כיצד מספידין?

על דרך הכלל, המקרא אינו מרבה בחשיפת עולמו הפנימי של אדם. לרוב הוא מסתפק בתיאור קצר, יבש, גם כאשר מדובר במאורע שמן הסתם היה רווי דמעות ורגשות.

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר. גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי".

כך חולפת לה תהילת עולם. 127 שנות חיים, עשרות שנות נישואין, נדודים אינספור, הליכה בארץ לא זרועה, עקרות, לידת יצחק, גירוש הגר וישמעאל, ומעשה העקדה.

כל אלה מקופלים בשלושה פסוקים, המונים את מספר שנותיה של שרה, מתארים בקיצור נמרץ את הבכי והמספד שליוו את פטירתה, ובמעבר חד עוברים לתיאור מפורט של משא ומתן מסחרי עם בני חת ועפרון בראשם – ה'מאכערים' של חברה קדישא דק"ק קרית ארבע באותם ימים – לקניית אחוזת קבר.

אך מה אמר אברהם על שרה רעייתו בדברי ההספד שלו?

כדרכו בהרבה מקרים, המקרא סותם ואינו מפרש. ומכל מקום, מן הפועל הכפול "לספוד לשרה ולבכותה", למדו חכמי תורה על הפן הכפול ושני הממדים השונים זה מזה לחלוטין בהליך האבלות: ההספד והבכי.

ובעוד שלדעת מקצתם,  ההספד צופה פני עבר, ועליו לתאר את דמות הנפטר וייחודיותה, והוא מכוון כנגד "יקרא דשכבי" – יקרו של הנפטר (על אף שיש דעות חולקות הסוברות שגם פניו מכוונות כלפי "יקרא דחיי", יקרם של החיים שהותיר הנפטר אחריו. ראו סנהדרין מו, ע"ב), ה'בכי' צופה פני עתיד ומכוון הן כלפי החלל הגדול שהותיר אחריו הנפטר, וצריך למלאו, והן כלפי מה שצריך – או יכול היה – להיות עם הנפטר, ולא יהיה עוד.

האזנה קשובה ושיטתית להספדים הנאמרים בימינו מלמדת שיש בהם סוגים וגוונים שונים. ברבים מהם, כגון אלה הנאמרים על ידי בני משפחות הנופלים וחבריהם בימים נוראים אלה, אכן ניתן ביטוי אישי מאד, פנימי, לתיאור הנפטר ותכונותיו.

כנגדם, קיימים הספדים לרוב (ובהם כאלה הנאמרים על גדולים בתורה ובחוכמה), שדומים אחד למשנהו, רוויי קלישאות ותיאורים נבובים וריקים. עד כדי כך, שלעתים נדמה לשומע שבאו לעולם באמצעות מחולל טקסטים מממוחשב. "שמעת אחד – שמעת את כולם". רק השמות מתחלפים.

ולא אחת עושה המספיד את הספדו כר ומצע לתיאור מעלותיו-שלו (מעין המהלך האבולוציוני של "המנוח", "המנוח ואני", "אני"), או בורא את הנספד "בצלמו-כדמותו" – דמותו-שלו עצמו. וטרם דיברנו בהספד "הגיוגרפי", נוטף שמן זית זך,  של "שבחי הנפטר", שחיכו ממתקים וכולו מחמדים, למן יום ברייתו ועד עת פטירתו, מָשָל לא היה בן אנוש אלא מלאך.

במכתב שכתב לתלמידו, שלא הצליח בלימודיו וחווה קשיים וכישלונות חוזרים ונשנים, עמד הרב יצחק הוטנר ע"ה, בעל ה"פחד יצחק", על הפגם שבדרך זו. "אין לך אדם שאינו חווה בחייו גם הישגים גם כישלונות", כתב. ואגב כך ביקר את ההספדים שנהוגים בקרב חוגים מסוימים, שדומים להפליא אחד לשני, ובכולם שזור מוטיב דומה אם לא זהה: המנוח היה גאון הגאונים, עילוי שכבר בהיותו בן עשר ידע את כל הש"ס על פה, צדיק  יסוד עולם, תוך התעלמות מוחלטת מהמאמץ רב השנים שהיה כרוך בהגעה להישגים הגדולים ומהכישלונות שנקרו בדרכו.

