מטרת המצרים היתה לצמצם את הילודה, הגשמת המטרה נעשה באמצעות עבודה קשה, כפי שמסביר רלב"ג בעומדו על תכלית העבודה הוא כותב: "שהפליגו להכריחם לעשות יום ביום יותר מהחוק לענותם באופן שימעט זרעם, כי רוב העמל הוא ממעט הזרע בסיבת החולשה" הסבר אחר המצוי בפירוש המיוחס לרבינו אשר, הרא"ש הוא מביא הסבר אחר לשיטתו המשמעות של העבדת בני ישראל "בפרך" משמעה "לשון פירוד שפירושו הבדילום שהפרישום מנשותיהם".

אולם אמצעים אלו אינם מצליחים להגשים את התכלית והאיום הדמוגרפי אינו נפגע, הילודה הישראלית ממשיכה להגדיל ולהעצים את העם הישראלי, כמו שמעיד הכתוב "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

לנוכח כשלון האסטרטגיה המצרית בדבר האטת קצב הילודה הישראלי, קורא פרעה למיילדות העבריות, לא כאן המקום להיכנס לזהותן, אבל לפי פירושו של ר"י אבן כספי מדובר לא סתם במיילדות אלא "המיילדות היו עליוניות על כולן, כי יתכן שהיו שם יותר מהן". במילים אחרות הוא פנה לנציגות המיילדות במצרים, במונחים של היום, מלך מצרים קורא למנהיגות של המיילדות מעין "וועד העובדים בענף המיילדות המצרי", והפקודה שמלך מצרים מטיל עליהם הינה "בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים [=מיטת היולדת] אם בן הוא והמתן אותו ואם בת היא וחיה". במילים אחרות פוקד מלך מצרים על המיילדות לשמש "כסלקטוריות המוציאות להורג", כאשר הציווי פשוט נולד בן יש להמיתו עוד בשעת הלידה, כשהאישה עוד על מיטת היולדת, ואם מדובר בבת הרי שיש להותירה בחיים.

תגובת המיילדות העבריות "ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, ותחיינה את הילדים". במילים פשוטות המיילדות העבריות מסרבות פקודה, אינן מצייתות לצו שפרעה מצווה אותן, והן אינן נכונות ליטול חלק בפעולה קיצונית זו.

התנגדותן של המיילדות העבריות לפקודה של פרעה, מעורר את השאלה בדבר "פקודה בלתי חוקית בעליל". התייחסות למושג "פקודה בלתי חוקית בעליל הונח בפסק דין שניתן בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל בפסק דין בעניין "כפר קאסם". בפסק הדין הונח לראשונה מבחן מעשי לזיהוייה של פקודה בלתי חוקית בעליל, וכך משמיענו השופט בנימין הלוי:

"סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל" – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור. מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: אסור ! לא אי חוקיות פורמלית. נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה. רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור. של הפקודה או המעשים שהפקודה מצוה לעשותם. אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מדת אי החוקיות בעליל" הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו".

מכאן אבקש לפתוח צוהר לסוגיית "פקודה בלתי חוקית בעליל" כפי שזו עולה ממקורות המשפט העברי.

פקודה בלתי חוקית במקרא

פקודה בלתי חוקית כזו שאינה מתיישבת עם השכל הישר, מצויה במקרא, מלבד המקרה של המיילדות העבריות המובאת בפרשת שמות, בעוד מספר מקומות.

אחת הדוגמאות הבולטות לפקודה בלתי חוקית. הימים ימי מלכותו של המלך שאול, והפרשה המדוברת הינה הטבח בכהני נוב. התקופה בה שאול מבקש להרוג את דוד, ודוד נאלץ לברוח כדי להציל את חייו. במהלך מנוסתו נחשדים אנשי נוב בסיוע לדוד, ושאול מבקש להעניש את כוהני נוב בעונש מוות בהתאם לדין מורד במלכות. וכך מתאר לנו הכתוב: ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו סבו והמיתו כהני ה' כי גם ידם עם דוד וכי ידעו כי ברח הוא ולא גלו את אזני, ולא אבו עבדי המלך לשלח את ידם לפגע בכהני ה'". שאול המלך מצווה את עבדיו-פקודיו, להרוג את אנשי נוב, והם, 'הנצבים' בתגובה אינם מצייתים לפקודה, ואין בכוונתם לפגוע באנשי נוב.

התנגדותם של אבנר בן נר ועמשא בן יתר יש בה כדי להדגיש את העקרון הפשוט שאין די בציווי של המנהיג כדי להכשיר פעולה אסורה או לא חוקית ובמקרה של ציווי מעין זה חלה החובה על מקבל הציווי לסרב.

עונשו של המציית להוראה בלתי חוקית

בסוף ספר שמואל א' מתוארת לנו נפילתו ומותו של שאול. הפרטים על מותו של שאול המלך נמסרים ומתוארים מתוך מנקודת מבטו של נער עמלקי. כאשר מגיע נער עמלקי משדה הקרב אל דוד ומוסר לו את ההתרחשות בשטח. בהתאם לתיאור של הנער העמלקי ברגיו האחרונים של שאול המלך הוא פונה אל אותו נער עמלקי בבקשה שיסייע לו למות. דרישה זו מעצם העובדה שבליבו של שלאול עדיך למות מאשר ליפול בידי האויב. אותו נער עמלקי מציית לציווי של המלך והורג אותו.

דוד המלך מזועזע מהסיפור של הנער העמלקי והתגובה, כפי שזו מתוארת בכתוב מאוד ברורה: ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח ה': ויקרא דוד לאחד מהנערים ויאמר גש פגע בו ויכהו וימת. ויאמר אליו דוד דמיך דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה'.  במילים אחרות לא רק שדוד מוקיע את  המעשה של הנער העמלקי אלא הוא גוזר על הנער העמלקי עונש מוות.

תגובה זו מעוררת קושי מסוים, מדוע נענש הנער העמלקי הרי הוא ציית ומילא תא פקודתו של המלך עומד על כך הרלב"ג ומשיב עונשו של שהנער העמלקי נבע מכך שהיה עליו לסרב לבקשתו של שאול, וזאת מהטעם שציווי המלך נוגד את האיסור לש לחבול בזולת, להתאבד, לפגוע במלכות, ובניסוח אחר "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין". ביקורת ועונש קשה אנו מוצאים בדברי חז"ל אשר קבעו ש"דואג נשתרש מחייה העולם הזה, ומכל חיי העולם הבא"

פקודה בלתי חוקית מקום שמדובר בקיפוח של חיי אדם

חובת הציות לחוק היא תנאי הכרחי לקיומה של חברה מתוקנת/הוגנת. היעדר הסכמה מצד פרט בחברה על כללי המשחק הדמוקרטיים, על החובה לשמור על הוראות החוק אנו פוגשים בהוראה של ר' חנינא סגן הכהנים שקובע לנו "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את אחיו בלעו". אולם חרף ההקפדה והזהירות בדבר חובת הציות לחוק, אנו מוצאים הסתייגויות מהעקרון של כיבוד החוק ושמירתו וזאת במקרה של "פקודה בלתי חוקית בעליל".

מהדוגמאות המובאות במקרא, ניתן ליצוק תוכן לעקרון שהניח בית המשפט לפיו "הדוקרת את העין ומקוממת את הלב" חלה במקרים הקשורים לצבא ולחיי אדם. כלומר פקודה בלתי חוקית בעליל תוגדר ככזו מקום שעוצמת הפעולה מבקשת או המיתה את הזולת, במיוחד כאשר מדובר בפעולה שחסרת הליך משפטי.

*אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי הדין.

(שמות תשפ"ד)

הפוסט על פקודה בלתי חוקית בעליל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שלושה אישי ציבור בחברה הישראלית-דתית התכנסו לראיון מיוחד, כדי לתת את זווית הראייה שלהם על מה שאירע, על מה שמתרחש כעת ועל העתיד שאליו הם צועדים, במטרה אחת: להפיץ אור בתוך החשכה.

חומות הקיטוב קרסו

את הרב יוסף צבי רימון, אני תופסת בחזרתו מיום עוצמתי בקיבוץ עלומים. מאז חג שמחת תורה, כשנעצרו ההקפות, אין איש שפוקד את בית הכנסת בקיבוץ. מתוך רצון עז לעשות מעשה מיוחד בראש חודש טבת, החליט הרב לארגן התכנסות מחודשת של תפילה בבית הכנסת בקיבוץ שננטש במהלך הלחימה. התפילה הזו לוותה בכלי נגינה, בחיילים שנמצאים בעזה ובחברי הקיבוץ. זהו אירוע אחד קטן, מתוך רצף של פעולות שננקטות על ידי הרב בעת הזו.

"מחג שמחת תורה אני עסוק גם בחיילים, גם במפונים, גם בשאלות הלכתיות וגם בחיזוקים אמוניים", מפרט הרב רימון. "מייד אחרי שמחת תורה נסעתי להיות עם החיילים. לצערי, זו לא פעם ראשונה שאני עושה את זה. בכל המלחמות האחרות והמבצעים שאירעו, נסעתי להיות עם החיילים ולתת להם כוחות. ככה מצאתי את עצמי נוסע לדרום הלוך ושוב, ולאחר מכן גם לצפון, במשך ימים שלמים, מהבוקר ועד הערב. מצד אחד, אלו היו ימים שבהם זכיתי לחזק חיילים בשיחות, בציוד ובכל הנדרש, אך מצד שני, יכולתי גם אני להתחזק ולהרגיש את הכוחות המיוחדים שיש בלחימה שלנו".
לדברי הרב רימון, הסיבה שהחיילים שלנו לא נמצאים במורל נמוך, באווירה של פחד או של ייאוש – היא הנתינה המדהימה של עם ישראל. החיילים נמצאים באנרגיות "גבוהות" כי יש בהם את ההבנה שהם שליחים של עם ישראל. "הם מדהימים ומפליאים אותי בכל פעם מחדש. יש לי חליפה שאני הולך איתה כל הזמן ומשתדל שלא להוריד אותה מלבד לצורכי כיבוס. זוהי חליפה מיוחדת עבורי – בחליפה הזו חיבקתי אלפי חיילים, ואני מרגיש שיש לה מעטה של קדושה".

