה בסוג השומע. יש אנשים שמסוכן מאוד להיתפס בעיניהם כבעל חולשות אנושיות. על פי הסבר זה העובדות אינן חשובות, אלא הסיטואציה שבה מסופר הסיפור.

לפי גישה זאת, מה באמת חשוב יותר – העובדות או קהל השומעים? אין ערך לדיוק? הרי חלק מהמלחמה שלנו בעזה היא על עובדות. אנו מתמודדים עם ציבור עזתי שהמנטליות שלו אינה מייחסת ערך כלשהו לעובדות. מה שבעינינו נראה כשקר, בעיניהם נורמלי. מה שחשוב להם הוא הנרטיב, הרצון ליישב את תיאור המציאות על לב השומע בהתאם למטרה של חמאס – השמדת ישראל.

התרבת האתיופית, כמו התרבות המקראית, מדגישה את התודעה הקולקטיבית. שאלתי פעם את הדוד שלי, החכם דניאל מנגשה ז"ל, אם טובת הקהילה עדיפה מטובת הפרט או ההיפך. הוא השיב: "בישראל, בדת שלנו, אין דבר כזה חשבון נפש פרטי, האדם הוא לא לבד – הוא תמיד חלק ממשהו, מהקהילה. בשעה שאוכלים אוכל באתיופיה כולם אוכלים מצלחת אחת, וכאן בישראל כל אחד יש לו צלחת משלו. כל אחד חושב שהוא א-לוהים. באתיופיה חיינו באמונה ש'אין עוד מלבדו' ורק ה' הוא הגדול'". יהדות אתיופיה הדגישה בעולמה הדתי את יסוד התודעה הקולקטיבית יותר מהתודעה האינדיווידואלית. בתודעה זו מה שחשוב הוא לשרת את הקולקטיב.

כעת נענה על השאלות: לאליעזר כנראה הייתה בת והוא רצה להשיאה ליצחק – יש פה התנגשות בין המטרה הגדולה (הנאמנות לאברהם) לבין המטרה המצומצמת (מילוי הצרכים האישיים שלו). העבד היה נאמן לאידיאולוגיה, הוא הפגין יושר ודבקות במשימה למלא את השליחות. במצב זה העבודות אינן חשובות, חשובה המטרה. לכן חז"ל אומרים לנו: "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים". שיחתם של עבדי אבות היא שיחה טהורה, אין שם אגו, יש לויאליות. לפעמים תורתם של בנים עלולה להכיל גאווה ואינטרסים אישיים.

החברה העזתית היא חברה עם תודעה קולקטיבית שאינה מקנה חשיבות לעובדות. אבל יש הבדל מהותי בין התפיסה הקולקטיבית המקראית לתפיסה הקולקטיבית החמאסניקית: התפיסה הקולקטיבית מייחסת לאדם ערך, אין לו תחליף. ערך החיים מעל כולם, אסור לו לאדם לשמש מגן אנושי, אין אדם שווה יותר או פחות ביחס לאדם אחר. תודעה כזאת מטרתה להביא אור לעולם. מנגד, התפיסה הקולקטיבית החמאסניקית רואה את האדם כמכשיר להשגת יעדים כלכליים או פוליטיים. האדם הוא סתם חפץ, כמו אבן, הוא יכול לשמש מגן אנושי. תרבות זאת מקדשת את המוות ומטרתה לחולל תוהו ובוהו. אלה שתי שפות שונות.

השאלה היא מדוע בכל זאת העולם מאמין לנרטיב של חמאס? אומנם הגישה הנרטיבית מבקשת מאיתנו להקשיב למספרים כדי לדעת מיהם, אבל בשום מקום לא כתוב שצריך להיות עיוורים. החברה הישראלית מלמדת אותנו: אין כל סתירה בין התפיסה הקולקטיבית לתפיסה האינדיווידואלית. אנו מייחסים חשיבות עליונה לעובדות בלי לפגוע בחוויה הקולקטיבית. המוות בתודעה זאת אינו מביא עוד מוות, אלא חיים. הוא מביא תקווה.

(חיי שרה תשפ"ד)

הפוסט הנדסת תודעה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

נחמה ליבוביץ' מסבירה כי החשש של אברהם מאנשי כנען היה כפול: הוא לא חשש מעבודת האלילים של אנשי מולדתו בחרן, כיוון שידע שיוכל להשפיע עליהם ולגיירם. אברהם חשש מאנשי כנען בעיקר משום שהיו חסרי מוסר לחלוטין. זו לא הייתה רק עבודת אלילים, אלא התמכרות לתועבה של ממש. ראיה לכך בפרשת העריות הנקראת ביום הכיפורים, שבה נכתב במפורש –  כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ (ויקרא יח, ג). רש"י מסביר שם: "מגיד שמעשיהם של מצריים וכנעניים מקולקלים מכל האומות… מגיד שאותם עממין שכבשו ישראל מקולקלים מכולם". מוסיף על כך הרש"ר הירש, כי אברהם חשש שהשפעתה של אישה כנענית על יצחק תגדל פי כמה וכמה, משום ש'אנוכי יושב בקרבו' ולא תהא זו רק השפעתה של האישה אלא השפעת כל בני משפחתה, ועובדה זו תקשה מאוד על יצחק להתמודד. לכן אברהם לא חשב בכלל להשתדך עם בעלי בריתו שהיו מיושבי הארץ.

