נאמר בפרשתנו: "אִישׁ כִּי יִדֹּר… אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". פירש רש"י: לא יחל דברו – לא יעשה דבריו חולין. פרשתנו מלמדת אותנו שדיבורים הם דברים רציניים מאוד. דיבורים יוצרים מציאות! לדיבור יש השלכות. אם לדיבור יש השלכות, על אחת כמה וכמה להתנהגותנו ולמעשינו. כל דבר שאומרים או עושים ללא מחשבה מעמיקה, מלחצים פוליטיים, אילוצים, מתפיסה פטרנליסטית מצד אחד ומצד שני מתפיסה של רגשי נחיתות, עלול להביא לחוסר מקצועיות, לפתרון קוסמטי להיום עם השלכות הרות גורל על המחר.

בעקבות הדברים שכתבתי לפני שבוע בעניין דילמת אינטגרציה/סגרגציה בהקשר לתלמידי העולים החדשים מאתיופיה, ד"ר חיים פרי, איש חינוך וד"ר לחינוך שלח לי מכתב בו הוא מזהיר מהמדיניות הקיימת היום בקשר לחינוך נוער בני הקהילה. להלן המכתב:

"הרב ד"ר שרון שלום, ראיתי את הדברים הנכוחים שכתבת בעניין דילמת אינטגרציה/סגרגציה בהקשר לתלמידי העלייה שמטפטפת היום. חשוב להתייחס לנושא. הסיפור שבו פתחת מעיד שגם אחרי 'ארבעים שנה אקוט בדור' – לא למדנו דבר. הילדים של היום הם אזרחי המחר – ולפתח חטאת רובץ. הדברים שאכתוב מייצגים ניסיון חיים. אולי דרכך תהיה להם השפעה על מקבלי החלטות. בהקשר זה זכור תמיד לטוב מו"ר פרופ' ראובן פוירשטיין נ"ע, שהמשיל על כך את משל החץ והקשת; ככל שהקשת/ היורה ימתח יותר את החץ לאחור כך ירחיק החץ במעופו. לאמור בראייתו, הסגרגציה שעל פניה משמעה הליכה לאחור, היא תנאי בסיסי לקידום מרחיק לכת, מרחיק ראות.  ר' ראובן הבלתי נשכח צדק. אך היום ובשפה עכשווית היה לדעתי מסכים שהדרך הראויה היא הדרך ה"היברידית", לאמור – סגרגציה (חכמה) בשרות אינטגרציה, ובד בבד אינטגרציה (חכמה) שמכשירה לבבות להבין ולכבד את הצורך של הילדים העולים בקידום לימודי ממוקד ונפרד. (לא בכיתות אולפן נפרדות!). בפועל, אין לוותר על אינטגרציה, אך כובד משקלה חייב להיות מושם על הפן האנושי-חברתי של הקשר בין כל הילדים, עולים כוותיקים. זאת במסגרת פורמולה יצירתית שמשלבת את כולם בחוויה, במשחק, ובהתוודעות הדדית שנותנת מקום כבר מההתחלה, לכוחות ולכישרונות שהילדים העולים מביאים איתם, כמו גם לסיפור חייהם מעורר ההשתאות.  תוכנית על בסיס של פורמולה כזאת משרתת גם בניה של כבוד לאחרות אצל ילדי הארץ והבנה מאין בא הצורך של חבריהם החדשים להדביק פערים – כל זה כשהם כולם משויכים לכתת אם משותפת. להבנה כזאת יש סיכוי רב להצמיח רצון של ה"ותיקים" להיות שותפים בקידום לימודי של חבריהם החדשים. וזאת, לא ממקום של רגשי דחייה ויהירות פוגענית, כי אם על מצע של חיבור רגשי. מעשית, יוכלו גם הוותיקים ליטול חלק בקידום הלימודי של העולים "על תקן" של מסייעים, מסבירים, עוזרים בתרגול של חומר נלמד, שעורי בית וכיוב'. עבור הוותיקים מדובר בחוויה מעשירה, בבחינת נכסי צאן ברזל לכל חייהם. הרוח שהילדים הקולטים יביאו לבתיהם עשויה להיות מדבקת ולהניע גם מעורבות הורים, משפחה וקהילה בסיפור היפה של קליטה נכונה. מימוש תוכנית כזאת דורש ירידה לפרטים והתאמה לגילאים ולמצבים שונים, אך אם יובילו אותה מורים פורצי דרך נלהבים ומגובים ע"י המערכת, אין ספק שתהיה כאן בשורה חדשה. ציון דרך בלימוד של המערכת, מהי קליטה ראויה. עקרונות הפעולה ששורטטו כאן, מחייבים תיעדוף תקציבי שיבוא רק אם מקבלי ההחלטות יבינו ויגלו נכונות לפרוץ דרך עם בשורה בעלת משמעות מרחיקת לכת. שהרי הילדים העולים שבוהים משועממים בכתות האם, מפנימים בכל יום את נחיתותם. דומה שאין צורך להכביר מלים לאן כל זה מוביל. כלא אופק מלא בנערים שחוו בתי ספר שלא השכילו להעניק להם תחושת ערך עצמי. יש מי שיפטור גישה זו כאוטופית. דרכנו בחינוך בעשורים שחלפו הוכיחה אחרת. יעידו על כך בוגרינו הרבים ילידי אתיופיה. ולסיום רק נתפלל שבשנה"ל הבעל"ט לא ייגזר עלינו לשוב אל מה שהחכם באדם תיאר במשלי כ"ו/י"א. בברכה נאמנה, חיים פרי".