"יש לי חליפה שאני הולך איתה כל הזמן והיא מיוחדת עבורי – בחליפה הזו חיבקתי אלפי חיילים, ואני מרגיש שיש לה מעטה של קדושה"

במקביל לסיוע לחיילים, הרב משקיע רבות בסיוע לאלו הנמצאים בעורף. עם פניות בלתי פוסקות של מפונים רבים המבקשים עבודה, מצליחים הרב והצוות המיוחד שהקים, לספק משרות רבות למפונים מחוסרי עבודה. אין זו פעם ראשונה שהרב מסייע בפו התעסוקתי. לפני כ-20 שנה הקים פרויקט הנקרא 'תעסוקטיף', שמטרתו הייתה לעזור לאנשי גוש קטיף במציאת עבודה. בזכות פרויקט זה, אלפים מאנשי גוש קטיף חזרו לעבוד. "תעסוקה היא אחד הדברים הכי חשובים כדי לשמור על נפשם של המפונים", מסביר הרב. "אנשים שאין להם עבודה, במיוחד אחרי שעברו טראומה, עלולים לאבד את שפיותם. כשהבנתי את המצב הנוכחי, הקמתי עם צוות מיוחד מוקדים שמסייעים לכל המפונים למצוא עבודה. לרובם זו משרה זמנית, ולחלקם זוהי משרה קבועה. עד היום קיבלנו אלפי פניות, וכבר הצלחנו לשבץ לעבודה הרבה מאוד אנשים, בזכות הידע והניסיון שצברנו לאחר הגירוש מגוש קטיף. חוץ מהפרויקט הזה, בחרנו 7 קהילות מפונות, שאנחנו מנסים למצוא להן קהילות אחרות מחו"ל שיאמצו אותן ויתמכו בהן לאורך התקופה הקשה הזו".

באופן אולי מפתיע, המתקפה והמלחמה לא הביאו למשבר אמונה ניכר בעם, אדרבא, הרב חש שיש מגמת התחזקות בקרב רבים. "אני רואה כיום משהו הפוך ממה שהיה לעם ישראל במהלך רוב ההיסטוריה", אומר הרב. "אם נסקור את ההיסטוריה, ואת תקופת השואה בפרט, נראה שאירועים כאלה גרמו לרבים מן האנשים לפגיעה קשה באמונה. לעומת זאת, היום אני רואה בדיוק את ההיפך – אנשים דתיים ומסורתיים, ואפילו חילונים גמורים, מתקרבים מאוד לדת. הם מרגישים את הקב"ה ואת האמונה. חייל שביקרתי אמר לי: 'אתה יודע שלמרות שאנחנו ללא כיפות, כמעט לכולנו יש ציציות?'"

על הגורמים לחיזוק באמונה דווקא בימים אלו, הרב רימון חושב לא מעט. יש הצעות שונות לסיבת ההתעוררות האמונית שאנו חווים כיום, אך הרב סבור שסיבה אחת עולה על כולנה.  "אני חושב שעם ישראל כולו מרגיש את מה שחז"ל לימדו אותנו: כשאנחנו לא מאוחדים, האויב יכול להצליח לתקוף אותנו. כל אחד מכיר את הסמיכות שהייתה בין אירועי יום כיפור בתל אביב לבין שמחת תורה, ובכלל את כל שנת הקיטוב שהייתה קודם לכן. אנחנו לא נביאים, ואנחנו לא יודעים למה הדברים מתרחשים כך, אך אנחנו יודעים מחז"ל שכשעם ישראל לא מאוחד, משהו רע יכול לקרות. עם ישראל מבין עכשיו שבמקום לכעוס על הקב"ה, צריך להתחזק ולהשתפר באהבת חינם שיש לנו כלפי כולם כאחד, בהפסקת המחלוקת הקשה שהייתה. כל אלו בוודאי יגרמו לנו להיות הרבה יותר מוגנים במלחמה העיקשת שבה אנו נמצאים כיום".

על תחושת ה"ביחד" שהרב רימון מרגיש בימים אלו, הוא מדבר בהשתאות. המפגש עם אנשים מכל גוני הקשת שבעם, הוכיח לו בשנית שאין לנו עם אחר ושכוחנו באחדותנו. "אני מאוד נרגש לפגוש את עם ישראל בימים אלה", מספר הרב. "אנחנו עוזרים למשל לתושבי זיקים ונתיב העשרה, וכשאני מגיע למלון הם רצים אליי בחיבוק ואומרים לי כמה שהם אוהבים אותי. לפני חודשיים וחצי אני לא בטוח שהיה אפשר לייצר את החיבור הזה, אבל עכשיו, אני רואה רצון רב לקשר ולאהבה. לראות את עם ישראל, ככה מאוחד, זה נותן הרבה מאוד כוח. עד לפני חודשיים היו חומות בינינו, בין כל האנשים, בין כל המגזרים. עכשיו נפלו החומות, ואני מרגיש שטוב לנו יחד. זוהי התמונה האמיתית של עם ישראל, ולא מה שהיה קודם לכן".

להשלים את כל המטרות

תא"ל (במיל') יעקב נגל הוא פרופסור אורח בפקולטה להנדסת אווירונוטיקה בטכניון. הוא בילה את רוב חייו בעשייה ביטחונית וכיהן בתפקידים בכירים בצה"ל, במשרד הביטחון ובמשרד ראש הממשלה. בין פעולותיו הרבות, ניתן למנות את העמידה בראש "ועדת נגל", שהמליצה על פיתוח כיפת ברזל כנגד כל המתנגדים והאופוזיציה מסביב; הוא ניהל את צוות המומחים הישראלי שעבד מול מעצמות במהלך המשא ומתן על הסכם הגרעין מול איראן, במטרה לשכנע אותן לא לחתום על ההסכם; והיה גם ראש הצוות שהוביל את המגעים לחתימת הסכם הסיוע בין ישראל לארה"ב, שגודלו 38 מיליארד דולר; גם כיום הוא ממשיך לפעול למען המדינה, במלוא העוצמה.

"אני עובד עם הארגון האמריקאי FDD (גוף לא ממשלתי ללא כוונת רווח), שנלחם נגד הגרעין האיראני ומחפש דרכים לעזור לישראל ולדמוקרטיות אחרות", מספר פרופ' נגל. "גם בתקופת המלחמה אני ממשיך בשירות המילואים שלי, מסתובב הרבה ביחידות הטכנולוגיות, מעורב בעשייה שלהם עבור הלוחמים ומנסה לרתום לכך גם חלק מחבריי לסגל בטכניון, על ידי הקמת קבוצות שעוזרות לפתור בעיות ולהעלות רעיונות לעזרת צה"ל".

בדומה לרב רימון, גם פרופ' נגל מציג את האחדות בעם כצורך מהותי, שראוי לעבוד עליו בעת הזו. צורך שהוא בעל משמעות לא רק לתושבי המדינה, אלא גם ליהודים ברחבי העולם כולו. "העם זקוק לאחדות. אין לנו ארץ אחרת, ואויבינו מחפשים כל העת את החולשות שלנו. כשהעולם מסיק שישראל חלשה או מסוכסכת, האויבים שלנו ברחבי תבל מפרשים זאת כהזדמנות. וכשזה קורה, גוברת בעוצמה גם האנטישמיות. המלחמה שאנחנו נלחמים כעת היא גם עבור יהודי העולם, כדי שלא יעזו לתקוף אותם במושבותיהם. האמריקאים, למשל, מתחילים להבין את זה. הממשל האמריקאי לא מעוניין בהתגברות האנטישמיות, כי זה עלול לערער את הסדר והשקט הקיימים".

"כשהעולם מסיק שישראל חלשה או מסוכסכת, האויבים שלנו ברחבי תבל מפרשים זאת כהזדמנות, וכך גם עולה האנטישמיות"

בעמוד האחרון בספר שלו ושל ד"ר יונתן שנזר מה-FDD, "העימות בעזה 2021", שיצא לאור לפני כשנתיים (בהוצאת "ידיעות ספרים") נכתב שהשאלה לגבי חמאס בעזה היא לא האם יהיה עימות נוסף, אלא מתי הוא יקרה ובאיזו עוצמה. בהרבה מובנים, ניתן לומר שיעקב חזה את היתכנות ההתקפה של חמאס על ישראל, אף שהוא מודה בכנות שלא ניבא את עוצמת השנאה, יצר ההרס ואת ההתנהגות הברברית והנאצית של הקלגסים מעזה. "חייבים לוודא שצה"ל משיג במלואן את כל מטרות המלחמה", הוא דורש. "המטרה הראשונה היא לחסל – לא לנצח, אלא להשמיד – את ארגון הטרור חמאס; המטרה השנייה היא להרוג או לשבות את כל מנהיגיו ואת כל מי שהיה מעורב ברצח, באופן ישיר ועקיף, ואז להעמידם לדין שבסופו אולי יוצאו להורג; והמשימה השלישית היא להחזיר את כל החטופים בריאים ושלמים הביתה. רק כשנשלים את כל זה, נוכל להגיע לשאלות על 'היום שאחרי'".

לתפיסתו של פרופ' נגל, המטרות הבאות הן פירוז מלא של עזה ושליטה ישראלית ביטחונית מלאה, כולל על כל מה שנכנס ויוצא מהרצועה (גם בגבול המצרי), ויכולת של צה"ל להיכנס ולצאת לכל מקום שבו מתחיל להיווצר איום ולטפל בו לפני שיגדל. במקביל, יתבצע ניתוק אזרחי מוחלט של ישראל מעזה. ישראל לא תטפל בנושאי חינוך, בריאות, ביוב, מים, חשמל, מקומות עבודה ופרנסה, ובכל דבר אחר הכרוך בטיפול האזרחי בתושבי האזור. הרשות הפלסטינית לא תוכל להיות בשום צורה חלק מהגוף שיטפל בהיבטים האזרחיים. "גם אלו שלא הבינו זאת בעבר, מבינים כיום שהרשות היא חלק מהבעיה ולא הפתרון", מסביר פרופ' נגל. "כך כמובן גם לגבי קטאר. מי שעדיין משתעשע באשליות שהרשות תהיה חלק מהפתרון זה ביידן וממשלו. הם ייאלצו להתפכח. טעינו בעבר עם ההתנתקות ואוסלו – אסור לטעות שנית".

