אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת שמות פותחת בפנינו את ספר חדש. אחד ההבדלים בין ספר בראשית לספר שמות נעוץ בכך שספר בראשית עוסק בחלקו הגדול של הספר באבות האומה, ילדיהם והקורות אותם. ספרם של יחידים. לעומת זאת בספר שמות אין מדובר עוד ביחידים או במשפחתו של יעקב לא עוד 70 נפש שירדו למצרים אלא 'בעם', כפי שזיהה פרעה.
הכרת המציאות החדשה והעובדה שאין מדובר בקבוצה קטנה של 'מהגרים' שמונה 70 נפש. בני ישראל אלא מדובר בעם שקצב הילודה שלו מאוד גבוהה כמתואר בכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו במאוד מאוד". אבל לא רק הריבוי הדמוגרפי הטבעי הדאיג את פרעה אלא גם העובדה שעם ישראל מפוזר, ולא רק מפוזר אלא נוכחותם בולטת בכל ארץ מצרים, כמאמר הכתוב: "ותמלא הארץ אותם".
פרעה חושש מהאיום הדמוגרפי הישראלי, וחושש למהפכה עממית, שתצמח מתוך רצון הרוב, שלאט לאט הופך להיות ישראלי לאייש עמדות מפתח בכירות ואולי גם לתפוס את המלכות והשלטון כולו. מבחינתו של פרעה, כפי שמסביר ר' משה בן נחמן, הרמב"ן, היה לבצע טיהור פשוט יותר וזאת באמצעות הוצאה להורג של כל הישראלים, וכך הוא כותב: "לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארצו במצוות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה".
במילים אחרות בין חששו של פרעה שההחלטה לפתוח 'בטבח' כללי לא יתקבל בצורה חיובית בקרב העם המצרי, החלטה מעין זו 'אינה סבירה' בעליל. וזאת לפי הרמב"ן, משני טעמים מרכזיים הראשון הוראה כזו אינה יכולה לעבור ציבורית והעם לא יהיה נכון לשתף פעולה במצב כזה. והשני אין כל סיבה מדוע לבצע הוראה כזו שמשמעות לרצוח בני אדם אך בגלל מוצאם האתני. לצורך כך פרעה יוצא במסע הסברה לאומי כאשר המסר הוא פשוט, וכך מתאר לנו הכתוב את הדברים: "ויאמר [=פרעה] אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ".
חששו של פרעה מתגובת העם והצורך להניע את העם להסכמה כדי לתקף את חששו של פרעה מדחיית הצעתו מהטעם של עילת הסבירות היא מפתיעה. שכן מצרים של אותם ימים, בתקופתו של פרעה, אינה שלטון דמוקרטי, אלא מלוכני, שכל מאווייו מכוונים למטרה אחת והיא שלא לאבד את כס המלכות. ובכל זאת פרעה כדי לקבל החלטה מבין שהיא צריכה להתיישב על לב העם. ככל שמידת ההסכמה תהיה גבוהה כך גם מידת הסבירות שהיא תתקבל תהיה גדולה יותר.
סמכותם של נבחרי ציבור
ר' שלמה בן אדרת, הרשב"א, בתשובה שכתב הניח עקרון כללי לפיו תוקף פעולתם של נבחרי הציבור נובע מהסכמת הציבור. תוקף פעולתם של אותם נבחרי הציבור נגזר מהאמון שהציבור רוחש להם. ולכן הסכמה זו תעמוד בתוקפה עד שהציבור יחליט אחרת, כלומר או שיסלק אותם מתפקידם או שתתקבל החלטה ציבורית גורפת שלא להישמע להחלטת נבחרי הציבור. וכך הם הדברים בלשונו של הרשב"א: "לפי שהציבור מינו אותם לכך עד שיסלקום או שיסכימו שלא לנהוג בזה על פיהם". על אף הסמכות המסורה לציבור להגביל את נבחריו לפעול עומדת הסמכות לציבור להגביל את סמכותם. יחד עם זאת אין צורך לבקש מהציבור הסכמה לכל פעולה ופעולה, ויכול ולנבחרי הציבור תנתן סמכות כללית לפעול בכל תחומי וענייני הציבור. ראו למשל את אשר קובע ר' משה בן יוסר טראני, המבי"ט, פוסק הלכה בין המאה ה-16, בתשובה שכתב: "וכן יש לומר…דאפילו קבלו [=את נבחרי הציבור] בסתם [=בלי להגדיר את סמכותם] יש להם רשות בכל דבר כאלו עשו כל בני העיר היינו לתקן ולגזור מה שיראה להם ויודיעום [=את הציבור] ואם ישתקו ולא יסרבו יהיה קיים ואם יסרבו אז לא יהיו חייבים לקיים מה שתקנו אלא אם כן אמרו בפירוש שקבלום עליהם לאותו דבר ידוע".
