הרב בני פרל (ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב, וראש המסלול לתואר ראשון באמנות לגברים במכללת אמונה)"בשעה שצרו הרומאים על ירושלים סביב, מחוץ שכלה חרב ובבית שרר הרעב, ובחורי ישראל חגרו שארית כוחם להלחם באויבי עמם בלי כל תקוה לנצחון. באותה שעה, ישבו זקני תלמידי חכמים ביבנה ועסקו בהלכות טומאה וטהרה. אנשי המלחמה אמנם התמרמרו על הפרושים האלה, הפורשים מן הציבור ועוסקים בחיי עולם בעת שאחיהם נתונים לחרב, לביזה ולשבי. אבל אנחנו יודעים עתה כי צדקו הפרושים מהם, כי גבורי ישראל אשר מסרו נפשם על 'חיי שעה' מתו אמנם מות ישרים וזכרם לברכה, אך לא הם במלחמתם הצילו את עמנו מכליה, כי אם אלו הפרושים השלווים, אשר הטיבו לראות מראשית אחרית, כי אפסה כל תקווה לעמם להבנות עוד מחיי שעה, ועל כן שמו את ליבם לחיי עולם".
מי כתב פסקה זו המצדיקה את תלמידי החכמים וממעיטה בערכם של הלוחמים? תוכן הפסקה מתאים לדרך החשיבה החרדית, אך מי שכתבה הוא אחד העם, מההוגים המתועבים ביותר על החרדים. על אחד העם, הוא אשר גינצבורג, נוהגים החרדים להצהיר שגם אם הים היה נקרע לפניו ובמיוחד בשבילו, עדיין היה ממשיך לכפור בכל.
אלא שבפסקה זו, עושה אחד העם מעשה חרדי. הוא מצביע על הערך העצום של מי שעוסק בתוכן על פני מי שנלחם. אמירה שקשה לקבל אותה, אלא אם כן מכירים את ההגות של אחד העם. לדידו של אחד העם, כאשר יוצאים למלחמה, זוהי מלחמה על קיומו של עם ישראל, אך ללא התכונות המיוחדות של עם ישראל, אין על מה להילחם, ואת התכונות הייחודיות של ישראל משיגים לא בשדה הקרב אלא בלימוד הלכות טומאה וטהרה.
האם צודק אחד העם? האם צודקים החרדים? זו אינה שאלה חשובה. השאלה הקריטית היא האם מי שלא חרדי מסוגל להבין שלחרדים יש היגיון משלהם, שמטרתם אינה לחמוק מחובה אלא ליטול על עצמם חובה. זו שאלה שאמורה להיות מופנית גם כנגד החרדים עצמם: האם אתם מסוגלים לקבל שעולם החילוני אינו רק עצלות ויצר הרע, אלא שיש לו רעיונות משלו, שיעדיו אינם אך ממון, תאוות והנאות?
עם סיום המלחמה, יעמדו החרדים בפני הציבור המדמם וייאלצו לתת תשובות לשאלות איומות שיזדעקו מעל הר הרצל ומבתי העלמין הצבאיים האחרים. מדובר ברגע נפיץ ביחסי החרדים אל מול יתר החברה הישראלית. אולם, ברגע הזה טמון גם סיכוי. אם אלו שיתייצבו מול החברה החרדית יהיו מסוגלים להבין שהנחות היסוד של החרדים אינן ניוון, ניצול ועצלות, אלא עולם שונה לחלוטין שמי שלא בא מתוכו לעולם לא יוכל להבין אותו, אם כך תישאל השאלה: ייתכן שנוכל להמשיך לנהל דיון מבלי לקרוע את התפרים האחרונים שנותרו?
עם סיום המלחמה, יעמדו החרדים בפני הציבור המדמם וייאלצו לתת תשובות לשאלות איומות
תפרים רופפים מאפיינים לא רק את היחס בין החרדים לחילונים. כל החברה בישראל תלויה על בלימה, ולאחר המלחמה העצבים יהיו חשופים יותר והטלאים שאותם ניסינו לתפור כבר לא יצליחו לעמוד במעמסה. הכובד שיוטל לא ינבע מתוכני הוויכוח אלא מחוסר האמון, מכך שתמיד נאשים את הצד שכנגד באינטרס אישי, בהיענות לשטיפת מוח, בניצול ובחוסר נאמנות. העימות עם החרדים הוא דגם לעימותים אחרים.
כי למי שאינו חרדי, קשה עד בלתי אפשרי להבין את ההיגיון הערכי של החרדים, אך הוא חייב להבין שגם החרדים אינם מבינים איזה טעם יש בעולם החילוני. בשיחה של האדמו"ר מוויז'ניץ הקודם, רבי משה יהושע זצ"ל, עם אברכים מהחסידות, קונן האדמו"ר בכאב על החילונים: "מילא עולם הבא אין להם, אבל איזה עולם הזה יש להם? מה כבר יש לחילוני בעולם הזה שלו ליהנות ממנו". קריאת הכאב הזו נבעה מתסכול עמוק, מחוסר הבנה לתופעת החילוניות. האדמו"ר לא הצליח להבין איזה טעם יש בה בכלל.
כיוצא בכך, בכל המחלוקות שצורבות אותנו, צדדי המחלוקת לא מצליחים להבין את אלו החולקים עליהם, ולכן הם אינם נותנים בהם אמון. לאיש ימין ברור שאדם הגיוני לא מסוגל להניח שפניהם של הערבים לשלום, ולכן את מי שמאמין בסיכוי להידברות יאשים באינטרסים או במחלת נפש. לעומתו, איש השמאל לעולם לא יקבל את ההיגיון בשליטה על עם אחר, ולכם יאשים את הימין בגזענות ובטיפשות.
חוסר ההבנה נובע מהנחות יסוד עמוקות שלא ניתן לגשר עליהן. כדי שנוכל להתקיים יחדיו, יש להכיר בכך שאכן עולמות אלו קיימים. כשם שאחד העם חשף בפנינו מקצת מתפיסת העולם החרדית, כך יש להניח שגם אצל מי שאינו חרדי יש תפיסות עולם, ולמעשה אין טעם שלא לייחס אמון לטענות שונות.
כדי לאחות קרעים יש להכיר את הזולת, והדרך להתאמן בהכרה זו היא להתבונן במראה. משה, שמקבל את השליחות להושיע את ישראל, טוען כלפי הקב"ה "והם לא יאמינו בי". הוא רואה בחוסר האמון את הסיכון הגבוה ביותר. משה צודק, אבל הקב"ה טוען כלפיו שהכל מתחיל במשה – אם הוא ייתן אמון בעם, בסופו של דבר, גם אם יהיו מהמורות בדרך, הגאולה תגיע.
