אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת חיי שרה פותחת במותה של שרה, וכך פותחת לנו הפרשה: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה וששבע שנים חיי שרה. ותמות שרה…"
שתי פרשיות בתורה, פותחות ומתארות את פטירתו של דמות מסוימת, ושתי הפרשיות נפתחות בשורש 'חיים', המופע הראשון בפרשתנו "ויהיו חיי שרה" והמופע השני מובא בפרשת ויחי: "ויחי יעקב בארץ מצרים". דורשים חז"ל בתלמוד: "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים".
אדם במותו אינו באמת נפטר מהעולם, אדוות חייו של אדם ממשיכות להכות גלים גם לאחר לכתו, וכגודל אישיותו, עוצמתו של האדם כך גודל חייו, כגודל משמעות מסכת חייו כך גם עוצמת חיותו של אדם.
לעיתים המוות מעניק את גדולתו של האדם, חיים שלמים יכולים להיחשב בבחינת חיים של שגרה, אך עצם המיתה יש בה כדי לחדד את שיעור קומתו של האדם שנסתר מאתנו כל חייו. שני סיפורים תלמודיים מחדדים לנו איך אלמוניותם של אנשים כל חייהם, ואולי אף היותם מסוג האנשים שהאדם לא היה מבקש לכלול אותם בין רשימת חבריו, מתגמדים לנוכח מעשה הרואי אחד בסוף חייהם.
המקרה הראשון הוא סיפורו של אלעזר בן דורדיא, שחי בתקופת התנאים, קורות החיים של אותו אלזר בן דורדיא, כפי שאלו מפורטים בתלמוד כוללים את השורה הבאה: "שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה", אולי הסמל הגדול לאיבוד חיי מוסר מתוקנים, ומודל להאדרת הגוף על החומר, זהו הברנש. עוד ממשיך התלמוד שבאחת הפעמים שהוא ביקר אצל זונה הטיחה בפניו משפט, ולפיו אלעזר בן דורדיא אין כל תקנה וגם אם יעשה תשובה לא יקבלו את תשובתו. אמירה זו הביאה את אלעזר דורדיא לחשבון נפש נוקב, תוך ניהול דיאלוג וניסיון לבקש עזרה מההרים והגבעות, ובהמשך שמים וארץ, שמש וירח, כוכבים ומזלות, "בקשו עלי רחמים" כולם משיבים את פניו ריקם ואינם יכולים ומסוגלים לעזור לו. משהבין את גודל מצבו ושאין הדבר תלוי אלא בו, ישב ו"הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו". משנפטר אלעזר בן דורדיא, מתאר לנו התלמוד: "יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מוזמן לחיי העולם הבא". רגע אחת של הבנה, תשובה אמיתית ובת קול קוראת לו "ר' אלעזר בן דורדיא" אותו האיש שרק לפני כמה שורות תיארנו כאדם שטוף זימה קונה את עולמו, וסיפורו משולב בתוך התלמוד ודמותו זכורה לנו בתור רבי.
סיפור אחר בתלמוד אנו קוראים על ר' חנינא בן תרדיון. שחי בתקופת מרד בר כוכבא, והוא אחד מעשרת הרוגי מלכות, שהוצאות להורג באכזריות על ידי השלטון הרומי ששלט בארץ ישראל. התלמוד מתאר לנו את מותו האכזרי של ר' חנינא בן תרדיון, כאשר הרומאים לקחו את ספר התורה שהיה עימו כרכו את הקלף סביב גופו הוסיפו גזרי עצים והדליקו את האש, וכדי להגביר את סבלו מתאר לנו התלמוד: "הביאו ספוגין של צמר שראום במים והניחום על ליבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה". מוות איטי ואכזרי. הנקודה שאני מבקש להאיר בסיפור זה הוא לא בהקשר של מיתתו המצמרר של ר' חנינא בן תרדיון, אלא דווקא של אותו 'קלצטונירי', אותו איש רומי שהיה ממונה על ההוצאה להורג של חנינא בן תרדיון, שמו אינו מוזכר בתלמוד, ואולי בגלל אופי עבודתו וגודל אכזריותו ורשעתו להוציא לפועל ולהרוג אנשים בצורה לא אנושית. ובכל זאת למרות האירוע הזה של הוצאתו להורג של ר' חנינא בן תרדיון עושה משהו לאותו ממונה איש ביצוע, וברגע אחד הוא מפנים את גודל פשעיו ואת החטאים החמורים שהוא מבצע במסגרת עבודתו, והוא מוכן להחיש את מיתתו של ר' חנינא בן תרדיון כדי שהוא ימות מהר ולא יסבול ובתנאי שר' חנינא בן תרדיון ישבע ויבטיח לו חלק בעולם הבא, לאחר שר' חנינא נשבע לאותו 'תליין' הגדיל אותו מוציא לפועל את האש ובנוסף קפץ אף הוא אל תוך הלהבות ומת. וגם כאן יוצאת בת קול ומכריזה "ר' חנינא בן תרדיון וקלצטנורי מזומנין הן לחיי עולם הבא". כל חייו של אותו תליין שהיה שופך דמים ומוציא להורג מטעם מלכות רומי מתנקזים לאותו רגע אחד מכונן שבכוחו לצקת משמעות אחרת לחייו של אדם, למרות שכל חייו היו הפוכים. זהו שמכריז מיד רבי יהודה הנשיא בבכי "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים".
