הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)השותפות העמוקה בחוסן, במלחמה, באבל, בכאב – היא חלק מהותי מהסולידריות ומדמותו של האדם. גם מי שלא נמצא במעגל הלחימה ולא נפגע באופן אישי, קרוא במובן האנושי, המוסרי והרוחני להיות שרוי בצער הגדול.
כך אמרו חכמינו: "…אלא יצער אדם עם הציבור, שכן מצינו במשה רבינו, שציער עצמו עם הציבור, שנאמר 'וידי משה כבדים וייקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה' – וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער – אף אני אהיה עימהם בצער. וכל המצער עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת ציבור. ושמא יאמר אדם מי מעיד בי? אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר כי 'אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה'; דבי רבי שילא אמרי: שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם הן מעידין עליו, שנאמר 'כי מלאכיו יצווה לך'; רבי חידקא אומר: נשמתו של אדם היא מעידה עליו, שנאמר 'משכבת חיקך שמר פתחי פיך'; ויש אומרים: איבריו של אדם מעידים בו, שנאמר 'אתם עדיי נאום ה"…" (תענית יא ע"א).
האם הצער הקולקטיבי, המחלחל לנימי הנפש הדקים של כל אחד שליבו ער ורגיש – קורא לנו לעצור לחלוטין? האם בעת הזו ראוי שלא להיות חלק משמחה מכל סוג שהוא? האם יש בדברי חז"ל הדרכה לכבות את כל האורות שאינם חלק ממחנה המלחמה? הבה נבחן את השאלה הזו באופן ממוקד: האם בעת הזו אין מקום לצאת לדייטים? להתארס? להתחתן?
מפני ארבע סיבות יהיה נכון לא רק להמשיך, אלא אף להעצים: ראשונה בהן היא שהקמת בית בישראל נוגעת בנצח, ולעולם ענייני השעה משפיעים כמובן גם על תנועת הנצח, אולם אינם כובשים אותו. בשעה שיוצא אדם מלא טוב היות האדם לבדו, ונע לעבר ודבק באשתו והיו לבשר אחד, הוא עוסק בהופעה מלאה יותר של העולם, בין מצד החיבור והשפע עצמו, ובין בשל תוצאותיו לקיום העולם ולפרייה ורבייה. תגבורת הנצח על השעה באה לידי ביטוי גם בהמשכיות זו.
שנייה בהן היא ממד הניצחון שיש בהמשכיות זו. אויבינו מבקשים להשמידנו – ואנו בונים; אויבינו מבקשים לערער את עולם החיות שלנו – ואנו מצמיחים אותו; אויבינו מבקשים שנעסוק רק בקיום נפשנו – ואנו בונים את נשמתנו; אויבינו מבקשים את החרבתנו – ועל אפם וחמתם אנו בונים ומייסדים.
שלישית בהן היא החיזוק שהדבר מעניק ללוחמים. בעת מלחמה, הנכון הוא לפעול לאור קריטריון עיקרי: האם אנחנו מחזקים או מחלישים. לא קל להיות לוחם המסכן את נפשו, אמא שנותרה כבר שבועות רבים בביתה, הורים מודאגים וכדו'. קשה גם לראות שאחרים ממשיכים כרגיל. אולם יש גם בחינה הפוכה – עצם העובדה שאחרים מעצימים את החיים, מעניקה כוח וחיות ללוחמים כדי שכל זה יתרחש.
ורביעית בהן היא הצורך של כולנו גם בשמחה, בעונג, בתנועות שמאירות את החיים. כדי שלא נשקע; כדי שלא נתמוטט; אברהם אבינו בפרשתנו ספד לשרה, אשתו האהובה שליוותה אותו במשך כמאה שנים, ובכה עליה. ובד בבד, קם מאבלו, רכש את הקרקע הראשונה בארץ ישראל ופעל כדי להשיא את בנו, שפרשת העקידה הפגישה אותו עם האפשרות שהוא לא יהיה קיים. כך בונים מכוח משבר.
כמובן שלא ניתן לעשות זאת בדרך הקודמת. עת מלחמה היא, ולמעלה מכך – טלטלת המלחמה צריכה לטלטל היבטים רבים בחיינו. בעיקר צריך להיזהר מהחצנה, מאטימות, מאי-תשומת לב לכאב הנורא שאחרים נושאים בגופם ובנשמתם בעת הזו. זה גם מאפשר בניית קשר עמוק יותר, שעיקרו הפנים ולא החוץ. אפשר שיש לשקול גם להגיע עד החתונה, אך לדחותה – לא מסיבות של אולם ומאות חוגגים, אלא מפני כל היוצא למלחמת בית דוד. יש שיקולים שונים שצריך להביא בחשבון, אולם אל לנו לתת לשיקולים אלה לתחום ולהגביל, לצמצם ולהשקיט, את המגע עם הנצח, וכל זה יחד עם עדינות ורגישות, זהירות ושותפות עמוקה בצערו של הציבור ושל היחיד.
(חיי שרה תשפ"ד)