ד"ר פרי מזהיר אותנו מפתרון קוסמטי בחינוך. חינוך כזה יש בו אמנם השלכות גורל על עתיד בני ובנות הנוער, אבל בעיקר על האחריות המוטלת על מערכת החינוך ובעצם על כל מערכת. על פי מקורות חז"ל, יש שלושה שהקדוש ברוך הוא שונאן; אחד מהם הוא מישהו המדבר אחד בפה ואחד בלב. שמעתי מהרב יעקב פישר שכאשר אנו אומרים בתפילת וידוי "דיברנו דופי" דיברנו דוּ-פִּי: צביעות, חנופה, מתוך כך אנו עלולים להגיע למצב שאנו מטילים דופי בזולת. הפער, מתברר, איננו רק בין מה שאנו אומרים ומאמינים ובין מה שאנו עושים ומקיימים, אלא גם בין מה שאנו עושים ומקיימים לבין מה שאנו אומרים ומאמינים. בני האדם אינם רעים אבל אם אנו לא ערים אנו עלולים להיות רעים כלפי עמנו וכלפי הסובבים אותנו. מי שאינו ער עלול להיות רע.

(מטות תשפ"ב)

הפוסט מי שאינו ער עלול להיות רע הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

ההתנתקות של בני גד ובני ראובן דומה להתנתקות המתרחשת כיום בחברה הישראלית, שחלק מהחברה מנתקת את מדינת ישראל מארץ ישראל

בקשתם של בני גד ובני ראובן: "אל תעבירנו את הירדן" נחשבה על ידי משה ל"תרבות אנשים חטאה". מה היה חטאם בבקשה זו? לכאורה החטא היה שלא רצו להתיישב בארץ ישראל המערבית, אבל העיון בפרשה מראה שלמשה לא הייתה בעיה היכן יתגוררו שני השבטים, שהרי לבסוף התאפשר להם להתיישב בארץ הגלעד – ואם כך, מה היה חטאם? לא לחינם מספרת לנו התורה: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד", מפני שעובדה זו היא שגרמה לבקשת שני השבטים שלא לעבור את הירדן, ועל כך הייתה הקפדתו של משה – וכל כך למה? בני גד ובני ראובן היו מסודרים מבחינה כלכלית, ואילו באותה העת היו עם ישראל בדרכם לארץ ישראל כשעדיין לא הגשימו את כל שאיפותיהם, אבל כל זה כאילו לא נגע לשני השבטים, הם היו עסוקים בדאגה לעתידם הכלכלי תוך התעלמות מהיעוד הכולל של האומה. תופעה דומה לזו מתרחשת בתקופתנו, שאותה צפה הראי"ה וכתב עליה בספרו "אורות" [עמ' פד]: ש"השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ, השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע". התהליך הזה של נטישת האידיאלים האישיים והלאומיים, בעבר ובהווה, הוא תוצאה של שקיעת האדם בהישגים חומריים ורדיפה אחר שפע חומרי.