אופק רוחני לרוץ איתו

אשת ההלכה, הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, היא דמות ציבורית ידועה בקרב רבים מהחוגים בישראל. כאשת ציבור ישראלית דתית, היא פועלת רבות למען קירוב לבבות, וגם כעת היא מקדישה שעות ארוכות למען איחוי השבר שנוצר בעם. "כדי לקום מן השבר הלאומי דרושים שני דברים: חום אנושי ואופק לרוץ איתו", היא מסבירה. "בחום אנושי, אני מתכוונת לערבות הדדית עמוקה, ובאופק אני מתכוונת לאופק רוחני. אנשים רבים היום צמאים לשמוע תורה. אני לא מדברת בהכרח על דתיים, אלא על רבים וטובים אחרים. הרבה מאוד אנשים שאינם מגדירים את עצמם שומרי מצוות, פונים אליי לבקש שיעורים. אני מלמדת כיום בזום קהילות רבות שלא שומרות מצוות, ושעדיין רוצות לשפר את הזהות היהודית החמה והמכילה שלהם. אנשים רבים היום מבקשים איזון בין המסורת היהודית לרוח היהודית, וב"ה שיש רבנים רבים שעסוקים בלתת מענה לשני הצרכים החשובים האלה".

הרבנית פיוטרקובסקי מאוכזבת קשות מממשלת ישראל, בניגוד לעם ישראל – ממנו היא מתפעלת

ונרגשת. "לצערי, ממשלת ישראל לא מתפקדת, וזה דבר נורא ואיום", היא אומרת. "יש אומנם עמותות אזרחיות שמנסות למלא את החלל, אבל החללים הקיימים שצריך למלא הם ברמה הממשלתית. לדאבון ליבי, לא שמעתי מראש הממשלה המכהן מילה אחת של אכפתיות ושל רצון אמיתי להכיל. כולנו התרגשנו מהנאום של נשיא ארה"ב ביידן, שדיבר ברגישות אין קץ, ובאמת כל הכבוד לו. אבל הייתי מצפה שאת דבריו, יקדימו שרים רבים בתוך הממשלה וכמובן מי שעומד בראשה. מנגד, אני מסתובבת הרבה בין המפונים, בין משפחות החטופים, בין אנשים שזקוקים לחום ולסיוע, ופוגשת את העם שלנו, שאין נפלא ממנו. יש סיטואציות של חום ודאגה שמתרחשות לנגד עיניי, שמהן אני מתרגשת עד דמעות".

"ראינו ש'ימין' זה לא שם נרדף לדאגה לאזרח; שציונות דתית היא לא שם נרדף לאחריות לאומית כוללת"

הרבנית קוראת כעת לאחריות משותפת בכל התחומים, ללא קשר למגזר או לשייכות פוליטית. היא מבקשת מאנשי ההנהגה, מאנשי הביטחון ומהציבור כולו, לקחת חלק באחריות על המצב שאירע, על המצב כיום ועל מה שצופן בחובו העתיד. לכל אחת ואחד מאיתנו, היא אומרת, יש אחריות על החיים שלנו כאן, ואין אנו יכולים לעמוד מנגד, בידיים שלובות. "מה שנדרש מאיתנו כעת הוא אחריות משותפת על מה שהיה. אירע מחדל בסדר גודל עצום של הנהגת המדינה בפרט, אבל אל לנו לשכוח שיש גם לנו אחריות משותפת על מה שקורה עכשיו, בעקבות מה שהיה. אל לנו לשכוח שיש לנו גם אחריות משותפת על העתיד של כולנו כאן. אם נמשיך עם צורת השיח של 'אנחנו ואתם', לא נגיע לשום מקום. השאיפה שלי היא שתקום פה ממשלה, שבה יהיו חברים אך ורק מי שהאחריות המשותפת היא באמת נר לרגליהם. לא מעניין אותי אם זה ערבים, חילונים, דתיים, חרדים. ראינו ש'ימין' זה לא שם נרדף לדאגה לאזרח; שציונות דתית היא לא שם נרדף לאחריות לאומית כוללת. לי כבר אין ציפיות מ'הציונות הדתית', ואני רוצה לעבוד עם כל מי שרוצה להקים פה מדינה שבה יש דאגה משמעותית לאזרח, לחלש ולסובל. מה שהיום קרוי 'הציונות הדתית', לא דומה בשום דרך למה שדור ההורים שלנו חינכו אותנו בבני עקיבא. הגיע הזמן לנטוש מעט את המגזריות בכל המגזרים במדינה, ולהצטרף לאחריות לאומית מלאה. זהו סוד ההצלחה".

לרבנית כואב שהאירוע הקשה והמכונן של 7 באוקטובר חל בעיצומו של חג שמחת תורה. לא רק מבחינה טכנית, שהאסון נפל בתאריך העברי של שמחת תורה, אלא גם מבחינה מהותית – שהשבר התקיים ביום חג שהצוררים ידעו מהו היום הזה עבורנו. "הם ניצלו את המומנטום המסוים הזה במכוון", היא אומרת. "שמחת תורה אמיתית בעיניי נמצאת בבחירה לרומם את המציאות באמצעות התורה; הבחירה לקדש אותה עם ערכי התורה. לראות מה ה' אלוקינו דורש מאיתנו במציאות הזו ולהכניס אותו לחיינו. לו היינו מבינים שהאירועים הללו קרו בשמחת תורה דווקא, היינו מבינים שהאירועים הללו דורשים מאיתנו שידוך עמוק בין תורה לבין המציאות הקשה שנכפתה עלינו. לזה העם צמא. לשמחת תורה חיונית, כזו שרואה בני אדם, שרגישה אליהם. שרוצה לרומם את נפשם. זוהי שמחת תורה אמיתית, ואמן שנזכה לחוג ולחיות אותה בכל יום ויום".

איך ממשיכים הלאה את האחדות שמפעמת בעם כיום?

הרב רימון: "רוב עם ישראל יכולים גם לאהוב האחד את השני, להעריך האחד את השני ולשמוח האחד בשביל השני. אבל, לצערי, גורמים קיצוניים גורמים לכל העם להגיע לצדדים שליליים. אני לא רוצה להתעסק בקצוות, אלא ב-80 האחוזים של העם, הרוב המכריע והקובע. בשביל שנצליח לשמור על האחדות הזו, דרושים שני תנאים: הראשון, אנשים שמאמינים בעם ישראל; והשני, אנשים נחמדים מאוד. אני מאמין שאם ייווצרו קבוצות כאלו בהיקף גדול, נוכל ליצור מציאות טובה יותר. אני חולם היום בלי הגבלות. אחדות עם ישראל חשובה יותר, ובשביל לשמור עליה אנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסה".

פרופ' נגל: "ישראל אחרי 7 של אוקטובר היא לא אותה ישראל. החשיבה שלנו, ביום שאחרי ובעיקר אחרי שנשיג במלואם את מטרות המלחמה, אכן צריכה להיות איך אנחנו ממנפים את האסון הנורא לפריצה קדימה ולאחדות בעם – בהיבטים של מנהיגות, שיתוף פעולה, חיפוש הטוב, השלם והמאחד בין החלקים השונים בעם. 7 באוקטובר הוא אירוע מכונן שישפיע על טיב היחסים בין אדם לחברו. זה נשמע אולי אוטופי, אבל אין לנו ברירה ויבוא יום וזה יקרה. ראינו שבמלחמה הנוכחית העם כולו התאחד יחדיו להילחם. אף אחד מהלוחמים שנלחמים עכשיו בעזה לא נשאל, מאיפה באת? או: האם למדת בישיבת ההסדר בירוחם או בתיכון האומנותי בתל אביב. כולם נלחמים עכשיו שכם מול שכם, וביחד גם ננצח".

*****

מה נדרש לעשות כדי לרפא עם? זוהי שאלה חשובה שמעסיקה אנשי ציבור רבים בישראל, המנסים ברגישות ובעוצמה גדולה לחזק את החלשים, להתאחד עם הנופלים ומשפחותיהם, לחבק את החיילים, המפונים ומשפחות החטופים. שלושת האנשים המשפיעים שלעיל, מנסים גם הם, בכל אמצעיהם וכישוריהם, לרומם עם שחווה משבר לאומי עמוק מאי פעם ולתמוך באחדות הנדרשת, כשיד אוחזת יד אחות, לאורך כל הדרך. לצד פעולותיהם בהווה, הם ממשיכים לחשוב על היום שאחרי. במאמצים ובתכנונים רבים, בהתרוצצויות בין מנהיגים, חיילים ואזרחים, הם מנסים לרקום עתיד טוב יותר, מאוחד יותר, חזק יותר. הלוואי.  

הפוסט רק בגלל הרוח: אישי ציבור בחברה הדתית פועלים למען חיבורים בעם, ומבקשים: שמרו על אחדות גם ביום שאחרי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הרב חיים וולפסון, שבקרוב חל יום הולדתו ה-50, קיווה לחגוג בימים שמחים יותר, אך המציאות טפחה על פניו, ועל פנינו, והישיבה שהוא עומד בראשה, ישיבת ההסדר בירוחם, איבדה מתחילת המלחמה שמונה מבניה. הוא עצמו לא למד בה, הוא למד בישיבת "אור עציון" אצל הרב חיים דרוקמן זצ"ל במשך 9 שנים, ואחר כך עבר לישיבת הר המור לעוד שנתיים. אחר כך למד שנתיים נוספות בכולל לדיינות ברחובות אצל הרב משה דימנטמן – ואז הגיע לירוחם.

לב חצוי

"מה שאני הכי אוהב בירוחם", משתף הרב וולפסון, "זה את השקט, המדבר. הטבע נמצא במרחק נגיעה מהבית. יש קסם למדבר. לחיות במקום כזה מגדל אנשים אחרים. גם מבחינה חברתית, ירוחם היא מקום מאוד-מאוד אנושי – כולם מכירים את כולם, כולם מאירים פנים לכולם. גם מחוץ לגבולות הקהילה שלנו, יש בירוחם אופי יישובי. אתה חי במקום שאתה מחובר אליו. הניכור שהרבה פעמים פוגשים בעיר, לא קיים פה. גם הפסיפס האנושי שפוגשים הוא מגוון מאוד".

הרב וולפסון מתחיל את שנתו ה-19 בישיבת ירוחם הוותיקה. כשרק הגיע לימד את שיעור ד, לאחר מכן היה במשך שנים ר"מ של שיעור א ואחר כך ראש כולל. כשהרב אליהו בלומנצויג, מייסד וראש הישיבה, החל את תהליך הפרישה שלו, הוא קרא לרב וולפסון לדגל, ובשלוש השנים האחרונות הוא והרב אוריאל עיטם משמשים ראשי הישיבה.

