אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])שני משאים ומתנים מתנהלים במזרח התיכון בפרשת השבוע, חיי שרה. הם המשאים המתנים הראשונים המתנהלים במרחב הים-תיכוני הזה, ויש בהם כדי ללמד על העתיד ועל כללי ההתנהגות וניהול המו"מ במקומות הללו.
הראשון מתנהל בחברון בין אברהם אבינו לאנשי חברון; השני מתנהל צפון-מזרחית אלינו, בין אליעזר עבד אברהם לבין אנשי ארם נהריים. בשני המקומות נתקלים אברהם ואליעזר באנשים שאין קשר בין פיהם לליבם: אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא, וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר (תהילים). מתק שפתותיהם של אנשי חברון, כמו גם של אלו בארם נהריים, לא יכול להסתיר את רשעותם, את כוונותיהם האמיתיות, את צביעותם, את חוסר היושרה וההגינות ואת כפל הלשון.
אברהם ואליעזר מבינים מהר מאוד עם מי יש להם עסק וכיצד מתנהלים במזרח התיכון הזה, וכך לאורך התנ"ך כולו ניחשף למאבקים פיזיים, ערכיים, מוסריים ורוחניים ולמלחמות הישרדות של העם היהודי, המנסה לשוב אל מולדתו ולהתיישב בארצו.
בימים ההם ובזמן הזה
בשעות הללו פועם ליבנו יחד עם לב חיילינו-ילדינו, המוסרים נפשם על ארצנו וערינו; עם לב המשפחות השכולות; עם לב הפצועים; ועם לב משפחות החטופים. העצב והצער כל כך גדולים ובלתי ניתנים להכלה.
את אנרגיות הצער הללו אפשר וצריך לתרגם לאנרגיות של עשייה – למען החיילים, למען המפונים מבתיהם, למען כוחות הביטחון השונים, למען כלל ישראל. צורכי העם מרובים בעת הזו. לשבת בבית, לקטר ולהאשים לא יוביל לכלום, לא יועיל לכלום ורק יוסיף עצב ודאגה. את אנרגיות הכאב צריך וחשוב לתעל לעשייה, לנתינה, להתנדבות, להטות שכם וכתף – כל אחד במקומו ולפי יכולתו.
גופים אזרחיים רבים הקימו חמ"לים גדולים ומעוררי השראה, לקחו על עצמם אחריות ציבורית ואזרחית, וגייסו את עצמם לשליחות גדולה של נתינה. זה הזמן להיכנס תחת האלונקה, להירתם למשימה ולומר 'הנני' לכל מה שיידרש. לכל משימה, לכל שליחות.
ב"ה עוד יבואו ימים שבהם תתקיים בכולנו הברכה בה בורכה רבקה אמנו: אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שׂנְאָיו.
(חיי שרה תשפ"ד)