רכישת רכוש כשלעצמה אינה שלילית. יש לבחון אותה לטוב או לרע על פי שני מדדים: א. איך העושר הגיע לאדם,  ב. לאיזו מטרה הוא משתמש בו. אבותינו היו בעלי רכוש רב כמו שכתב הראב"ע [שמות כא ב] "ומקנה רב היה לאברהם גם ליצחק גם ליעקב" והעושר הרב לא פגע בעולמם הרוחני והמוסרי של האבות ואף סייע להם לעבוד את ה'. גם ריה"ל בספרו הכוזרי [מאמר ב ג] סובר ש"מיעוט רכישת קניינים אינו עבודת האלוקים אצל מי שהרכישה מזדמנת לו בלא יגיעה ואינה מבטלת אותו מלימוד החכמה ומן המעשה הטוב, ובייחוד אם אדם זה מטופל בבנים, ומאווייו להוציא ממונו לשם שמים", להיפך -כותב ריה"ל- "לאיש כזה ריבוי הרכישה נכון יותר". אבל לא כך נהגו בני גד ובני ראובן בעושרם ונתקיים בהם הכתוב: "עושר שמור לבעליו לרעתו" כי העושר שלהם היה הסיבה לכישלונם. ההסתנוורות שלהם מהעושר שיבשה אצל שני השבטים את סדרי העדיפויות שלהם, ועל כך אמרו חז"ל: "לב כסיל לשמאלו – אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחבבו את ממונם יותר מהנפשות, שהם אומרים למשה תחילה: 'גדרות צאן נבנה למקננו פה', ורק אח"כ מוסיפים: 'וערים לטפנו'. אמר להם משה: (דבריכם) אינם כלום, אלא עשו את העיקר תחילה: 'בנו לכם ערים לטפכם' ואחר כך: 'וגדרות לצאנכם'".

משה ראה בהתנהלות הזו של שני השבטים, תחילתו של תהליך התנתקות, כאשר לחלק מן העם לא אכפת מה מתרחש עם חלק אחר של העם, אל יטרידו אותו בנטל שותפות גורל של שאר העם היהודי. זו היתה ההתנתקות של בני גד ובני ראובן והיא דומה להתנתקות המתרחשת כיום בחברה הישראלית, שחלק מהחברה מנתקת את מדינת ישראל מארץ ישראל. ההתנתקות אינה מסתיימת בכך, את תוצאותיה אנו רואים גם באי-האכפתיות של תושבי "מדינת תל אביב" מאחיהם שבפריפריה או תושבי יש"ע. מפני האפשרות הזו חשש משה כשבאו אליו בני גד ובני ראובן ואמרו לו: "אל תעבירנו את הירדן". בבקשתם זו ראה משה סכנה שמהלכה יביא לקרע בעם, שהיא תשפיע לרעה על האחווה והערבות ההדדית בין כל חלקי העם, ועל זה הוא הוכיח אותם. ורק אחר ששני השבטים התחייבו בפני משה: "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" ועוד הוסיפו ואמרו: "נחנו נעבור חלוצים", שהם הצהירו אמונים לאחדות העם והסירו כל חשש מכוונת ההתנתקות ותחלואיה, ורק אחרי ההתחייבות הזו הסכים משה לאפשר להם, לאחר שימלאו את התחייבותם זו, להתיישב לבסוף מעבר לירדן.