"כבר כשהוקמה ב-1993, המטרה של הישיבה בראש ובראשונה הייתה להצמיח תלמידי חכמים", מסביר הרב וולפסון, "אנשים שהמגע שלהם עם התורה הוא מגע משנה חיים; שהמפגש שלהם עם התורה הוא בעומק הנפש ושישפיע על כל מה שיעשו בהמשך החיים. זה בא לידי ביטוי קודם כל בלימוד אינטנסיבי בכל חלקי התורה, גם בשקידה וגם פנימית בניסיון להבין עד הסוף את הצדדים השונים, סוגיות בגמרא, העולם הרוחני והאמוני. אנחנו מאמינים שאדם שעובר את זה, עובר גם תהליכים נפשיים. זה מדובב את הנפש ומוציא ממנה נקודות עומק. אנחנו רוצים שמה שיניע את הלימוד הוא רצון להתקרב לה'".

"בכל הנופלים התורה נגעה וגרמה להם להתחדשות רוחנית; מצד שני, כל אחד בדרכו יצר טביעת אצבע שלו גם בעולמות אחרים בצורה יפה מאוד"

מאפיין מובהק נוסף של הישיבה הוא יצירת חיבורים עם עם ישראל, להיות חלק ממנו ללא אובדן זהות. השאיפה היא לגבש זהות תורנית עמוקה, דתית-לאומית וערכית מחד גיסא, ומאידך גיסא להשתלב ולהיות חלק מהמכלול החברתי של עם ישראל. "תהליך אמיתי של צמיחה רוחנית ותורנית חייב לבוא מתוך חיבור לעם ישראל", טוען הרב. "זה שאנחנו ישיבת הסדר דווקא, זה מתוך תפיסה שהליכה לצבא היא מה שמשקף את העובדה שאנחנו ערבים לעם ישראל גם כשאנחנו בבית המדרש. הצבא והלימוד הם בכפיפה אחת. החיבורים האלה בתוך החברה, בין תורה לצבא, בין תורה למעשה – אלה הכוח והמטרה של הישיבה".

בימים אלה הישיבה מרגישה את החיבור הזה בעצימות גבוהה. מאות מתלמידיה ומבוגריה מגויסים ללחימה. עשרות מהם ניצבים בחזית. "זה מאוד מייצג את הלב שלנו", אומר הרב. "חצי לב נמצא בלוחמה וחצי לב נמצא בבית המדרש – ושני החצאים הללו מזרימים דם אחד אל השני בצורה חזקה מאוד".

מפרוץ המלחמה ספגה הישיבה אבדות כבדות: נפלו בעת מילוי תפקידם סמ"ר איתן דב רוזנצוויג, בן 21 מאלון שבות; סמל אריאל אליהו, בן 19 ממצפה יריחו; רס"מ (במיל') גדעון אילני, בן 35 מעשהאל; רס"ל (במיל') ינון פליישמן, בן 31 מירושלים; סמל יקיר ידידיה שינקולבסקי, בן 21 ממגדל עוז; סרן איתן פיש, בן 23 מפדואל, הי"ד. בנר שביעי של חנוכה התבשרה הישיבה על נפילתו של רס"מ (במיל') אלישע לוינשטרן, בן 38 מחריש, שהקפיד לפקוד את הישיבה גם שנים ארוכות לאחר שסיים את לימודיו; למרבה הצער, ביום שלישי בשבוע שעבר נפל בקרב לוחם נוסף משורות הישיבה – סמ"ר אפרים יכמן, בן 21 מנווה דניאל.

הנופלים למדו בשנים שונות בישיבה, חלקם לא פגשו זה את זה, אך הרב וולפסון הכיר את כל השמונה ברמה כזו או אחרת – חלקם היו תלמידיו ממש. הוא מתקשה לדבר עליהם כחבורה, כי כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, ובכל זאת הוא משרטט קלסתרון כללי משותף: "מצד אחד, בכולם הייתה נאמנות עמוקה לתורה ולבית המדרש", מפרט הרב וולפסון, "בכולם נגעה התורה וגרמה להם להתחדשות רוחנית ולהגדלת השאיפות; מצד שני, כל אחד בדרך שלו יצר טביעת אצבע שלו גם בעולמות אחרים בצורה יפה מאוד:

"אלישע לוינשטרן – היה תלמיד שלי בשנה השנייה שלי בישיבה. הוא היה איש הייטק שמחובר מאוד לתורה ולקהילה. בוגר שמעולם לא עזב אותנו לגמרי. הוא נשאר מחובר לישיבה ופקד אותה עם משפחתו כמה פעמים בשנה. הישיבה נותרה עוגן בחייו ובחיי משפחתו; גדעון אילני – היה ד"ר לפיזיקה, עסק בדברים מאוד מורכבים שקשה למלל אותם, ומצד שני עם חיבה אדירה לקודש ועם עדינות פנימית; ינון פליישמן – למד תארים מתקדמים באקדמיה, ומצד שני הקים תלמוד תורה שנגע בכל כך הרבה לבבות של ילדים; איתן דב רוזנצוויג – היה בעל חיבור מדהים לחסידות ולעבודת ה', ומצד שני גם אומן; יקיר ידידיה שנקולבסקי – מצד אחד ראה ברכה בכל מה שעשה בבית המדרש, ומצד שני הגיע מעולם הקיבוץ. הייתה לו חיבה אדירה לעבודת כפיים ולארץ ישראל; איתן פיש – מצד אחד היה קצין, ומצד שני הישיבה נגעה גם בו בצורה בלתי רגילה. התפרסם ציור שלו שבו אייר חייל שמשחרר שבוי. זה מה שעשה בשעתיים שהיו לו כשיצא מהצבא; אריאל אליהו – בחור צדיק, מתוק וירא שמיים, עם חיבור למגוון אנושי, נגע בכל כך הרבה מעגלים של אנשים; ואפרים יכמן – תבע מעצמו יעדים, לחיות חיים ערכיים, מלאים וכנים, והכל בצורה טבעית וזורמת. בלי טיפת עצבנות ומתח, הכל בשמחה. היה מחובר מאוד למוזיקה, אני מדמיין אותו עם גיטרה על הגב וספרים ביד. כולם אנשים שמצד אחד התורה הייתה הלב של חייהם, ומצד שני הביאו לידי ביטוי עוד הרבה דברים יפים באישיותם. המגע של התורה שכלל גם את התכונות הללו".

על הכאב בעקבות נפילת תלמידיו ובוגריו, אומר הרב: "אנחנו ממש אבלים, זה לא ייאמן. זה ממש כואב. אנחנו רואים את האבדות הגדולות האלה גם באופן אישי וגם באופן לאומי, מה שעם ישראל מפסיד פה. בבוקר שלפני ההלוויה של אפרים, נעמדנו בשבת וזעקנו את פרקי התהלים הקשים ביותר. זעקנו במשך רגעים ארוכים את הכאב שלנו. אלה היו רגעים מטלטלים מאוד. אין לנו הסברים למצב הזה, אבל אנחנו מחפשים מקום לבטא את הכאב והגעגוע. אנחנו זועקים ככה גם את כאבם של כל העם – חיילים אחרים שנפלו, החטופים שזועקים זעקה אילמת ואנחנו פֶּה עבורם, ותושובי העוטף. במוצ"ש האחרון הזמנו את הבוגרים לבוא לישיבה כדי להתחזק יחד. אנחנו סוג של משפחה. ישבנו במלווה מלכה ובעיקר שרנו שירי קודש. המילים עזרו לנו לבטא את הכאב ולהתרומם מהכאב. אנחנו חווים תחושות של רוממות, כאב, געגוע, קדושה – הכל ביחד".

ישיבה שהיא בית

אלישיב רייכנר (48) מירוחם, הוא עיתונאי בעיתון "מקור ראשון" ומנחה קבוצות בארגון "מעוז". הוא בוגר מחזור א של הישיבה, למד בה 7 שנים כולל שירותו הצבאי. כמי ש"חנך" את הישיבה והיה מראשוני תלמידיה, הוא מכיר היטב את קורותיה. "הישיבה הוקמה ב-1993 על ידי שמוליק פרידמן בן שלום, שהביא לפה גרעיני נחל משימתי כבר לפני כן, בשנות ה-80", מספר אלישיב. "מראש הישיבה הוקמה כאמירה חברתית, מעבר ללימוד תורה וגמרא מעמיקים – להתחבר לאוכלוסייה המקומית ולחבר בין הציונות הדתית, שפחות הייתה פה, ולחנך את תלמידי הישיבה למעורבות חברתית גם בזמן שהם בישיבה וגם אחרי כן. תלמידים היו פעילים כבר מההתחלה – חנכו תלמידים בבית הספר וחגגו עם התושבים בעיירה את החגים השונים ואירועים במעגל השנה".

"הרבה בוגרים בחרו להקים את ביתם במקומות שבהם אפשר להיות חלק מהחברה הישראלית – למשל כ-10 רופאים גרים בירוחם למען חיזוק תחום הרפואה"

אחת המטרות של בן שלום הייתה שהבוגרים יישארו לגור בירוחם, ואכן יותר ממאה בוגרים נשארו לגור פה לאחר לימודיהם. מתוך המחזור של אלישיב, מחזור א, נשארו 10 בוגרים לגור פה. הממוצע הוא 3-4 בוגרים, כ-10 אחוזים, הממשיכים לגור בעיירה מתוך כ-30 בוגרים במחזור.

יחד עם זאת, אלישיב טוען שבוגרי הישיבה מגוונים מאוד – הם נמצאים בהרבה מקומות, אך המכנה המשותף להם הוא להיות משמעותי ומשפיע, ולעשות את זה בצניעות אבל ביסודיות.  אלישיב מפרט: "החינוך בישיבה הוא לימוד תורה משמעותי, וגם לקיחת אחריות ומעורבות בחברה הישראלית: בחירה לגור בשכנות הטרוגניות, השתתפות בגרעינים חברתיים, בחירה במקצועות של טיפול וחינוך. הרבה בוגרים בחרו להקים את ביתם במקומות שבהם אפשר להיות חלק מהחברה הישראלית. כ-10 רופאים גרים בירוחם. הם נשארו למען חיזוק תחום הרפואה, הרי יש מחסור ברופאים בדרום. כמות הבוגרים שבחרו לעסוק בשירות הציבורי גם מעידה על ערכי הישיבה. השפעה נוספת היא ברמה המקומית: קהילת בני עקיבא פה מורכבת מהרבה בוגרים של הישיבה. בוגרי הישיבה הקימו ישיבה תיכונית פה, ישיבת אמי"ת בלבב שלם. כל הצוות בישיבה התיכונית הוא בוגר של ישיבת ההסדר. יש לישיבה מעגלי השפעה רבים".

