ירוחם מבכה על בניה: ישיבת ההסדר מתאבלת על נפילת שמונה מתלמידיה ב"חרבות ברזל"

מפרוץ המלחמה ועד היום, ספגה ישיבת ההסדר ירוחם אבדות כואבות: שמונה מתלמידיה ובוגריה נפלו בעת מילוי תפקידם, בסדיר ובמילואים. ראש הישיבה ובוגר מחזור א מתארים את הצביון המיוחד של הישיבה עוד מימי הקמתה, את האווירה המיוחדת בעיירה ואת המכנה המשותף לכל הנופלים מהישיבה.

הרב חיים וולפסון, שבקרוב חל יום הולדתו ה-50, קיווה לחגוג בימים שמחים יותר, אך המציאות טפחה על פניו, ועל פנינו, והישיבה שהוא עומד בראשה, ישיבת ההסדר בירוחם, איבדה מתחילת המלחמה שמונה מבניה. הוא עצמו לא למד בה, הוא למד בישיבת "אור עציון" אצל הרב חיים דרוקמן זצ"ל במשך 9 שנים, ואחר כך עבר לישיבת הר המור לעוד שנתיים. אחר כך למד שנתיים נוספות בכולל לדיינות ברחובות אצל הרב משה דימנטמן – ואז הגיע לירוחם.

לב חצוי

"מה שאני הכי אוהב בירוחם", משתף הרב וולפסון, "זה את השקט, המדבר. הטבע נמצא במרחק נגיעה מהבית. יש קסם למדבר. לחיות במקום כזה מגדל אנשים אחרים. גם מבחינה חברתית, ירוחם היא מקום מאוד-מאוד אנושי – כולם מכירים את כולם, כולם מאירים פנים לכולם. גם מחוץ לגבולות הקהילה שלנו, יש בירוחם אופי יישובי. אתה חי במקום שאתה מחובר אליו. הניכור שהרבה פעמים פוגשים בעיר, לא קיים פה. גם הפסיפס האנושי שפוגשים הוא מגוון מאוד".

הרב וולפסון מתחיל את שנתו ה-19 בישיבת ירוחם הוותיקה. כשרק הגיע לימד את שיעור ד, לאחר מכן היה במשך שנים ר"מ של שיעור א ואחר כך ראש כולל. כשהרב אליהו בלומנצויג, מייסד וראש הישיבה, החל את תהליך הפרישה שלו, הוא קרא לרב וולפסון לדגל, ובשלוש השנים האחרונות הוא והרב אוריאל עיטם משמשים ראשי הישיבה.

"כבר כשהוקמה ב-1993, המטרה של הישיבה בראש ובראשונה הייתה להצמיח תלמידי חכמים", מסביר הרב וולפסון, "אנשים שהמגע שלהם עם התורה הוא מגע משנה חיים; שהמפגש שלהם עם התורה הוא בעומק הנפש ושישפיע על כל מה שיעשו בהמשך החיים. זה בא לידי ביטוי קודם כל בלימוד אינטנסיבי בכל חלקי התורה, גם בשקידה וגם פנימית בניסיון להבין עד הסוף את הצדדים השונים, סוגיות בגמרא, העולם הרוחני והאמוני. אנחנו מאמינים שאדם שעובר את זה, עובר גם תהליכים נפשיים. זה מדובב את הנפש ומוציא ממנה נקודות עומק. אנחנו רוצים שמה שיניע את הלימוד הוא רצון להתקרב לה'".

"בכל הנופלים התורה נגעה וגרמה להם להתחדשות רוחנית; מצד שני, כל אחד בדרכו יצר טביעת אצבע שלו גם בעולמות אחרים בצורה יפה מאוד"

מאפיין מובהק נוסף של הישיבה הוא יצירת חיבורים עם עם ישראל, להיות חלק ממנו ללא אובדן זהות. השאיפה היא לגבש זהות תורנית עמוקה, דתית-לאומית וערכית מחד גיסא, ומאידך גיסא להשתלב ולהיות חלק מהמכלול החברתי של עם ישראל. "תהליך אמיתי של צמיחה רוחנית ותורנית חייב לבוא מתוך חיבור לעם ישראל", טוען הרב. "זה שאנחנו ישיבת הסדר דווקא, זה מתוך תפיסה שהליכה לצבא היא מה שמשקף את העובדה שאנחנו ערבים לעם ישראל גם כשאנחנו בבית המדרש. הצבא והלימוד הם בכפיפה אחת. החיבורים האלה בתוך החברה, בין תורה לצבא, בין תורה למעשה – אלה הכוח והמטרה של הישיבה".

