הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)אליעזר נשלח בידי אדונו למצוא אישה ליצחק. אברהם שולח אותו רחוק מארץ כנען אל משפחתו המתגוררת בארם נהריים. המסורת הרבנית מוסיפה מידע שלא כתוב במפורש בתורה: לאליעזר הייתה בת, והוא רצה להשיאה ליצחק. מה מידע זה מוסיף לנו לסיפור? בנוסף, סיפור המבחן שעורך אליעזר לרבקה חוזר על עצמו שלוש פעמים, ובכל פעם מסופר אחרת. יש פער בין סיפור המעשה בפועל לבין תיאור הדברים מפי עבד אברהם למשפחת רבקה לאחר מכן. מדוע כל החזרה הזאת? למה לשנות? המדרש מסביר את סיבת החזרה וכותב: "יפה שיחתן של עבדי אבות, מתורתן של בנים". האומנם? באיזה מובן שיחתם של עבדי אבות יפה מתורתם של בנים? ואם היא יפה, למה משנים את העובדות, את הסיפור כפי שהוא התרחש? ומה יש למסורת של יהדות אתיופיה לתרום לנו בשאלות הללו? כהרגלנו, נטייל בכמה מקומות שונים ונשוב לענות על שאלותינו.
על הפער בין סיפור המעשה בפועל לבין תיאור הדברים מפי העבד, ועל הפער שבין המציאות לבין השפה והלשון, כותב אלישי בן יצחק בשם הרש"ר הירש הסבר תרבותי מנטלי. השינויים נובעים מארבע סיבות מרכזיות: הסיבה הראשונה היא נימוס. לעיתים השינוי בין המציאות לבין המתואר נובע מהרצון שהמעשים יתיישבו עם כללי הנימוס הרווחים בין בני האדם; הסיבה השנייה – הרצון ליישב ולסדר את תיאור המציאות על לב השומע. אדם מסדר את הדברים באופן שהם ייראו טוב ויתפרשו נכון אצל השומע; הסיבה השלישית – השינוי נעשה מפני חשדנותם של אנשים. יש אירועים שהצגתם באופן בלתי מסונן ומבוקר יכולה לעורר חשד שמא יש כאן משהו שאינו כשר; הסיבה הרביעית תלויה בסוג השומע. יש אנשים שמסוכן מאוד להיתפס בעיניהם כבעל חולשות אנושיות. על פי הסבר זה העובדות אינן חשובות, אלא הסיטואציה שבה מסופר הסיפור.
לפי גישה זאת, מה באמת חשוב יותר – העובדות או קהל השומעים? אין ערך לדיוק? הרי חלק מהמלחמה שלנו בעזה היא על עובדות. אנו מתמודדים עם ציבור עזתי שהמנטליות שלו אינה מייחסת ערך כלשהו לעובדות. מה שבעינינו נראה כשקר, בעיניהם נורמלי. מה שחשוב להם הוא הנרטיב, הרצון ליישב את תיאור המציאות על לב השומע בהתאם למטרה של חמאס – השמדת ישראל.
התרבת האתיופית, כמו התרבות המקראית, מדגישה את התודעה הקולקטיבית. שאלתי פעם את הדוד שלי, החכם דניאל מנגשה ז"ל, אם טובת הקהילה עדיפה מטובת הפרט או ההיפך. הוא השיב: "בישראל, בדת שלנו, אין דבר כזה חשבון נפש פרטי, האדם הוא לא לבד – הוא תמיד חלק ממשהו, מהקהילה. בשעה שאוכלים אוכל באתיופיה כולם אוכלים מצלחת אחת, וכאן בישראל כל אחד יש לו צלחת משלו. כל אחד חושב שהוא א-לוהים. באתיופיה חיינו באמונה ש'אין עוד מלבדו' ורק ה' הוא הגדול'". יהדות אתיופיה הדגישה בעולמה הדתי את יסוד התודעה הקולקטיבית יותר מהתודעה האינדיווידואלית. בתודעה זו מה שחשוב הוא לשרת את הקולקטיב.
כעת נענה על השאלות: לאליעזר כנראה הייתה בת והוא רצה להשיאה ליצחק – יש פה התנגשות בין המטרה הגדולה (הנאמנות לאברהם) לבין המטרה המצומצמת (מילוי הצרכים האישיים שלו). העבד היה נאמן לאידיאולוגיה, הוא הפגין יושר ודבקות במשימה למלא את השליחות. במצב זה העבודות אינן חשובות, חשובה המטרה. לכן חז"ל אומרים לנו: "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים". שיחתם של עבדי אבות היא שיחה טהורה, אין שם אגו, יש לויאליות. לפעמים תורתם של בנים עלולה להכיל גאווה ואינטרסים אישיים.
החברה העזתית היא חברה עם תודעה קולקטיבית שאינה מקנה חשיבות לעובדות. אבל יש הבדל מהותי בין התפיסה הקולקטיבית המקראית לתפיסה הקולקטיבית החמאסניקית: התפיסה הקולקטיבית מייחסת לאדם ערך, אין לו תחליף. ערך החיים מעל כולם, אסור לו לאדם לשמש מגן אנושי, אין אדם שווה יותר או פחות ביחס לאדם אחר. תודעה כזאת מטרתה להביא אור לעולם. מנגד, התפיסה הקולקטיבית החמאסניקית רואה את האדם כמכשיר להשגת יעדים כלכליים או פוליטיים. האדם הוא סתם חפץ, כמו אבן, הוא יכול לשמש מגן אנושי. תרבות זאת מקדשת את המוות ומטרתה לחולל תוהו ובוהו. אלה שתי שפות שונות.
השאלה היא מדוע בכל זאת העולם מאמין לנרטיב של חמאס? אומנם הגישה הנרטיבית מבקשת מאיתנו להקשיב למספרים כדי לדעת מיהם, אבל בשום מקום לא כתוב שצריך להיות עיוורים. החברה הישראלית מלמדת אותנו: אין כל סתירה בין התפיסה הקולקטיבית לתפיסה האינדיווידואלית. אנו מייחסים חשיבות עליונה לעובדות בלי לפגוע בחוויה הקולקטיבית. המוות בתודעה זאת אינו מביא עוד מוות, אלא חיים. הוא מביא תקווה.
(חיי שרה תשפ"ד)
