הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשתנו פותחת במותה של שרה, ומסתיימת במותו של אברהם אבינו. את שרה אברהם מבכה, וקונה את חלקת הקבר מעפרון החיתי. זהו אחד התיאורים המפורטים ביותר במקרא של קניית קבר, קבורה, מספד ובכי …ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (בראשית, כ"ג, ג'). חייה של שרה הסתיימו, לפי חלק מהפרשנויות, בעקבות עקידת יצחק. רש"י מדייק מסמיכות האירועים: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה" (שם, ב'). כיצד התמודד אברהם עם החוויה הנוראה? הוא נותר אלמן ובודד, ומייד לאחר העקידה וקבורת שרה שבעקבותיה, ירד אברהם מהבמה. מעתה, עובר המקרא לדמויות אחרות.
הפרשה קרויה בשם "חיי שרה", ותמוה הדבר, הלוא הפרשה מתארת את מותה של שרה אמנו. האם לא מתאים יותר היה לפתוח את הפרשה במילים 'ותמות שרה'? חכמים השיבו ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות י"ח ע"ב), כלומר צדיקים מותירים בעולם רשמים, שאיפות ומאוויים, שהמשכתם על ידי אחרים ממשיכה את חייהם אף לאחר מותם.
אז מה פירוש שם הפרשה 'חיי שרה'? היכן כאן האופטימיות? אלא שעד כמה שקשה לומר זאת, העקידה העניקה חיים. לא לאברהם וודאי שלא לשרה, אלה איבדו את שלהם. הכוונה היא לאחרים – לאומה שנולדה בעקבות העקידה. רק עתה הבין אברהם שהוא לא יהיה כאן לנצח, והוא פועל מייד להמשכיות האומה. הוא פונה אל אליעזר ומצווה אותו למצוא אישה ליצחק.
למותה של שרה השפעה עצומה על יצחק. עם כל זה שאין מפרש הכתוב את אבלותו, מתברר שזו נמשכה כמה שנים. רק לאחר שלוש שנים, כאשר מביא יצחק את רבקה לאוהל אמו שרה, יש לו נחמה ויבאה יצחק האהלה שרה אמו וייקח את רבקה ותהי לו לאישה… ויינחם יצחק אחרי אמו (שם, י"ט). רבקה היא שממלאת את החלל שנפער עם מותה של אמו שרה. ההקרבה, אם כן, אינה מעניקה דבר למקריב או לקורבן, להיפך. אולם ההקרבה היא המעניקה את העתיד כולו לאחרים. אברהם ושרה שילמו את מחיר ההקרבה והעקידה, אולם הקורבן שלהם נתן לנו את החיים. אכן שם ראוי נקראה הפרשה, פרשת 'חיי שרה'.
הרב סולובייצי'ק התייחס בהגותו לסבל ולאובדן שבחיי האדם. הוא תוקף בספרו 'בסוד היחיד והיחד' את אלה המשווים ממד פרגמטי לקיום תורה ומצוות. אלה שרוצים לומר שהתורה מעניקה למקיים אותה שפע, עושר ואושר, כבוד ובריאות. לשיטתו, זוהי רדידות דתית, ונפשו בוחלת בה. "אף על פי שאני תושב אמריקה זה שנים רבות, עדיין לא סיגלתי לי את ההשקפה הפרגמטית על הדת. לדעתי, אין האמונה באה לשרת את צורכי בני האדם… מעולם לא ניסיתי לבאר את תורת ישראל בקטגוריות של בריאות הנפש, שלוות הרוח וכיוצא בהן, אף על פי שגישה זו רווחת כאן גם בין הוגי דעות יהודיים, חרדים ובלתי חרדים… נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור סחור לנושא…".
ההלכה היא מציאותית וראתה במוות אסון, ולכן יש לנהוג בעצבות ובבכי ביחס כלפיו ובמפגש עימו. האבלות נועדה לתת כבוד למת שנפטר (רש"י סוכה כ"ה ע"א). כמו כן, האבלות נועדה למתאבלים לפשפש במעשיהם, כמו שנאמר "והחי ייתן אל ליבו" (מדרש רבה נ"ח, ל"ב). עם כל זה, ההלכה קבעה שאסור לחולה אבל להחמיר לנהוג אבלות בדבר שיקלקל בריאותו, ואפילו חולה שאין בו סכנה, "… ייזהר מישיבה על הקרקע או לילך יחף אם תתקלקל בריאותו ע"י זה, ורק ישמור בדברים שלא יהיה קלקול לבריאותו" (ערוך השולחן יו"ד, של"ז, ג'). עוד קבעה ההלכה שאין מודיעים לחולה על מות קרוביו בנימוק "…שמא תיטרף דעתו עליו. ואין קורעין חלוקו, ואין בוכין ואין מספידין בפניו, שלא יישבר ליבו ומשתיקין את המנחמין מפניו" (יו"ד, של"ז, א'). ואם החולה שואל על אודות קרובו, יאמרו לו שהוא חי, ואם נודע לו, אין קורעים את חלוקו. ואף אם הוא מטושטש מחמת חוליו, שאינו מרגיש מה שעושים לו, אין קורעים בפניו שמא ירגיש. ואין בוכים ואין מספידים בפניו, שלא יישבר ליבו (ש"ך שם ס"ק א') ומשתיקים את המנחמים מפניו.
חולה שהיה אנוס בימי אבלו ולא נהג אבלות שבעה, ואחר כך הבריא, מחלוקת הפוסקים כיצד ינהג. יש הסבורים שדי במה שנהג מקצת אבלות, למעט בענייני שמחה ותספורת וכדומה, ואין צורך לחזור ולנהוג מנהגי אבלות, שהצער פוטרו. "… ואם ידע רק שלא היה ביכולתו לנהוג אבלות מפני חוליו… נראה לי דאין צריך לנהוג אבלות משום דלא ימלט שלא נהג אף במיטתו איזה דבר אבלות שעה קלה בתוך השבעה…" (ערוך השולחן יו"ד הל' אבילות סי' שצ"ו סעי' ג').
(חיי שרה תשפ"ד)