בימים אלה הישיבה מרגישה את החיבור הזה בעצימות גבוהה. מאות מתלמידיה ומבוגריה מגויסים ללחימה. עשרות מהם ניצבים בחזית. "זה מאוד מייצג את הלב שלנו", אומר הרב. "חצי לב נמצא בלוחמה וחצי לב נמצא בבית המדרש – ושני החצאים הללו מזרימים דם אחד אל השני בצורה חזקה מאוד".

מפרוץ המלחמה ספגה הישיבה אבדות כבדות: נפלו בעת מילוי תפקידם סמ"ר איתן דב רוזנצוויג, בן 21 מאלון שבות; סמל אריאל אליהו, בן 19 ממצפה יריחו; רס"מ (במיל') גדעון אילני, בן 35 מעשהאל; רס"ל (במיל') ינון פליישמן, בן 31 מירושלים; סמל יקיר ידידיה שינקולבסקי, בן 21 ממגדל עוז; סרן איתן פיש, בן 23 מפדואל, הי"ד. בנר שביעי של חנוכה התבשרה הישיבה על נפילתו של רס"מ (במיל') אלישע לוינשטרן, בן 38 מחריש, שהקפיד לפקוד את הישיבה גם שנים ארוכות לאחר שסיים את לימודיו; למרבה הצער, ביום שלישי בשבוע שעבר נפל בקרב לוחם נוסף משורות הישיבה – סמ"ר אפרים יכמן, בן 21 מנווה דניאל.

הנופלים למדו בשנים שונות בישיבה, חלקם לא פגשו זה את זה, אך הרב וולפסון הכיר את כל השמונה ברמה כזו או אחרת – חלקם היו תלמידיו ממש. הוא מתקשה לדבר עליהם כחבורה, כי כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, ובכל זאת הוא משרטט קלסתרון כללי משותף: "מצד אחד, בכולם הייתה נאמנות עמוקה לתורה ולבית המדרש", מפרט הרב וולפסון, "בכולם נגעה התורה וגרמה להם להתחדשות רוחנית ולהגדלת השאיפות; מצד שני, כל אחד בדרך שלו יצר טביעת אצבע שלו גם בעולמות אחרים בצורה יפה מאוד:

"אלישע לוינשטרן – היה תלמיד שלי בשנה השנייה שלי בישיבה. הוא היה איש הייטק שמחובר מאוד לתורה ולקהילה. בוגר שמעולם לא עזב אותנו לגמרי. הוא נשאר מחובר לישיבה ופקד אותה עם משפחתו כמה פעמים בשנה. הישיבה נותרה עוגן בחייו ובחיי משפחתו; גדעון אילני – היה ד"ר לפיזיקה, עסק בדברים מאוד מורכבים שקשה למלל אותם, ומצד שני עם חיבה אדירה לקודש ועם עדינות פנימית; ינון פליישמן – למד תארים מתקדמים באקדמיה, ומצד שני הקים תלמוד תורה שנגע בכל כך הרבה לבבות של ילדים; איתן דב רוזנצוויג – היה בעל חיבור מדהים לחסידות ולעבודת ה', ומצד שני גם אומן; יקיר ידידיה שנקולבסקי – מצד אחד ראה ברכה בכל מה שעשה בבית המדרש, ומצד שני הגיע מעולם הקיבוץ. הייתה לו חיבה אדירה לעבודת כפיים ולארץ ישראל; איתן פיש – מצד אחד היה קצין, ומצד שני הישיבה נגעה גם בו בצורה בלתי רגילה. התפרסם ציור שלו שבו אייר חייל שמשחרר שבוי. זה מה שעשה בשעתיים שהיו לו כשיצא מהצבא; אריאל אליהו – בחור צדיק, מתוק וירא שמיים, עם חיבור למגוון אנושי, נגע בכל כך הרבה מעגלים של אנשים; ואפרים יכמן – תבע מעצמו יעדים, לחיות חיים ערכיים, מלאים וכנים, והכל בצורה טבעית וזורמת. בלי טיפת עצבנות ומתח, הכל בשמחה. היה מחובר מאוד למוזיקה, אני מדמיין אותו עם גיטרה על הגב וספרים ביד. כולם אנשים שמצד אחד התורה הייתה הלב של חייהם, ומצד שני הביאו לידי ביטוי עוד הרבה דברים יפים באישיותם. המגע של התורה שכלל גם את התכונות הללו".