הרב וולפסון ער לאחדות ולאחווה ההדדית שמתגלות ביתר שאת בעם בימים אלה, אך הוא מסמן גם את האתגר הבא שלנו – לשמר את זה. "כרגע אנחנו בהישרדות, ובמצבי משבר קל יותר לפגוש את המשותף", אומר הרב. "אך מוטלת עלינו משימה חשובה כציבור – להמשיך את האחווה הזאת. זה חלק מצוואת הנופלים. הם שמו את עצמם בצד בשביל עם ישראל. עכשיו אנחנו צריכים להמשיך את זה ולשאול את עצמנו כל הזמן: מה נכון לעשות בשביל אחינו? 'ביחד ננצח' זה לא רק אם נהיה ביחד אז ננצח, אלא הניצחון שלנו הוא ב'ביחד', שנהיה ביחד".

הפוסט ירוחם מבכה על בניה: ישיבת ההסדר מתאבלת על נפילת שמונה מתלמידיה ב"חרבות ברזל" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לא אחת, נוכח פסיקות בג"ץ, אני מוצא עצמי תוהה האם השופטים המכובדים מקבלים את החלטותיהם בצמידות מלאה ואבסולוטית לספר החוקים ולתקדימים המשפטיים, הא ותו לא, או שמא בהליך קבלת ההחלטות שלהם מכניסים גם משתנים חיצוניים, כמו: מה קורה שם בחוץ, בחברה הישראלית, במדינה.

מוכר המשפט אין לדיין (ולשופט) אלא את שעיניו רואות, אבל כמובן הרבה מזה תלוי עד לאן הוא מרחיק ראייתו. מבט צר אל כוננית הספרים שלפניו (או המחשב), או גם מעבר לכך. להתרשמותי הלא מקצועית, יש ויש. תלוי שופט ותלוי נושא. חוק הגיוס, למשל, הוא דוגמה לנושא שבג"ץ מושך כבר הרבה שנים מתוך רצון (אפילו מוצהר) שהכנסת היא שתוציא את הערמונים מן האש. לכן, אפשר אין סוף דחיות. ואולי טוב שכך.

ומכאן לפסיקה מהשבוע בעניין ביטול עילת הסבירות (ברוב של 8 מול 7), ובעיניים שלי, משהו הרבה הרבה יותר משמעותי – רוב מוחלט של שופטי בג"ץ, 12 מול 2 ואחד נמנע, הסבורים כי לבג"ץ סמכות חוקית לבטל חוק יסוד שחוקקה הכנסת. כל חוק יסוד. זו כבר דרמה אמיתית, בטח ובטח שבין התומכים בכך גם שופטים שלא נחשבו כאקטיביסטים, כאלה שמונו בידי ממשלות הימין לדורותיהן, ואיילת שקד כשרת המשפטים בזמנה, בכלל זה.

החלטת בג"ץ מהשבוע עשויה להיות השכפ"ץ של קציני צה"ל וחייליו הנלחמים בעזה, אל מול כוונות זדון של שונאינו לתבוע אותם לדין בביה"ד הבינ"ל בהאג

מהם הלקחים שאפשר להסיק מכך?

לענ"ד, האחד – לא כל שופטי בג"ץ הם מקשה אחת, או בעצם שתי מקשות: אקטיביסטים או שמרנים. יש גם, גם וגם. יש ששמרן יפסוק כאקטיביסט, ולהיפך. וגם אם נתעלם לרגע משתי השופטות שפורשות, חיות וברון, עדיין ממש לא ברור שיש רוב לאקטיביסטים שם.

השני – אין ספק שאם אהרן ברק, כנשיא לשעבר של בית משפט העליון, הוא אבי המהפכה השיפוטית, מהשבוע ניתן לקבוע כי החברים יריב לוין ושמחה רוטמן הם אבות המהפכה השיפוטית החדשה, לפיה בג"ץ ידו בכל ויד כל בו, גובר על בית המחוקקים הישראלי, כאשר יחפוץ בכך. בטוח שלא לכך התכוונו השניים עת יצאו עם הרפורמה המשפטית שלהם, שנכון להיום לא נשאר ממנה כלום, כלום, כלום.

השלישי – בסבירות לא נמוכה, לו השניים היו מתנהלים עם השינויים שרצו לחולל במערכת המשפטית בצורה סבירה, שלב אחרי שלב, תוך מאמץ כן להידברות ונכונות לפשרות, סביר שהיו מצליחים לפחות בחלק גדול מהדברים. כיוון שהתנהלו כפיל בחנות חרסינה, לא רק שהייתה להם תרומה משמעותית ביותר למחאה החברתית (וכך גם לתוצאות הפוליטיות והאחריות שינבעו ממנה בהמשך) אלא גם יצאו עתה (רק לבינתיים?) ואפס תאוותם בידם. ושיהיה ברור: אינני שמח לאידם, שכן על חלק מתוכניותיהם הייתי חותם.

הרביעי – החלטת בג"ץ מהשבוע עשויה להיות השכפ"ץ של קציני צה"ל וחייליו הנלחמים בעזה, אל מול כוונות זדון של שונאינו לתבוע אותם לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג. לפחות עד כה, מקובל היה שביה"ד הזה לא דן בתיקים שעניינם במדינה שבה יש מערכת משפט עצמאית תקינה. ההחלטה הנ"ל אמורה למנוע הרבה בלגן מהרבה מאוד לוחמים.

החמישי – היה טוב לו את ההחלטה הדרמטית היו שופטי בג"ץ מפרסמים שלא בזמן המלחמה, שבה נלחמים כתף אל כתף מצדדי הרפורמה ומתנגדיה, שעה שהאחדות והלכידות הן מרכיבים הכרחיים לניצחון המיוחל מול חמאס.

דא עקא, לענ"ד קצת מוגזם לצפות משופטי בג"ץ שיעברו על החוק. הסבר: החוק קובע שעל שופט פורש לפרסם את פסה"ד שלו עד 90 יום מיום הפרישה. הנשיאות אסתר חיות וענת ברון פרשו. 90 הימים מסתיימים באמצע החודש. הן היו חייבות לפרסם (הפרסום הוקדם בכמה ימים בגלל החשיפה של עמית סגל על טיוטת פסה"ד).

בעיניים שלי, בגלל המלחמה, יכלה הנשיאה הפורשת לפנות אל הכנסת ולבקש שתשנה את החוק כך שהפרסום יוכל להידחות, כחוק, ליום שאחרי המלחמה. כמובן, גם חברי כנסת יכלו לעשות כן. הכל שם ידעו שפסה"ד בנושא הרגיש הזה צפוי להתפרסם אוטוטו. כולם נרדמו, וגם דרעי התעורר מאוחר מדי.

שישי – בעקבות פסק הדין הזה, ומייד לאחר המלחמה, יש בהחלט מקום לרפורמה משפטית רצינית ומקיפה. זו הזדמנות פז לדון במכלול הנושאים: הפרקליטות, הוועדה לבחירת שופטים, סמכויות בתי המשפט, תוספות תקנים ועוד. הרושם הוא שלאחר המחאה החברתית של לפני המלחמה, כולם, כולל לוין ורוטמן, הבינו כי כדי להתקדם יש צורך בהידברות, בנכונות להתפשר. יש גם כמה משפטנים ואנשי אקדמיה מובילים בציבור הישראלי שעוסקים בכך לא מעט ותורמים מהידע ומהניסיון שלהם. לא בשמיים היא.

שביעי ואחרון – בסך הכל, התגובות לפסה"ד של בג"ץ, גם מהצד ה"מפסיד", היו מאופקות (למעט כמה חריגים), כנראה בזכות רוח האחדות ושותפות הגורל שאופפת את כולנו בעקבות המלחמה. זה מראה שאם משתדלים, יכול להיות פה הרבה יותר טוב ורגוע. אי"ה, שיימשך ככה גם בשש אחרי המלחמה.

הפוסט מבעד לגלימה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

על השאלה מה נדרש ממנהיג בבית ישראל – יכולת לדרוש או ייחוס – ענה מנגשה: "כאשר אתה הולך בלילה חשוך, ואין אתה יודע מהי הדרך – מה אתה עושה? מדליק נר. כהין הוא הנר של הקהילה. מי הדריך את עם ישראל במדבר? ה' הלך איתם בלילה על ידי עמוד האש וביום על ידי עמוד ענן". מדבריו נראה שכוחו של הכהין מגיע לא מהדרשה ומהפלפול, אלא מהאמונה, הכניעה וקבלת סמכות. הכהין, מעצם תפקידו, הוא סוג של נביא – הוא נחשב לשלוחו של א-לוהים, ודבריו אמת. מאז ומעולם כונו המנהיגים הרוחניים של יהודי אתיופיה כהנים, לא משום שהם צאצאי אהרון הכהן. בבית ישראל אין כוהנים ולוויים מיוחסים, כולם ישראלים – אלא משום ששימשו בתפקיד אהרון הכהן בשעתו. הכהנוץ' היו הלב של בית ישראל. לב זה פעם לאורך אלפי שנים והכריע הכרעות הרות גורל, ולכן בית ישראל רואים בכהין אב רוחני ועושים כל מה שהוא אומר.

תפקיד הכהין אינו עובר בירושה. על פי עדותו של כהין מנטסנוט אלי וונדה, יש שלושה שלבים בתהליך ההסמכה: בשלב הראשון התלמיד מקבל את ההסמכה מרבו האישי; בשלב השני הוא מקבל את ההסמכה מהנזיר היהודי; בשלב השלישי, לאחר שירות הקהילה בכפר למשך שנה, הקהילה מקבלת אותו ככהין. כלומר, מי שמסמיך את הכהין למנהיג רוחני של קהילה היא הקהילה, ולא הממסד. ברגע שהיא מקבלת אותו כמנהיג רוחני, היא מקבלת אותו בלא עוררין והוא בעיניה דומה למלאך צבאות.

הקהילה האתיופית הצליחה באופן מפליא לחבר בין סוגי המנהיגות השונים וליצור מנהיגות משותפת

דוגמה לבחירה של מנהיג ולתכונות הנדרשות ממנהיג, אנו מוצאים אצל חכמי הגמרא. האירוע שבו על פי האגדה מוּנָה הלל לנשיא הסנהדרין בירושלים, היה כרוך ביכולתו לתת מענה להתלבטות הלכתית בעניין שחיטת קורבן פסח בערב שבת. הסיפור מופיע בבלי (פסחים ס') וכן בתלמוד הירושלמי (פסחים ו, לג, טור א).