סמכותם של נבחרי הציבור צריכה להיות כזו שמכוונת לתכלית שעניינה 'תיקון' טובת הציבור, או כפי שמנסח זאת הרשב"א בקביעתו: "אם הוא דבר שאין גדר ותקון בכך אפילו עשו אותו ראש ציבור וגדוליו אין רוב הצבור מחוייבים לנהוג על פי רצונם וכל שכן אם הוא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה שאין חייבין אפי' עשאוה לגדר ולסייג", שני תנאים מניח הרשב"א כבסיס לתיקון נורמות על הציבור הראשון שתכלית החקיקה עניינה לטובת 'רוב הציבור' ודוק אין צריך את הסכמת כל הציבור אלא די את רובו, שכן וכך מניח הרשב"א "שאין הרוב משועבדים למיעוט". והתנאי השני שהתיקון יהיה כזה שרוב בציבור יוכלו לעמוד בו, כלומר תיקון כזה שיותר מאשר יהיה בו כדי לתקן הוא יביא בהכרח להפיכת הציבור למפר חוק, או לכזה שלא יוכל לעמוד בקיום החוק, אינו תיקון. אי הקפדה על עקרונות אלו מביאים בהכרח לאיבוד הלגיטימציה הציבורית שמוענקת לנבחרי הציבור.
לשאלת סבירות פעולתם של נבחרי ציבור
לא פעם לאחר שנבחרי הציבור מבצעים את פעולתם ומתקינים תקנות או מחוקקים חוקים, עומדת הנורמה לבחינה, לפירוש או להבנה. העקרון הפרשני הקלאסי מניח שעם סיום מלאכת החקיקה הסתיימה מלאכתו של המחוקק, ובמקרה של פרשנות או חסר בחקיקה המחוקק לא יוכל להיות הכתובת. מכאן לתחום עניין שלם שעוסק בגבולות הפרשנות. כאשר השאלה המונחת על הפרק היא עד היכן מגעת כוחו של הפרשן לפרש.
סוגיית הפרשנות המשפטית היא גדולה ורחבה, יחד עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. נפתח ונציין שאחד העקרונות הפרשניים הקיימים הינה שנורמה יש לפרש בהתאם למשמעות הדברים כפי שהם עולים ממילות הנורמה, כאשר מה שלא נכתב אינו רלוונטי, ואין ליתן לו משקל כאשר מבקשים לפרש. כך למשל היא גישתו של ר' שלמה די מדינה, המהרשד"ם, בן המאה ה-16 שקובע: "מאחר שבתקנה לא אמרו…אין להוסיף על זה כי די לנו מה שחידשו וגזרו הם על דבריהם אין להוסיף"
ר' יוסף קארו, בשו"ת אבקת רוכל, שמשמיענו: "בכל התקנות והתנאים שמתנים הקהל להסיע על קיצותם אין לנו אלא מה שכתב בתקנה". ובהמשך הוא מוסיף וקובע "אחר שאין דבר זה מפורש בנוסח תקנתכם יד התקנה על התחתונה". במילים אחרות מה שלא שלשון התקנה אינה סובלת לא ניתן להכניס.
כאשר יש מיעוט שאינו מקבל את עמדת הרוב, אינו מסכים לתקנת נבחרי הציבור, באפשרותו עומדות שתי אפשרויות הראשונה לדחות את תקנות הרב ולהחליט שאין הוא מציית להן. וזאת משום שהוא מתנגד להם. והשניה להבין שאם זו עמדת הרוב עליו לקבלה. אך מה ניתן לעשות אם לא ניתן לקבלה. מה ניתן לעשות כאשר הרוב טועה. כדי להתחיל ולהשיב על שאלה זו אבקש לחזור אל תקופת המשנה, ולהזכיר את התוספתא בעדויות שעומדת על השאלה מדוע בתוך העולם ההלכתי, בשיח התלמודי יש מקום להביא ולהזכיר את כל הדעות, גם אלו שלא נקבעו להלכה. מדוע חשוב היה להזכירם, על כך אנו קוראים: "לעולם הלכה כדברי המרובין לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן ר' יהודה אומר לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן". לפי תפיסתו של ר' יהודה, כפי שהיא מובעת בתוספתא, הרי דעת היחיד חשובה ויש צורך לשמרה, משום שיכול והיא הקדימה את זמנה, יכול ואותה דעה היא האמת, אלא שאין הציבור יכול לקבל אותה, או אין הציבור בשל לאמץ את הנורמה העומדת מאחוריה, ולכן באותה השעה היא נדחתה, באותה השעה דעת הרוב היתה הדעה היותר נכונה לציבור, למקום ולשעה. ולכן שימורה מאפשר את המשך השיח עליה, ומאפשר את בשלותה בדעת הציבור וזאת עד לזמן שדעת המיעוט תבשיל ותאומץ כנורמה מחייבת את הכל.
היו אלו חז"ל שלימדו אותנו "שכשם שפרצופיהם [=של בני האדם] שונים כך דעותיהם שונות". כך הוא בכל תחומי החיים, כך הוא גם בעשייה ציבורית, אין כל נבחרי הציבור עשויים מקשה אחת, ולא כל הדעות שוות, וטוב שכך, יחד עם זאת התקבלותה של נורמה אין לראות זאת כסוף פסוק, ומקום שהרוב טועה שומה על המיעוט להמשיך בניסיונות השכנוע וההסבר, אך אין כל מקום לבוא ולהכריז על 'מרי אזרחי'. העושה כן מבקש לכפות על הרוב דעות פרטיות, אישיות, שאינן מתכתבות עם עמדות הרוב. כאן המקום לציין, שאין לקבל כהנחת מוצא שכל מעשה של הרוב הוא נכון, ואין להרהר אחריו, אולם יש להותיר זאת למקרים קיצוניים וחריגים שדגל שחור מתנוסס מעליהם.
(שמות תשפ"ג)