על הכאב בעקבות נפילת תלמידיו ובוגריו, אומר הרב: "אנחנו ממש אבלים, זה לא ייאמן. זה ממש כואב. אנחנו רואים את האבדות הגדולות האלה גם באופן אישי וגם באופן לאומי, מה שעם ישראל מפסיד פה. בבוקר שלפני ההלוויה של אפרים, נעמדנו בשבת וזעקנו את פרקי התהלים הקשים ביותר. זעקנו במשך רגעים ארוכים את הכאב שלנו. אלה היו רגעים מטלטלים מאוד. אין לנו הסברים למצב הזה, אבל אנחנו מחפשים מקום לבטא את הכאב והגעגוע. אנחנו זועקים ככה גם את כאבם של כל העם – חיילים אחרים שנפלו, החטופים שזועקים זעקה אילמת ואנחנו פֶּה עבורם, ותושובי העוטף. במוצ"ש האחרון הזמנו את הבוגרים לבוא לישיבה כדי להתחזק יחד. אנחנו סוג של משפחה. ישבנו במלווה מלכה ובעיקר שרנו שירי קודש. המילים עזרו לנו לבטא את הכאב ולהתרומם מהכאב. אנחנו חווים תחושות של רוממות, כאב, געגוע, קדושה – הכל ביחד".

ישיבה שהיא בית

אלישיב רייכנר (48) מירוחם, הוא עיתונאי בעיתון "מקור ראשון" ומנחה קבוצות בארגון "מעוז". הוא בוגר מחזור א של הישיבה, למד בה 7 שנים כולל שירותו הצבאי. כמי ש"חנך" את הישיבה והיה מראשוני תלמידיה, הוא מכיר היטב את קורותיה. "הישיבה הוקמה ב-1993 על ידי שמוליק פרידמן בן שלום, שהביא לפה גרעיני נחל משימתי כבר לפני כן, בשנות ה-80", מספר אלישיב. "מראש הישיבה הוקמה כאמירה חברתית, מעבר ללימוד תורה וגמרא מעמיקים – להתחבר לאוכלוסייה המקומית ולחבר בין הציונות הדתית, שפחות הייתה פה, ולחנך את תלמידי הישיבה למעורבות חברתית גם בזמן שהם בישיבה וגם אחרי כן. תלמידים היו פעילים כבר מההתחלה – חנכו תלמידים בבית הספר וחגגו עם התושבים בעיירה את החגים השונים ואירועים במעגל השנה".

"הרבה בוגרים בחרו להקים את ביתם במקומות שבהם אפשר להיות חלק מהחברה הישראלית – למשל כ-10 רופאים גרים בירוחם למען חיזוק תחום הרפואה"

אחת המטרות של בן שלום הייתה שהבוגרים יישארו לגור בירוחם, ואכן יותר ממאה בוגרים נשארו לגור פה לאחר לימודיהם. מתוך המחזור של אלישיב, מחזור א, נשארו 10 בוגרים לגור פה. הממוצע הוא 3-4 בוגרים, כ-10 אחוזים, הממשיכים לגור בעיירה מתוך כ-30 בוגרים במחזור.

יחד עם זאת, אלישיב טוען שבוגרי הישיבה מגוונים מאוד – הם נמצאים בהרבה מקומות, אך המכנה המשותף להם הוא להיות משמעותי ומשפיע, ולעשות את זה בצניעות אבל ביסודיות.  אלישיב מפרט: "החינוך בישיבה הוא לימוד תורה משמעותי, וגם לקיחת אחריות ומעורבות בחברה הישראלית: בחירה לגור בשכנות הטרוגניות, השתתפות בגרעינים חברתיים, בחירה במקצועות של טיפול וחינוך. הרבה בוגרים בחרו להקים את ביתם במקומות שבהם אפשר להיות חלק מהחברה הישראלית. כ-10 רופאים גרים בירוחם. הם נשארו למען חיזוק תחום הרפואה, הרי יש מחסור ברופאים בדרום. כמות הבוגרים שבחרו לעסוק בשירות הציבורי גם מעידה על ערכי הישיבה. השפעה נוספת היא ברמה המקומית: קהילת בני עקיבא פה מורכבת מהרבה בוגרים של הישיבה. בוגרי הישיבה הקימו ישיבה תיכונית פה, ישיבת אמי"ת בלבב שלם. כל הצוות בישיבה התיכונית הוא בוגר של ישיבת ההסדר. יש לישיבה מעגלי השפעה רבים".

הרב וולפסון ער לאחדות ולאחווה ההדדית שמתגלות ביתר שאת בעם בימים אלה, אך הוא מסמן גם את האתגר הבא שלנו – לשמר את זה. "כרגע אנחנו בהישרדות, ובמצבי משבר קל יותר לפגוש את המשותף", אומר הרב. "אך מוטלת עלינו משימה חשובה כציבור – להמשיך את האחווה הזאת. זה חלק מצוואת הנופלים. הם שמו את עצמם בצד בשביל עם ישראל. עכשיו אנחנו צריכים להמשיך את זה ולשאול את עצמנו כל הזמן: מה נכון לעשות בשביל אחינו? 'ביחד ננצח' זה לא רק אם נהיה ביחד אז ננצח, אלא הניצחון שלנו הוא ב'ביחד', שנהיה ביחד".