הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)מראשית ימיו נתפס משה כסקרן ואכפתי. הוא יוצא מהארמון לראות את אחיו והוא מושיע את בנות יתרו בהגיעו למדין. גם אל מול הסנה הבוער לא נותר משה אדיש – "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל". מצד שני, משה מסרב לקבל את משימת השליחות שהוטלה עליו, להוציא את ישראל ממצרים. גם לאחר שנחשף למראה האותות מעדיף משה להימנע מהשליחות: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח". במהלך מסע השכנועים מראה הקב"ה למשה שלושה אותות: מטה ההופך לנחש, יד ההופכת למצורעת כשלג ומים מהיאור ההופכים לדם. שלוש פעולות היוצאות מגדר הטבע כעדות לכך שמשה נשלח על ידי הקב"ה. דומה שלאותות היו מטרות נוספות. באמצעות שני האותות הראשונים נמתחת ביקורת על משה: האות הראשון היה הנחש שמסמל את חטא לשון הרע והשני היא היד המצורעת שהיא עונש על לשון הרע. הקב"ה מוכיח את משה על חוסר האמון שלו בעם, שכן יש בכך לשון הרע.
בהתבוננות בתהליך ההחלמה של משה מהצרעת ניתן למצוא מאפיין נוסף. במהלך מכת הצרעת מתבקש משה להכניס את היד לחיקו ולהוציאה (שמות, ד, ו-ז) :
"וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ … וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ"
הרב מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וויזר (המלבי"ם) מסביר:
"כי האדם נברא לנטוע ולהיות שותף לה' במעשי בראשית ע"י שיעסוק בדברים שהעולם עומד, והנחת ידו בחיקו היא העצלות והרפיון ממלאכה, שטומן ידו בחיקו ואינו עושה דבר. והראה לו ה' כשיניח ידו בחיקו נעשית מצורעת שזה ציור המיתה, שנחשבה כאלו מתה ובטלה".
לדבריו, מי שמכניס את היד לחיקו – יושב בחיבוק ידיים, משול למת ומצורע. רק בעת הוצאת היד והחזרתה לפעולה חוזרים החיים. כך מבקש הקב"ה לשכנע את משה שלא להסס אלא לצאת ולפעול.
רק עם הוצאת היד מהחיק והחזרתה לפעולה, חוזרים החיים
מטרה זהה ניתן למצוא באות האחרון, בהפיכת מי היאור לדם, שנחשב כמשמעותי ביותר לא רק משום שפוגע הוא באלוהי מצרים, אלא גם משום שהיאור המדמם מזכיר לעם את עברו. הדם במי היאור מסמל את דמם של התינוקות שנטבחו בעת שהושלכו ליאור.
הישיבה במצרים במשך שנים רבות הביאה את העם לאדישות. משה מבקש לנפץ את אותה אדישות ולהראות לעם את מי היאור המדממים, על מנת שיבינו שאסור להמתין ויש לצאת ממצרים מיד. ברגע שמשה יוציא את ידו מחיקו יוכל הוא לפעול ולהנהיג, וברגע שהעם יזכור את עברו באמצעות היאור המדמם, יהיה בכוחם להתנער מהאדישות ולפעול. יציאת מצרים מותנית בנחישותו של משה להנהיג את העם, וברצון של העם לצאת ממעגל האנטישמיות. האדישות מתנפצת בזכות זיכרון העבר שמזכיר לנו שאסור לשבת בחיבוק ידיים.
בחודשים האחרונים אנחנו מבינים שאל לנו לשבת בחיבוק ידיים. הטבח הנוראי היה צלצול השכמה לפעולות יזומות כנגד המרצחים והאויבים שמסביבנו ולא חלילה לשבת יותר בחיבוק ידיים.