גם תלמידו, מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה, ביקר – במידה רבה בעקבות מורו ורבו, חמיו הגרי"ד סולוביצ'יק שהיה ספדן רב-אמן – את נטייתם הרווחת של חלק מהמספידים לדבר בסיסמאות חלולות במקום לייחד דברים לקווי האופי המיוחדים של הנפטר. "באורח פלא", העיר פעם בחריפות, "כל הרבנים שנפטרו היו דומים זה לזה כשתי טיפות מים, וכולם דמו ל'חפץ חיים'…".

בהספד שנשא על רבו, הרב אהרן סולוביצ'יק ע"ה, הוסיף ועמד הרב ליכטנשטיין על שני הממדים שנזכרו בראש פרשתנו, הבכי וההספד.

"ביסודו, הבכי הוא דבר אישי, פנימי, אינטימי. מפגש של היחיד עם עצמו, עם עולמו ועם מַר גורלו. 'במסתרים תבכה נפשי'. לעומתו, ההספד הוא מעמד ציבורי. אדם מספיד קבל עולם ומלואו, במסגרת הציבורית האופפת אותו.

אלא שגם כאן יש מקום לשאול: קבל איזה ציבור? בפני איזה עולם? מן הסתם, כאשר בא אברהם אבינו לספוד לשרה, פנה לציבור כפול: מצד אחד, היה שם ציבור המקורבים, אנשי ביתו, אלה ששרה ואברהם חינכו והדריכו בדרך ה' "לעשות צדקה ומשפט". אנשים שהכירו את אומץ אמונתה, את עוצמת אישיותה, את הרוך ואת הכוח שדרו בכפיפה אחת. היו שם, קרוב לוודאי, כאלה שהכירו את הפן הציבורי: "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". לצדם, עמד ציבור שונה לחלוטין. בני חת ונספחים אליהם. בקושי ידעו ושמעו עליה. אולי ראו אותה פה ושם יוצאת לשוק, מכניסה אורחים, מסתובבת, אבל בסך הכל, לא עמדו על חיצוניותה, על אחת כמה וכמה לא הכירו בפנימיותה. אם אברהם בא לספוד – כנראה שיש לו משהו להגיד לקרוב ולרחוק. אנשי ביתו, חניכיו, תלמידיו, חניכיה של שרה, תלמידיה. אך גם עפרון וחבורתו, אנשי הכפר ואנשי העיר, מהם כאלה שבקושי זכרו את הדמות המסתורית שהסתובבה בינותם".

"כך היה גם בהזדמנות אחרת", הוסיף הרב ליכטנשטיין. "ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן, ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד" (בראשית נ, י). מן הסתם, היו "שם", בעבר הירדן, מקום שדמותו של יעקב איננה מוכרת, כמה איכרים זקנים שזכרו כי לפני הרעב היה זקן אחד, יעקב-ישראל שמו, שהתהלך בארץ. אפשר זוכרים הם משהו על דמותו, ביתו. יש אפילו מי שיודע לציין מתי, פחות או יותר, נטש את הארץ וירד מצרימה. ועם זאת, רבים לא הכירו את האיש ופועלו. לכן נדרש מספד "גדול וכבד מאוד" עבור אותו ציבור. ההספד עבור המקורבים, בני הבית, אותו ציבור שהצליח לעמוד על קנקנו של יעקב אבינו מקרוב, נעשה עוד במצרים. כעת, כשהגיעו לעבר הירדן, עמד ציבור חדש, ובשבילו נדרש מספד חדש".

זהו אך פרק קטן אך חשוב בתורת ההספד היהודית. ולוואי נצא ונלמד הימנו.

(חיי שרה תשפ"ד)