על כס השופט
לא אחת, נוכח פסיקות בג"ץ, אני מוצא עצמי תוהה האם השופטים המכובדים מקבלים את החלטותיהם בצמידות מלאה ואבסולוטית לספר החוקים ולתקדימים המשפטיים, הא ותו לא, או שמא בהליך קבלת ההחלטות שלהם מכניסים גם משתנים חיצוניים, כמו: מה קורה שם בחוץ, בחברה הישראלית, במדינה.
מוכר המשפט אין לדיין (ולשופט) אלא את שעיניו רואות, אבל כמובן הרבה מזה תלוי עד לאן הוא מרחיק ראייתו. מבט צר אל כוננית הספרים שלפניו (או המחשב), או גם מעבר לכך. להתרשמותי הלא מקצועית, יש ויש. תלוי שופט ותלוי נושא. חוק הגיוס, למשל, הוא דוגמה לנושא שבג"ץ מושך כבר הרבה שנים מתוך רצון (אפילו מוצהר) שהכנסת היא שתוציא את הערמונים מן האש. לכן, אפשר אין סוף דחיות. ואולי טוב שכך.
ומכאן לפסיקה מהשבוע בעניין ביטול עילת הסבירות (ברוב של 8 מול 7), ובעיניים שלי, משהו הרבה הרבה יותר משמעותי – רוב מוחלט של שופטי בג"ץ, 12 מול 2 ואחד נמנע, הסבורים כי לבג"ץ סמכות חוקית לבטל חוק יסוד שחוקקה הכנסת. כל חוק יסוד. זו כבר דרמה אמיתית, בטח ובטח שבין התומכים בכך גם שופטים שלא נחשבו כאקטיביסטים, כאלה שמונו בידי ממשלות הימין לדורותיהן, ואיילת שקד כשרת המשפטים בזמנה, בכלל זה.
החלטת בג"ץ מהשבוע עשויה להיות השכפ"ץ של קציני צה"ל וחייליו הנלחמים בעזה, אל מול כוונות זדון של שונאינו לתבוע אותם לדין בביה"ד הבינ"ל בהאג
מהם הלקחים שאפשר להסיק מכך?
לענ"ד, האחד – לא כל שופטי בג"ץ הם מקשה אחת, או בעצם שתי מקשות: אקטיביסטים או שמרנים. יש גם, גם וגם. יש ששמרן יפסוק כאקטיביסט, ולהיפך. וגם אם נתעלם לרגע משתי השופטות שפורשות, חיות וברון, עדיין ממש לא ברור שיש רוב לאקטיביסטים שם.
השני – אין ספק שאם אהרן ברק, כנשיא לשעבר של בית משפט העליון, הוא אבי המהפכה השיפוטית, מהשבוע ניתן לקבוע כי החברים יריב לוין ושמחה רוטמן הם אבות המהפכה השיפוטית החדשה, לפיה בג"ץ ידו בכל ויד כל בו, גובר על בית המחוקקים הישראלי, כאשר יחפוץ בכך. בטוח שלא לכך התכוונו השניים עת יצאו עם הרפורמה המשפטית שלהם, שנכון להיום לא נשאר ממנה כלום, כלום, כלום.
השלישי – בסבירות לא נמוכה, לו השניים היו מתנהלים עם השינויים שרצו לחולל במערכת המשפטית בצורה סבירה, שלב אחרי שלב, תוך מאמץ כן להידברות ונכונות לפשרות, סביר שהיו מצליחים לפחות בחלק גדול מהדברים. כיוון שהתנהלו כפיל בחנות חרסינה, לא רק שהייתה להם תרומה משמעותית ביותר למחאה החברתית (וכך גם לתוצאות הפוליטיות והאחריות שינבעו ממנה בהמשך) אלא גם יצאו עתה (רק לבינתיים?) ואפס תאוותם בידם. ושיהיה ברור: אינני שמח לאידם, שכן על חלק מתוכניותיהם הייתי חותם.
הרביעי – החלטת בג"ץ מהשבוע עשויה להיות השכפ"ץ של קציני צה"ל וחייליו הנלחמים בעזה, אל מול כוונות זדון של שונאינו לתבוע אותם לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג. לפחות עד כה, מקובל היה שביה"ד הזה לא דן בתיקים שעניינם במדינה שבה יש מערכת משפט עצמאית תקינה. ההחלטה הנ"ל אמורה למנוע הרבה בלגן מהרבה מאוד לוחמים.
החמישי – היה טוב לו את ההחלטה הדרמטית היו שופטי בג"ץ מפרסמים שלא בזמן המלחמה, שבה נלחמים כתף אל כתף מצדדי הרפורמה ומתנגדיה, שעה שהאחדות והלכידות הן מרכיבים הכרחיים לניצחון המיוחל מול חמאס.
דא עקא, לענ"ד קצת מוגזם לצפות משופטי בג"ץ שיעברו על החוק. הסבר: החוק קובע שעל שופט פורש לפרסם את פסה"ד שלו עד 90 יום מיום הפרישה. הנשיאות אסתר חיות וענת ברון פרשו. 90 הימים מסתיימים באמצע החודש. הן היו חייבות לפרסם (הפרסום הוקדם בכמה ימים בגלל החשיפה של עמית סגל על טיוטת פסה"ד).
בעיניים שלי, בגלל המלחמה, יכלה הנשיאה הפורשת לפנות אל הכנסת ולבקש שתשנה את החוק כך שהפרסום יוכל להידחות, כחוק, ליום שאחרי המלחמה. כמובן, גם חברי כנסת יכלו לעשות כן. הכל שם ידעו שפסה"ד בנושא הרגיש הזה צפוי להתפרסם אוטוטו. כולם נרדמו, וגם דרעי התעורר מאוחר מדי.
שישי – בעקבות פסק הדין הזה, ומייד לאחר המלחמה, יש בהחלט מקום לרפורמה משפטית רצינית ומקיפה. זו הזדמנות פז לדון במכלול הנושאים: הפרקליטות, הוועדה לבחירת שופטים, סמכויות בתי המשפט, תוספות תקנים ועוד. הרושם הוא שלאחר המחאה החברתית של לפני המלחמה, כולם, כולל לוין ורוטמן, הבינו כי כדי להתקדם יש צורך בהידברות, בנכונות להתפשר. יש גם כמה משפטנים ואנשי אקדמיה מובילים בציבור הישראלי שעוסקים בכך לא מעט ותורמים מהידע ומהניסיון שלהם. לא בשמיים היא.
שביעי ואחרון – בסך הכל, התגובות לפסה"ד של בג"ץ, גם מהצד ה"מפסיד", היו מאופקות (למעט כמה חריגים), כנראה בזכות רוח האחדות ושותפות הגורל שאופפת את כולנו בעקבות המלחמה. זה מראה שאם משתדלים, יכול להיות פה הרבה יותר טוב ורגוע. אי"ה, שיימשך ככה גם בשש אחרי המלחמה.
