הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". יוסף היה דמות דומיננטית מאוד במצרים. על רקע זה היינו מצפים שמלך מצרים יכיר היטב את פועלו של יוסף ואת אישיותו. בניגוד להנחה זו, התורה מספרת לנו שהמלך החדש לא ידע את יוסף. מה הכוונה במילה לא ידע? נתבונן בפסוק מספר בראשית: "והאדם ידע את חוה אשתו". מה הכוונה שהאדם לא ידע אותה? כהרגלנו, נטייל מעט בעולם המחשבה של יהדות אתיופיה, ונחזור לענות על שאלותינו.
על השאלה מה נדרש ממנהיג בבית ישראל – יכולת לדרוש או ייחוס – ענה מנגשה: "כאשר אתה הולך בלילה חשוך, ואין אתה יודע מהי הדרך – מה אתה עושה? מדליק נר. כהין הוא הנר של הקהילה. מי הדריך את עם ישראל במדבר? ה' הלך איתם בלילה על ידי עמוד האש וביום על ידי עמוד ענן". מדבריו נראה שכוחו של הכהין מגיע לא מהדרשה ומהפלפול, אלא מהאמונה, הכניעה וקבלת סמכות. הכהין, מעצם תפקידו, הוא סוג של נביא – הוא נחשב לשלוחו של א-לוהים, ודבריו אמת. מאז ומעולם כונו המנהיגים הרוחניים של יהודי אתיופיה כהנים, לא משום שהם צאצאי אהרון הכהן. בבית ישראל אין כוהנים ולוויים מיוחסים, כולם ישראלים – אלא משום ששימשו בתפקיד אהרון הכהן בשעתו. הכהנוץ' היו הלב של בית ישראל. לב זה פעם לאורך אלפי שנים והכריע הכרעות הרות גורל, ולכן בית ישראל רואים בכהין אב רוחני ועושים כל מה שהוא אומר.
תפקיד הכהין אינו עובר בירושה. על פי עדותו של כהין מנטסנוט אלי וונדה, יש שלושה שלבים בתהליך ההסמכה: בשלב הראשון התלמיד מקבל את ההסמכה מרבו האישי; בשלב השני הוא מקבל את ההסמכה מהנזיר היהודי; בשלב השלישי, לאחר שירות הקהילה בכפר למשך שנה, הקהילה מקבלת אותו ככהין. כלומר, מי שמסמיך את הכהין למנהיג רוחני של קהילה היא הקהילה, ולא הממסד. ברגע שהיא מקבלת אותו כמנהיג רוחני, היא מקבלת אותו בלא עוררין והוא בעיניה דומה למלאך צבאות.
הקהילה האתיופית הצליחה באופן מפליא לחבר בין סוגי המנהיגות השונים וליצור מנהיגות משותפת
דוגמה לבחירה של מנהיג ולתכונות הנדרשות ממנהיג, אנו מוצאים אצל חכמי הגמרא. האירוע שבו על פי האגדה מוּנָה הלל לנשיא הסנהדרין בירושלים, היה כרוך ביכולתו לתת מענה להתלבטות הלכתית בעניין שחיטת קורבן פסח בערב שבת. הסיפור מופיע בבלי (פסחים ס') וכן בתלמוד הירושלמי (פסחים ו, לג, טור א).
בשני התלמודים מתוארים הפרמטרים לקביעה אם אדם מתאים להנהגה דתית, ושניהם מלמדים על סולם הערכים והאמונות של הקבוצה. בתלמוד הבבלי הלל צריך להוכיח את יכולותיו הדרשניות, ואילו בתלמוד הירושלמי עליו לספק אילן יוחסין למדני לפסיקתו; בתלמוד הבבלי נבחנת יצירתיות למדנית, ואילו בתלמוד הירושלמי בודקים את המסורת שהוא נושא. בני בתירא, שכנראה היו המנהיגים באותו הזמן, שואלים את הלל שאלה. לשאלה זו יש שתי גרסאות: בבבלי נאמר "אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?", וגרסת הירושלמי היא: "אמרו לו שמעת מימיך כשחל ארבעה עשר להיות בשבת אם דוחה את השבת או לאו?".
לדברי ד"ר אריאל פיקאר: "ההבדל הדק בין השאלה: 'האם אתה יודע?' לבין השאלה 'האם שמעת?' […] גרסת הבבלי רואה ביכולת הדרשנית האנושית של החכם את מקור כוחו ועוצמתו. השליטה בכלי המדרש והיכולת לפתור בעזרת כלים אלו בעיה הלכתית, הן המעניקות לו סמכות. לעומת זאת, על פי הירושלמי עיקר כוחו של החכם הוא בהיותו נושא אותנטי של מסורת קדומה – כלומר, בכך ש"שמע ממישהו שהיה לפניו".
על פי זה ישנם שני סוגי מנהיגים: האחד – מנהיג שכוחו הוא מעצמו, מכוח הנאום והדרוש, וביכולתו למשוך את הציבור; והסוג השני של מנהיג הוא זה שמונחת על הציבור מכוח ייחוסו. הקהילה האתיופית הצליחה באופן מפליא לחבר ביניהם. סוג של חיבור בין שני אישים שונים בין פרעה לאדם הראשון. כל אחד לחוד הוא אסון. החיבור ביניהם הוא ברכה.
לפי הפרשנים ידיעה הוא מלשון התקשרות והתחברות. לא רק שהאדם לא הכיר את חווה, הוא ידע אותה, היה מחובר אליה בקשר תודעתי ופיזי עד כדי התבטלות כלפיה. לפי זה "לא ידע את יוסף" זה לא שבאמת המלך לא הכיר את יוסף. הוא הכיר היטב מיהו יוסף, ולפי חז"ל עשה עצמו כאילו לא ידעו (סוטה יא, א). מדרש רבה מסביר שהעם המצרי ביקש להתנכל לעם ישראל. המלך היה צריך להכריע בין מורשתו של יוסף לבין כיסאו שלו. הוא הכריע – את הכיסא.
יהודי אתיופיה הצליחו באופן נדיר ליצור מנהיגות משותפת שבה המנהיג מקבל כוחו מהקהל והציבור מקבל את כוחו מהמנהיג. הקס עבור הקהילה הוא כמו אור בחשכה. הקהילה הולכת אחריו ללא עוררין.
איך מצליחים להעמיד מנהיג כזה היום? זה תלוי בשני דברים. מנהיגות עטופה בענווה, וציבור גדול העוטף ענווה. משה רבינו היה מנהיג חד צדדי. "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על־פני האדמה". הוא נדרש להנהיג עם קשה עורף. שהכוונה (לפי ראב"ע) "משל לאדם הולך לדרכו במרוצה, ולא ישיב עורף לקורא אליו". עם שעורפו קשה כארז וממשיך לעשות את אותן טעויות שוב ושוב. ציבור עניו מאוד בזמן הזה הם החיילים שלנו אשר מוסרים את נפשם ואת נפש משפחתם בהגנה על המולדת. הם זקוקים להנהגה פוליטית שבוחרת את הענווה ולא את הכיסא. שבוחרת את טובת העם ולא את טובת המפלגה. שבוחרת את האחדות ולא את הפילוג. אנו זקוקים לנביא. אם הקהילה האתיופית הצליחה ליצר מנהיגות כזאת, אין שום סיבה שהחברה הישראלית לא תצליח.