לאחרונה התוודענו לתועבה הכנענית של שכנינו צמאי הדם. מעשי הזוועה שחוללו ביקירינו בלתי ניתנים לתיאור ולעיכול. המאבק נגד הַכְּנַעֲנִיּוּת הזו לא התחיל עכשיו. השבוע לפני 57 שנים יצא צה"ל לפעולת תגמול בעיירה סמוע בדרום הר חברון. שנתיים קודם לכן (1964) הוקם בירדן אש"ף – ארגון שחרור פלסטין, והוא החל מייד בסדרת פעולות טרור מסוריה ומירדן נגד אזרחים וחיילים ישראלים. בפיגוע האחרון, שהוביל לפעולה, נפלו שלושה צנחנים בעת שהקומנדקר שבו נסעו עלה על מוקש במדבר יהודה. עקבות המחבלים הובילו לכיוון העיירה סמוע, אז בשליטת ממלכת ירדן. חטיבת הצנחנים, אשר חייליה נפלו במארב המחבלים, היא זו שהופקדה על ביצוע הפעולה. מפקד הכוח היה אל"מ רפאל איתן, 'רפול', והוא נתמך בכוח שריון ובסיירת מטכ"ל בפיקודו של דב תמרי. המטרות היו פגיעה רצינית בתשתית ירדנית תומכת טרור, בתקווה שתוביל להפסקת הטרור מאזור זה; והרתעת הירדנים מתמיכה בטרור האש"פי.

במהלך הפעולה נתקלו כוחותינו באופן מפתיע בהתנגדות עזה של צבא ירדן. גם מטוסים ירדניים חדישים מסוג 'הוקר הנטר' מתוצרת בריטניה השתתפו בלחימה. בהיתקלות נפל מג"ד 202, יואב שחם הי"ד. למרות התערבות הצבא הירדני, הצליחו כוחותינו להשתלט על סמוע ולהרוס יותר ממאה בתים של טרוריסטים. 14 חיילי ירדן נהרגו ושניים נשבו. בדרך אל סמוע וממנה נתקלו הכוחות בהתנגדות של מקומיים ונאלצו להילחם ולהרוס בתים גם בכפרים אלה. התוצאה הייתה הרבה יותר חריפה ממה שתכננו תחילה. מטרה אחת של הפעולה הושגה – הפסקה מוחלטת של פעולות טרור מאזור זה לכמה שנים.

פעולת סמוע הייתה הפעולה הגדולה ביותר מבין פעולות התגמול. היא כללה קרבות חי"ר, שריון ואוויר. בקרב האווירי הופל לראשונה מטוס הנטר בידי מטוס מיראז' ישראלי. הטייס המפיל היה רן פקר, אלוף ההפלות של חיל האוויר. הטייס שהופל היה מפקד טייסת ההנטרים. ההישג גדול עוד יותר כאשר מביאים בחשבון כי בקרב האווירי לחמו ארבעת מטוסינו נגד שמונה מטוסים ירדניים. העליונות האווירית הישראלית בקרבות מול מטוסים ירדניים וסוריים בשנה זו, 1966, שימשה השראה לפעולה העתידית במלחמת ששת הימים.

פעולת סמוע לימדה לקח את הצבא הירדני ואת תושבי הסביבה, וגם את המלך חוסיין. ברם, המלך הירדני הבין את הדברים הפוך מההיגיון הישראלי: במקום להיות מורתע, הוא פשוט בחר צד. חוסיין החליט להצטרף לציר הרשע דאז – קע"ם – קהילה ערבית מאוחדת – איחוד בין צבאות מצרים וסוריה, ששאפו להכות ולהשמיד את מדינת ישראל. איחוד זה הוביל, כידוע, למלחמת ששת הימים, שבה הפסיד חוסיין את השליטה ביהודה ושומרון ובירושלים.

המאבק ברוע ובהפקרות המוסרית הכנענית עודנו בעיצומו, וביחד בע"ה ננצח!