בשני התלמודים מתוארים הפרמטרים לקביעה אם אדם מתאים להנהגה דתית, ושניהם מלמדים על סולם הערכים והאמונות של הקבוצה. בתלמוד הבבלי הלל צריך להוכיח את יכולותיו הדרשניות, ואילו בתלמוד הירושלמי עליו לספק אילן יוחסין למדני לפסיקתו; בתלמוד הבבלי נבחנת יצירתיות למדנית, ואילו בתלמוד הירושלמי בודקים את המסורת שהוא נושא. בני בתירא, שכנראה היו המנהיגים באותו הזמן, שואלים את הלל שאלה. לשאלה זו יש שתי גרסאות: בבבלי נאמר "אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?", וגרסת הירושלמי היא: "אמרו לו שמעת מימיך כשחל ארבעה עשר להיות בשבת אם דוחה את השבת או לאו?".

לדברי ד"ר אריאל פיקאר: "ההבדל הדק בין השאלה: 'האם אתה יודע?' לבין השאלה 'האם שמעת?' […] גרסת הבבלי רואה ביכולת הדרשנית האנושית של החכם את מקור כוחו ועוצמתו. השליטה בכלי המדרש והיכולת לפתור בעזרת כלים אלו בעיה הלכתית, הן המעניקות לו סמכות. לעומת זאת, על פי הירושלמי עיקר כוחו של החכם הוא בהיותו נושא אותנטי של מסורת קדומה – כלומר, בכך ש"שמע ממישהו שהיה לפניו".

על פי זה ישנם שני סוגי מנהיגים: האחד – מנהיג שכוחו הוא מעצמו, מכוח הנאום והדרוש, וביכולתו למשוך את הציבור; והסוג השני של מנהיג הוא זה שמונחת על הציבור מכוח ייחוסו. הקהילה האתיופית הצליחה באופן מפליא לחבר ביניהם. סוג של חיבור בין שני אישים שונים בין פרעה לאדם הראשון. כל אחד לחוד הוא אסון. החיבור ביניהם הוא ברכה.

לפי הפרשנים ידיעה הוא מלשון התקשרות והתחברות. לא רק שהאדם לא הכיר את חווה, הוא ידע אותה, היה מחובר אליה בקשר תודעתי ופיזי עד כדי התבטלות כלפיה. לפי זה "לא ידע את יוסף" זה לא שבאמת המלך לא הכיר את יוסף. הוא הכיר היטב מיהו יוסף, ולפי חז"ל עשה עצמו כאילו לא ידעו (סוטה יא, א). מדרש רבה מסביר שהעם המצרי ביקש להתנכל לעם ישראל. המלך היה צריך להכריע בין מורשתו של יוסף לבין כיסאו שלו. הוא הכריע – את הכיסא.

יהודי אתיופיה הצליחו באופן נדיר ליצור מנהיגות משותפת שבה המנהיג מקבל כוחו מהקהל והציבור מקבל את כוחו מהמנהיג. הקס עבור הקהילה הוא כמו אור בחשכה. הקהילה הולכת אחריו ללא עוררין.

איך מצליחים להעמיד מנהיג כזה היום? זה תלוי בשני דברים. מנהיגות עטופה בענווה, וציבור גדול העוטף ענווה. משה רבינו היה מנהיג חד צדדי. "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על־פני האדמה". הוא נדרש להנהיג עם קשה עורף. שהכוונה (לפי ראב"ע) "משל לאדם הולך לדרכו במרוצה, ולא ישיב עורף לקורא אליו". עם שעורפו קשה כארז וממשיך לעשות את אותן טעויות שוב ושוב. ציבור עניו מאוד בזמן הזה הם החיילים שלנו אשר מוסרים את נפשם ואת נפש משפחתם בהגנה על המולדת. הם זקוקים להנהגה פוליטית שבוחרת את הענווה ולא את הכיסא. שבוחרת את טובת העם ולא את טובת המפלגה. שבוחרת את האחדות ולא את הפילוג. אנו זקוקים לנביא. אם הקהילה האתיופית הצליחה ליצר מנהיגות כזאת, אין שום סיבה שהחברה הישראלית לא תצליח.

הפוסט גוונים של מנהיגות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רבי אברהם אבן עזרא, רופא ופרשן, כותב את הדברים הבאים, "רמז שילדו נשיהם תאומים ויותר, ואני ראיתי ארבעה בנים, שילדה אישה אחת. והרופאים נותנים טעם עד שבעה יגיעו בבטן אחת" (הפירוש הארוך, שם, א', ז'). ראיה לפירושו הוא מביא מהמציאות שבימיו 'אני ראיתי', הרופאים אומרים כי יכולה כרס אחת, והיריון אחד, לשאת עד שבעה וולדות. יש להניח שדברי הרופאים נאמרו ביחס למבנה האנטומי של בטן האישה. לא סביר שבאמצעי הרפואה של ימי הביניים שרדו מספר רב יותר של עוברים בלידה מן המוכר בימינו.

הרב יעקב מדן מבאר את דברי המדרש אודות ריבוי הצאצאים באופן שונה. לדעתו, לא מדובר על נשים שילדו שישה וולדות בלידה אחת, דבר שאינו מצוי, אלא הכוונה שכל אם, ילדה בממוצע ששה ילדים במהלך כל שנות פוריותה.

מעמדו של עובר ברחם אמו הוא נושא מורכב ורבו בו הדעות. ההלכה מקבלת את העובדה הביולוגית שהעובר הוא יצור חי. משיקולים ביולוגיים לא ניתן למצוא קו ברור המפריד בין עובר שיוגדר כחי לבין כזה שלא יוגדר כחי, ובכל אופן המשפט העברי אינו מתייחס להריגת עובר כאל הריגת ילוד. הבחנה זו מקורה בקביעת העונש למי שגורם הפלה במהלך קטטה "וכי ינצו אנשים ונגפו אישה הרה ויצאו ילדיה…" (שמות כ"א כ"ב-כ"ג). קיימות מספר שיטות שונות בהלכה ביחס לחומרת איסור הפלה, מאיסור תורה חמור, ועד לאיסורים קלים יותר שמקורם אינו אלא מדברי חכמים. שאלות אלו נחשבות לדיני נפשות, ויש לדון כל מקרה לגופו ובפני מי שראוי לדון בשאלות חמורות שכאלו.

"דין רודף", הינו מושג תלמודי המאפשר להציל את הנרדף בנפשו של הרודף (רמב"ם הל' רוצח, פ"א ה"ח). גם עובר המסכן את שלום האם מוגדר בהלכה כ"רודף", ומותר להרגו כדי להציל את האם, ובתנאי שלא הוציא ראשו שאז "אין דוחין נפש מפני נפש" (שם ה"ט).

אלא, שבמקרה שבו מדובר בריבוי עוברים ברחם אחת, כשאינם מסכנים את חייה של האם, אלא אלו את אלו, כל אחד מן העוברים מסכן בעצם חיותו את אחיו ורודף לו, התירו הרבנים האחרונים לדלל חלק מן העוברים. הנימוקים לכך, ראשית, ישנם פוסקים שהתירו את הריגת העובר גם לאחר שהוציא ראשו, ובתנאי שבטוחים שהאם והוולד ימותו שניהם (פנים מאירות ח"ג סי' ח').

שנית, אין מדובר ב"הפחתת עוברים", אלא ב"החייאת עוברים" שהרי במצב הנוכחי כולם בחזקת אבודים, ואינו אלא כהורג מי שהוא כבר בחזקת הרוג, וכעין ההורג תינוק בן שמונה חודשים שאינו חייב עליו משום שפיכות דמים (מקובל היה בתקופת התלמוד שבן ח' אינו חי, יבמות פ').

המשפט העברי אינו מתייחס להריגת עובר כאל הריגת ילוד

שלישית, אין הורגים את העובר בידיים, אלא בדרך 'גרמא' (הרב זילברשטיין 'אסיא' מ"ז-מ"ח כסלו תש"ן עמ' 7-13). יש שהתירו הפחתה זו מטעם אחר, והוא שאין עובר נחשב כחי לעניינים שונים, רציחה (רמב"ם רוצח פ"ב' ה"ו), וחילול שבת, ועל כן תינוק כזה שאין איסור גמור ברציחתו, ואין חיוב גמור להצלתו מטעם שישמור שבתות הרבה, אין עניין להצילו ומותר להפילו (תחומין כרך י"ז, בין עובר לעובר, הרב פרופ' נחום רבינוביץ עמ' 340-343).

כך גם מובא בשמו של הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (נשמת אברהם חו"מ סי' תכ"ה ס"ק א' 21). בשאלה את מי, או כמה עוברים להוריד, אין ההלכה מתערבת, את זאת יקבעו המומחים לאולטרסאונד מיילדותי, 'וראיתן על האבנים' מן הסוג המודרני, כשמגמתם להמשיך דרכם של המיילדות העבריות, 'ותחיינה את הילדים'.

הפוסט כן ירבה וכן יפרוץ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

עם ישראל נאנק תחת עול השעבוד, והיה במשבר גדול, מיואש. גם הנהגתו היתה חסרת אונים: "עמרם גדול הדור היה כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' אמר לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו! עמדו כולן וגירשו את נשותיהן! אמרה לו בתו: אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות וכו'" (סוטה יב א).

הבחירה במשה ולא באהרון מלמדת שלפעמים בשעת משבר ושינויים היסטוריים, יש צורך במנהיגות מסוג אחר

ההנהגה הקיימת לא התאימה להנהיג את העם במצב המשברי שנוצר, ולהוביל אותו לשחרור מהשעבוד וליציאה ממצרים. נדרשה הנהגה מסוג אחר! היה צורך לחולל שינוי בהנהגה!

התורה מתארת את ההתגלות של הקב"ה למשה רבנו בסנה, ואת הדרישה למנותו כשליח וכמנהיג של העם בזמן המשבר הגדול, כדי להוביל את תהליך השחרור מעבדות לחרות ולעמוד כנגד האימפריה המצרית. משה רבנו נרתע מגודל השליחות וחשש שלא יזכה לאמון העם: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ד'" (שמות ד א). עפ"י חז"ל הקב"ה 'נזף' בו על הטלת הספק באמון העם: "אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין" (שבת צז א).