שתי אגדות תלמודיות שמבקשות, בין היתר, להדגיש את גודל שעת המיתה, שבכוחה להביא את האדם לחיי נצח.
שמואל יוסף עגנון, ש"י עגנון, מגדולי הסופרים שקמו לישראל במאה-20 כתב פתיחה לקדיש – אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל", הרקע לכתיבת היצירה היה מאורעות שנת 1947, לפני מלחמת העצמאות, כאשר יהודים רבים נהרגו בין אם על ידי ערבים ובין אם בכוחות ממשלת המנדט הבריטי ששלט עוד בארץ. לאחר הפתיחה של עגנון העוסקת במלך שיוצא לקרב, ובהשוואה שבין מלך בשר ודם למלכו של עולם. ולאחר שהוא מטעים את עצם אמירת הקדיש. הוא מקדיש פסקה בה עובר עגנון מהתייחסות לאדם פרטי שמת להתייחסות להרוגי ארץ ישראל, וכך הוא לשונו: "אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו. ולא זו בלבד, אלא כל הדר בארץ ישראל הוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהפקידו המלך שומר בפלטרין שלו. נהרג אחד מלגיון שלו אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו". כל מי שגר בארץ ישראל הוא מלגיון של מעלה, כותב לנו עגנון, וכאשר נפטר אחד, אין אחד תמורתו, שהרי כל אדם מישראל עולם ומלואו הוא.
הנביא ירמיה משמיע לנו את אחד היסודות החשובים בחייה של האומה הישראליות. אושיה שצריכה ומלווה אותנו לאורך הדורות, וכך הוא קובע לנו: "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע". בפשטות מקפלת תפיסה זו את האמונה הבסיסית לפיה תשועת ישראל והצלחתה יונקת מתפתחת וצומחת מתוך הצרה. והיכן שאתה מוצא צרות שם את מוצא את התשועה, וכגודל הצרה כך גודל התשועה. ועל כך אומר הגאון מווילנא בספר 'קול התור' מצינו שכתב: "מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה".
הטבח של שמחת תורה תשפ"ד, בהן איבדו את חייהם במיתות שונות ומשונות, אכזריות, שנדמה שהן לקוחות מבית היוצר של סרטי האימה בהוליווד, אינם נתפסים ואינם מתיישבים עם המוסר הטבעי האנושי. אלו שנספו בטבח של שמחת תורה קדושי עליון כולם, במותם ציוו לנו את החיים, שבהקשר זה יש לפרש שנסיבות מותם הוא הציווי לזכור את סיפורם, לספר את סיפור חייהם, ועל זה אומר הנביא "בדמייך חיי". יש וחי בהם עניינו לחיות את גבורתם וסיפורם של הרוגי ארץ ישראל.
הזכרנו את עגנון ונסיים במילים החותמות את יצירתו שראוי לשנן ולזכור אותן: "לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכוין את לבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול, יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא ברעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, וכן כל הפרשה כולה. ונזכה ונחיה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן".
*אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט', ובעלים של משרד עורכי דין.
(חיי שרה תשפ"ד)