Yaakovspok1@gmail.com

(חיי שרה תשפ"ד)

הפוסט מאבק נגד הכנעניות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כך אמרו חכמינו: "…אלא יצער אדם עם הציבור, שכן מצינו במשה רבינו, שציער עצמו עם הציבור, שנאמר 'וידי משה כבדים וייקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה' – וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער – אף אני אהיה עימהם בצער. וכל המצער עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת ציבור. ושמא יאמר אדם מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר כי 'אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה'; דבי רבי שילא אמרי: שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם הן מעידין עליו, שנאמר 'כי מלאכיו יצווה לך'; רבי חידקא אומר: נשמתו של אדם היא מעידה עליו, שנאמר 'משכבת חיקך שמר פתחי פיך'; ויש אומרים: איבריו של אדם מעידים בו, שנאמר 'אתם עדיי נאום ה"…" (תענית יא ע"א).

האם הצער הקולקטיבי, המחלחל לנימי הנפש הדקים של כל אחד שליבו ער ורגיש – קורא לנו לעצור לחלוטין? האם בעת הזו ראוי שלא להיות חלק משמחה מכל סוג שהוא? האם יש בדברי חז"ל הדרכה לכבות את כל האורות שאינם חלק ממחנה המלחמה? הבה נבחן את השאלה הזו באופן ממוקד: האם בעת הזו אין מקום לצאת לדייטים? להתארס? להתחתן?

מפני ארבע סיבות יהיה נכון לא רק להמשיך, אלא אף להעצים: ראשונה בהן היא שהקמת בית בישראל נוגעת בנצח, ולעולם ענייני השעה משפיעים כמובן גם על תנועת הנצח, אולם אינם כובשים אותו. בשעה שיוצא אדם מלא טוב היות האדם לבדו, ונע לעבר ודבק באשתו והיו לבשר אחד, הוא עוסק בהופעה מלאה יותר של העולם, בין מצד החיבור והשפע עצמו, ובין בשל תוצאותיו לקיום העולם ולפרייה ורבייה. תגבורת הנצח על השעה באה לידי ביטוי גם בהמשכיות זו.

שנייה בהן היא ממד הניצחון שיש בהמשכיות זו. אויבינו מבקשים להשמידנו – ואנו בונים; אויבינו מבקשים לערער את עולם החיות שלנו – ואנו מצמיחים אותו; אויבינו מבקשים שנעסוק רק בקיום נפשנו – ואנו בונים את נשמתנו; אויבינו מבקשים את החרבתנו – ועל אפם וחמתם אנו בונים ומייסדים.

שלישית בהן היא החיזוק שהדבר מעניק ללוחמים. בעת מלחמה, הנכון הוא לפעול לאור קריטריון עיקרי: האם אנחנו מחזקים או מחלישים. לא קל להיות לוחם המסכן את נפשו, אמא שנותרה כבר שבועות רבים בביתה, הורים מודאגים וכדו'. קשה גם לראות שאחרים ממשיכים כרגיל. אולם יש גם בחינה הפוכה – עצם העובדה שאחרים מעצימים את החיים, מעניקה כוח וחיות ללוחמים כדי שכל זה יתרחש.

ורביעית בהן היא הצורך של כולנו גם בשמחה, בעונג, בתנועות שמאירות את החיים. כדי שלא נשקע; כדי שלא נתמוטט; אברהם אבינו בפרשתנו ספד לשרה, אשתו האהובה שליוותה אותו במשך כמאה שנים, ובכה עליה. ובד בבד, קם מאבלו, רכש את הקרקע הראשונה בארץ ישראל ופעל כדי להשיא את בנו, שפרשת העקידה הפגישה אותו עם האפשרות שהוא לא יהיה קיים. כך בונים מכוח משבר.

כמובן שלא ניתן לעשות זאת בדרך הקודמת. עת מלחמה היא, ולמעלה מכך – טלטלת המלחמה צריכה לטלטל היבטים רבים בחיינו. בעיקר צריך להיזהר מהחצנה, מאטימות, מאי-תשומת לב לכאב הנורא שאחרים נושאים בגופם ובנשמתם בעת הזו. זה גם מאפשר בניית קשר עמוק יותר, שעיקרו הפנים ולא החוץ. אפשר שיש לשקול גם להגיע עד החתונה, אך לדחותה – לא מסיבות של אולם ומאות חוגגים, אלא מפני כל היוצא למלחמת בית דוד. יש שיקולים שונים שצריך להביא בחשבון, אולם אל לנו לתת לשיקולים אלה לתחום ולהגביל, לצמצם ולהשקיט, את המגע עם הנצח, וכל זה יחד עם עדינות ורגישות, זהירות ושותפות עמוקה בצערו של הציבור ושל היחיד.

(חיי שרה תשפ"ד)

הפוסט להמשיך להיפגש? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.