אולם, ניתן גם 'לסנגר' על משה רבנו. לחששו היה על מה להסתמך. מינויו הוא בלתי צפוי, הוא אינו מוכר לעם די הצורך, ואינו ידוע כדמות מובילה שניתן לסמוך עליה כהנהגה, ובזמן משבר היסטורי, ובהתמודדות מול האימפריה המצרית רבת העוצמה על אחת כמה וכמה: "והנה משום שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות, וגם לא נודע בקדושה וחסידות, שהרי היה בנעוריו גדל בפלטין של פרעה ועוסק בחכמות חיצוניות, ומלובש ומדבר כמצרי, וכו'. ולפי דעות בני האדם היה ראוי יותר שיתראה ה' לאהרון קדוש ד' שהיה נביא עוד במצרים, וכו'. וזאת היתה טענת משה רבינו שיאמרו ישראל 'לא נראה אליך ד". (הנצי"ב 'אחרית כראשית'  'הסכמה' לספר "ילקוט א"י").

הבחירה במשה ולא באהרון, מלמדת שלפעמים בשעת משבר ושינויים היסטוריים, יש צורך במנהיגות מסוג אחר, שתיתן מענה לאתגרים החדשים ותשיב את התקווה. אולם יש כאלה שדווקא בשעה זו נושאים עיניים בתקוה למנהיגות הקיימת והמוכרת, בצפייה שהיא שתיתן מענה מנהיגותי למצב המשתנה. תקווה שעלולה לנחול אכזבה משום שכשהשתנה המצב, ו"מה שהיה הוא לא מה שיהיה", המנהיגות הקיימת כבר אינה מתאימה. בשעה של שינוי נדרשת מנהיגות שונה שמותאמת למאפיינים של השינויים והזמן "פרנס לפי דורו" (ערכין יז א). זה הזמן למנהיגים חדשים. אף כאלה שלפני כן היו אנשים אנונימיים. אולם אז ישנם אנשים חשדניים שמעלים ספקות בהתאמתם להנהגה, משום שהם לא היו מוכרים להם עד כה.

על כן נדרש הקב"ה לתת בידו של משה 'אות' שיבטא את מהות ה'מהפך' המתבקש בהנהגה, ויורה על התאמתו: "ועל זה הראה הקב"ה אות המטה שנהפך לנחש. והיה ראש המטה לראש הנחש וקצה המטה לזנב הנחש. וציווהו ה' לאחוז בזנבו ונתהפך למטה, והיה ראוי להיות שוב קצה המטה מה שאין מקום לתופשו כך בכפו, אבל לא כן היה, אלא 'ויהי למטה בכפו', היינו שנתהפך קצה המטה להיות לראש המטה וכדרך שתופשים המטה בכף. ובזה, הראה שאף על פי שאינך כדאי בעיניהם אלא להיות זנב לאריות. מכל מקום בזכות האבות נהפך משה רבנו ראש מנהיגי הדור שהוא משל ל'מטה' ו'שבט'" (הנצי"ב שם, ובהע"ד).

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

הפוסט שינוי בהנהגה בתקופה של שינוי היסטורי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מי כתב פסקה זו המצדיקה את תלמידי החכמים וממעיטה בערכם של הלוחמים? תוכן הפסקה מתאים לדרך החשיבה החרדית, אך מי שכתבה הוא אחד העם, מההוגים המתועבים ביותר על החרדים. על אחד העם, הוא אשר גינצבורג, נוהגים החרדים להצהיר שגם אם הים היה נקרע לפניו ובמיוחד בשבילו, עדיין היה ממשיך לכפור בכל.

אלא שבפסקה זו, עושה אחד העם מעשה חרדי. הוא מצביע על הערך העצום של מי שעוסק בתוכן על פני מי שנלחם. אמירה שקשה לקבל אותה, אלא אם כן מכירים את ההגות של אחד העם. לדידו של אחד העם, כאשר יוצאים למלחמה, זוהי מלחמה על קיומו של עם ישראל, אך ללא התכונות המיוחדות של עם ישראל, אין על מה להילחם, ואת התכונות הייחודיות של ישראל משיגים לא בשדה הקרב אלא בלימוד הלכות טומאה וטהרה.

האם צודק אחד העם? האם צודקים החרדים? זו אינה שאלה חשובה. השאלה הקריטית היא האם מי שלא חרדי מסוגל להבין שלחרדים יש היגיון משלהם, שמטרתם אינה לחמוק מחובה אלא ליטול על עצמם חובה. זו שאלה שאמורה להיות מופנית גם כנגד החרדים עצמם: האם אתם מסוגלים לקבל שעולם החילוני אינו רק עצלות ויצר הרע, אלא שיש לו רעיונות משלו, שיעדיו אינם אך ממון, תאוות והנאות?

עם סיום המלחמה, יעמדו החרדים בפני הציבור המדמם וייאלצו לתת תשובות לשאלות איומות שיזדעקו מעל הר הרצל ומבתי העלמין הצבאיים האחרים. מדובר ברגע נפיץ ביחסי החרדים אל מול יתר החברה הישראלית. אולם, ברגע הזה טמון גם סיכוי. אם אלו שיתייצבו מול החברה החרדית יהיו מסוגלים להבין שהנחות היסוד של החרדים אינן ניוון, ניצול ועצלות, אלא עולם שונה לחלוטין שמי שלא בא מתוכו לעולם לא יוכל להבין אותו, אם כך תישאל השאלה: ייתכן שנוכל להמשיך לנהל דיון מבלי לקרוע את התפרים האחרונים שנותרו?

עם סיום המלחמה, יעמדו החרדים בפני הציבור המדמם וייאלצו לתת תשובות לשאלות איומות

תפרים רופפים מאפיינים לא רק את היחס בין החרדים לחילונים. כל החברה בישראל תלויה על בלימה, ולאחר המלחמה העצבים יהיו חשופים יותר והטלאים שאותם ניסינו לתפור כבר לא יצליחו לעמוד במעמסה. הכובד שיוטל לא ינבע מתוכני הוויכוח אלא מחוסר האמון, מכך שתמיד נאשים את הצד שכנגד באינטרס אישי, בהיענות לשטיפת מוח, בניצול ובחוסר נאמנות. העימות עם החרדים הוא דגם לעימותים אחרים.

כי למי שאינו חרדי, קשה עד בלתי אפשרי להבין את ההיגיון הערכי של החרדים, אך הוא חייב להבין שגם החרדים אינם מבינים איזה טעם יש בעולם החילוני. בשיחה של האדמו"ר מוויז'ניץ הקודם, רבי משה יהושע זצ"ל, עם אברכים מהחסידות, קונן האדמו"ר בכאב על החילונים: "מילא עולם הבא אין להם, אבל איזה עולם הזה יש להם? מה כבר יש לחילוני בעולם הזה שלו ליהנות ממנו". קריאת הכאב הזו נבעה מתסכול עמוק, מחוסר הבנה לתופעת החילוניות. האדמו"ר לא הצליח להבין איזה טעם יש בה בכלל.

כיוצא בכך, בכל המחלוקות שצורבות אותנו, צדדי המחלוקת לא מצליחים להבין את אלו החולקים עליהם, ולכן הם אינם נותנים בהם אמון. לאיש ימין ברור שאדם הגיוני לא מסוגל להניח שפניהם של הערבים לשלום, ולכן את מי שמאמין בסיכוי להידברות יאשים באינטרסים או במחלת נפש. לעומתו, איש השמאל לעולם לא יקבל את ההיגיון בשליטה על עם אחר, ולכם יאשים את הימין בגזענות ובטיפשות.

חוסר ההבנה נובע מהנחות יסוד עמוקות שלא ניתן לגשר עליהן. כדי שנוכל להתקיים יחדיו, יש להכיר בכך שאכן עולמות אלו קיימים. כשם שאחד העם חשף בפנינו מקצת מתפיסת העולם החרדית, כך יש להניח שגם אצל מי שאינו חרדי יש תפיסות עולם, ולמעשה אין טעם שלא לייחס אמון לטענות שונות.

כדי לאחות קרעים יש להכיר את הזולת, והדרך להתאמן בהכרה זו היא להתבונן במראה. משה, שמקבל את השליחות להושיע את ישראל, טוען כלפי הקב"ה "והם לא יאמינו בי". הוא רואה בחוסר האמון את הסיכון הגבוה ביותר. משה צודק, אבל הקב"ה טוען כלפיו שהכל מתחיל במשה – אם הוא ייתן אמון בעם, בסופו של דבר, גם אם יהיו מהמורות בדרך, הגאולה תגיע.

הפוסט החרדים כמשל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בהתבוננות בתהליך ההחלמה של משה מהצרעת ניתן למצוא מאפיין נוסף. במהלך מכת הצרעת מתבקש משה להכניס את היד לחיקו ולהוציאה (שמות, ד, ו-ז) :

"וַיֹּאמֶר  ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ … וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ"

הרב מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וויזר (המלבי"ם) מסביר:

"כי האדם נברא לנטוע ולהיות שותף לה' במעשי בראשית ע"י שיעסוק בדברים שהעולם עומד, והנחת ידו בחיקו היא העצלות והרפיון ממלאכה, שטומן ידו בחיקו ואינו עושה דבר. והראה לו ה' כשיניח ידו בחיקו נעשית מצורעת שזה ציור המיתה, שנחשבה כאלו מתה ובטלה".

לדבריו, מי שמכניס את היד לחיקו  – יושב בחיבוק ידיים, משול למת ומצורע. רק בעת הוצאת היד והחזרתה לפעולה חוזרים החיים. כך מבקש הקב"ה לשכנע את משה שלא להסס אלא לצאת ולפעול.

רק עם הוצאת היד מהחיק והחזרתה לפעולה, חוזרים החיים

מטרה זהה ניתן למצוא באות  האחרון, בהפיכת מי היאור לדם, שנחשב כמשמעותי ביותר לא רק משום שפוגע הוא באלוהי מצרים, אלא גם משום שהיאור המדמם מזכיר לעם את עברו. הדם במי היאור מסמל את דמם של התינוקות שנטבחו בעת שהושלכו ליאור.

הישיבה במצרים במשך שנים רבות הביאה את העם לאדישות. משה מבקש לנפץ את אותה אדישות ולהראות לעם את מי היאור המדממים, על מנת שיבינו שאסור להמתין ויש לצאת ממצרים מיד. ברגע שמשה יוציא את ידו מחיקו יוכל הוא לפעול ולהנהיג, וברגע שהעם יזכור את עברו באמצעות היאור המדמם, יהיה בכוחם להתנער מהאדישות ולפעול. יציאת מצרים מותנית בנחישותו של משה להנהיג את העם, וברצון של העם לצאת ממעגל האנטישמיות. האדישות מתנפצת בזכות זיכרון העבר שמזכיר לנו שאסור לשבת בחיבוק ידיים.

בחודשים האחרונים אנחנו מבינים שאל לנו לשבת בחיבוק ידיים. הטבח הנוראי היה צלצול השכמה לפעולות יזומות כנגד המרצחים והאויבים שמסביבנו ולא חלילה לשבת יותר בחיבוק ידיים.

הפוסט לא לשבת בחיבוק ידיים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הכרת המציאות החדשה והעובדה שאין מדובר בקבוצה קטנה של 'מהגרים' שמונה 70 נפש. בני ישראל אלא מדובר בעם שקצב הילודה שלו מאוד גבוהה כמתואר בכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו במאוד מאוד". אבל לא רק הריבוי הדמוגרפי הטבעי הדאיג את פרעה אלא גם העובדה שעם ישראל מפוזר, ולא רק מפוזר אלא נוכחותם בולטת בכל ארץ מצרים, כמאמר הכתוב: "ותמלא הארץ אותם".

פרעה חושש מהאיום הדמוגרפי הישראלי, וחושש למהפכה עממית, שתצמח מתוך רצון הרוב, שלאט לאט הופך להיות ישראלי לאייש עמדות מפתח בכירות ואולי גם לתפוס את המלכות והשלטון כולו. מבחינתו של פרעה, כפי שמסביר ר' משה בן נחמן, הרמב"ן, היה לבצע טיהור פשוט יותר וזאת באמצעות הוצאה להורג של כל הישראלים, וכך הוא כותב: "לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארצו במצוות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה".

במילים אחרות בין חששו של פרעה שההחלטה לפתוח 'בטבח' כללי לא יתקבל בצורה חיובית בקרב העם המצרי, החלטה מעין זו 'אינה סבירה' בעליל. וזאת לפי הרמב"ן, משני טעמים מרכזיים הראשון הוראה כזו אינה יכולה לעבור ציבורית והעם לא יהיה נכון לשתף פעולה במצב כזה. והשני אין כל סיבה מדוע לבצע הוראה כזו שמשמעות לרצוח בני אדם אך בגלל מוצאם האתני. לצורך כך פרעה יוצא במסע הסברה לאומי כאשר המסר הוא פשוט, וכך מתאר לנו הכתוב את הדברים: "ויאמר [=פרעה] אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ".

חששו של פרעה מתגובת העם והצורך להניע את העם להסכמה כדי לתקף את חששו של פרעה מדחיית הצעתו מהטעם של עילת הסבירות היא מפתיעה. שכן מצרים של אותם ימים, בתקופתו של פרעה, אינה שלטון דמוקרטי, אלא מלוכני, שכל מאווייו מכוונים למטרה אחת והיא שלא לאבד את כס המלכות. ובכל זאת פרעה כדי לקבל החלטה מבין שהיא צריכה להתיישב על לב העם. ככל שמידת ההסכמה תהיה גבוהה כך גם מידת הסבירות שהיא תתקבל תהיה גדולה יותר.

סמכותם של נבחרי ציבור

ר' שלמה בן אדרת, הרשב"א, בתשובה שכתב הניח עקרון כללי לפיו תוקף פעולתם של נבחרי הציבור נובע מהסכמת הציבור. תוקף פעולתם של אותם נבחרי הציבור נגזר מהאמון שהציבור רוחש להם. ולכן הסכמה זו תעמוד בתוקפה עד שהציבור יחליט אחרת, כלומר או שיסלק אותם מתפקידם או שתתקבל החלטה ציבורית גורפת שלא להישמע להחלטת נבחרי הציבור. וכך הם הדברים בלשונו של הרשב"א: "לפי שהציבור מינו אותם לכך עד שיסלקום או שיסכימו שלא לנהוג בזה על פיהם". על אף הסמכות המסורה לציבור להגביל את נבחריו לפעול עומדת הסמכות לציבור להגביל את סמכותם. יחד עם זאת אין צורך לבקש מהציבור הסכמה לכל פעולה ופעולה, ויכול ולנבחרי הציבור תנתן סמכות כללית לפעול בכל תחומי וענייני הציבור. ראו למשל את אשר קובע ר' משה בן יוסר טראני, המבי"ט, פוסק הלכה בין המאה ה-16, בתשובה שכתב: "וכן יש לומר…דאפילו קבלו [=את נבחרי הציבור] בסתם [=בלי להגדיר את סמכותם] יש להם רשות בכל דבר כאלו עשו כל בני העיר היינו לתקן ולגזור מה שיראה להם ויודיעום [=את הציבור] ואם ישתקו ולא יסרבו יהיה קיים ואם יסרבו אז לא יהיו חייבים לקיים מה שתקנו אלא אם כן אמרו בפירוש שקבלום עליהם לאותו דבר ידוע".

סמכותם של נבחרי הציבור צריכה להיות כזו שמכוונת לתכלית שעניינה 'תיקון' טובת הציבור, או כפי שמנסח זאת הרשב"א בקביעתו: "אם הוא דבר שאין גדר ותקון בכך אפילו עשו אותו ראש ציבור וגדוליו אין רוב הצבור מחוייבים לנהוג על פי רצונם וכל שכן אם הוא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה שאין חייבין אפי' עשאוה לגדר ולסייג", שני תנאים מניח הרשב"א כבסיס לתיקון נורמות על הציבור הראשון שתכלית החקיקה עניינה לטובת 'רוב הציבור' ודוק אין צריך את הסכמת כל הציבור אלא די את רובו, שכן וכך מניח הרשב"א "שאין הרוב משועבדים למיעוט". והתנאי השני שהתיקון יהיה כזה שרוב בציבור יוכלו לעמוד בו, כלומר תיקון כזה שיותר מאשר יהיה בו כדי לתקן הוא יביא בהכרח להפיכת הציבור למפר חוק, או לכזה שלא יוכל לעמוד בקיום החוק, אינו תיקון. אי הקפדה על עקרונות אלו מביאים בהכרח לאיבוד הלגיטימציה הציבורית שמוענקת לנבחרי הציבור.

לשאלת סבירות פעולתם של נבחרי ציבור

לא פעם לאחר שנבחרי הציבור מבצעים את פעולתם ומתקינים תקנות או מחוקקים חוקים, עומדת הנורמה לבחינה, לפירוש או להבנה. העקרון הפרשני הקלאסי מניח שעם סיום מלאכת החקיקה הסתיימה מלאכתו של המחוקק, ובמקרה של פרשנות או חסר בחקיקה המחוקק לא יוכל להיות הכתובת. מכאן לתחום עניין שלם שעוסק בגבולות הפרשנות. כאשר השאלה המונחת על הפרק היא עד היכן מגעת כוחו של הפרשן לפרש.

סוגיית הפרשנות המשפטית היא גדולה ורחבה, יחד עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. נפתח ונציין שאחד העקרונות הפרשניים הקיימים הינה שנורמה יש לפרש בהתאם למשמעות הדברים כפי שהם עולים ממילות הנורמה, כאשר מה שלא נכתב אינו רלוונטי, ואין ליתן לו משקל כאשר מבקשים לפרש. כך למשל היא גישתו של ר' שלמה די מדינה, המהרשד"ם, בן המאה ה-16 שקובע: "מאחר שבתקנה לא אמרו…אין להוסיף על זה כי די לנו מה שחידשו וגזרו הם על דבריהם אין להוסיף"

ר' יוסף קארו, בשו"ת אבקת רוכל, שמשמיענו: "בכל התקנות והתנאים שמתנים הקהל להסיע על קיצותם אין לנו אלא מה שכתב בתקנה". ובהמשך הוא מוסיף וקובע "אחר שאין דבר זה מפורש בנוסח תקנתכם יד התקנה על התחתונה". במילים אחרות מה שלא שלשון התקנה אינה סובלת לא ניתן להכניס.

כאשר יש מיעוט שאינו מקבל את עמדת הרוב, אינו מסכים לתקנת נבחרי הציבור, באפשרותו עומדות שתי אפשרויות הראשונה לדחות את תקנות הרב ולהחליט שאין הוא מציית להן. וזאת משום שהוא מתנגד להם. והשניה להבין שאם זו עמדת הרוב עליו לקבלה. אך מה ניתן לעשות אם לא ניתן לקבלה. מה ניתן לעשות כאשר הרוב טועה. כדי להתחיל ולהשיב על שאלה זו אבקש לחזור אל תקופת המשנה, ולהזכיר את התוספתא בעדויות שעומדת על השאלה מדוע בתוך העולם ההלכתי, בשיח התלמודי יש מקום להביא ולהזכיר את כל הדעות, גם אלו שלא נקבעו להלכה. מדוע חשוב היה להזכירם, על כך אנו קוראים: "לעולם הלכה כדברי המרובין לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן ר' יהודה אומר לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן". לפי תפיסתו של ר' יהודה, כפי שהיא מובעת בתוספתא, הרי דעת היחיד חשובה ויש צורך לשמרה, משום שיכול והיא הקדימה את זמנה, יכול ואותה דעה היא האמת, אלא שאין הציבור יכול לקבל אותה, או אין הציבור בשל לאמץ את הנורמה העומדת מאחוריה, ולכן באותה השעה היא נדחתה, באותה השעה דעת הרוב היתה הדעה היותר נכונה לציבור, למקום ולשעה. ולכן שימורה מאפשר את המשך השיח עליה, ומאפשר את בשלותה בדעת הציבור וזאת עד לזמן שדעת המיעוט תבשיל ותאומץ כנורמה מחייבת את הכל.

היו אלו חז"ל שלימדו אותנו "שכשם שפרצופיהם [=של בני האדם] שונים כך דעותיהם שונות". כך הוא בכל תחומי החיים, כך הוא גם בעשייה ציבורית, אין כל נבחרי הציבור עשויים מקשה אחת, ולא כל הדעות שוות, וטוב שכך, יחד עם זאת התקבלותה של נורמה אין לראות זאת כסוף פסוק, ומקום שהרוב טועה שומה על המיעוט להמשיך בניסיונות השכנוע וההסבר, אך אין כל מקום לבוא ולהכריז על 'מרי אזרחי'. העושה כן מבקש לכפות על הרוב דעות פרטיות, אישיות, שאינן מתכתבות עם עמדות הרוב. כאן המקום לציין, שאין לקבל כהנחת מוצא שכל מעשה של הרוב הוא נכון, ואין להרהר אחריו, אולם יש להותיר זאת למקרים קיצוניים וחריגים שדגל שחור מתנוסס מעליהם.

(שמות תשפ"ג)

הפוסט סבירות במשפט הציבורי הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.