(מטות תשפ"ב)

הפוסט העושר – ברכה או קללה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אנחנו מוכנים ליפול פעם אחר פעם במלכודת דברי החלקלקות, לא מתייחסים להפרת הבטחות עבר; ולא מתעמקים בקיומן של הבטחות סותרות

"ככל היוצא מפיו יעשה" – במובן המצומצם של פסוק זה מדובר במצוות עשה הקשורה בדיני הנדרים: אדם הנודר נדר מחויב לעשות ככל היוצא מפיו. ברם, יש לפסוק זה משמעות רחבה בהרבה, והיא קשורה בחובה של האדם לעמוד בדיבורו. אמנם, להבטחה אין משמעות משפטית המאפשרת את תביעת קיומה, בין אם מדובר בדיני ממונות, שכן היא מהווה קניין דברים, ובין אם מדובר בתחומים אחרים. אולם, אין הדבר קובע חס ושלום שלא מוטלת חובה על האדם לעמוד בדיבורו – בין מפסוק זה ובין מדברי הגמרא "שיהא הן שלך צדק ולאו של צדק". מילתו של אדם צריכה להיות חזקה יותר מאשר חוזה משפטי, או כל מסמך אחר. היא נובעת ממשמעות הדיבור, ממידת האמת והנאמנות, ומהחובה לשאת ולתת באמונה, לאמור: ביושרה, בהגינות וכדו'.

כאשר אנו עוסקים בהבטחות בחירות – הדבר משמעותי הרבה יותר, וזאת משתי סיבות. ראשית, המנדט של הנבחר אינו שייך לו. הוא שליח. הוא קיבל אותו מאתנו – האזרחים – ועל כן הוא מחויב לעשות את מה שהוא הבטיח. יש כמובן מקום לתמרון פוליטי מסוים, שהלוא גם את זה הוא קיבל מאתנו, אולם אין לו רשות כלשהי להוליך את ההבטחה שהבטיח למקום אחר לחלוטין. מעבר לכך, אי-קיומה של הבטחה על ידי מנהיג ציבור משפיעה השפעה הרבה יותר חמורה, שכן היא מעצימה את הנורמה של תרבות הבטחות השווא והשקר, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר.

המאבק בהתחייבויות השקר אינו מתחיל לאחר הבחירות. הוא מתחיל לפניהן. בשעה שפוליטיקאי מבטיח דברים שאין סיכוי שהוא יוכל לקיים; בשעה שהוא מתחייב התחייבויות סותרות, שבאופן מהותי תכרחנה אותו להפר חלק מהן, שכן לא ניתן לרבע את המעגל; בשעה שהוא מנהל בסתר מהלכים פוליטיים העומדים בניגוד מוחלט להתחייבויות הפומביות שלו; בשעה שהוא מסתיר את מגמתו האמיתית, ונוהג בדרך של אחד בפה ואחד בלב – כל אלה מרעילים את השדה היסודי של מידת האמת והמרכזיות שלה.

הוא האחראי הגדול לפגיעה החמורה בחותמו של הקב"ה שהוא אמת, באחד היסודות שעליו העולם עומד ביחד עם הדין והשלום. אך אחראים לכך, אם כי במידה פחותה בהרבה, גם המוכנים להסכים עם תרבות זו, לאמור: אנחנו הציבור. אנחנו מוכנים ליפול פעם אחר פעם במלכודת דברי החלקלקות; אנחנו לא מתייחסים להפרת הבטחות עבר; אנחנו לא מתעמקים בקיומן של הבטחות סותרות או באלה שהן בלתי ניתנות למימוש, ומתעלמים מכך; ובעיקר – אנחנו מוכנים לקבל את הנורמה כי בפוליטיקה הכל מותר, ולכן לפטור את העוסקים בה ממחויבות כלשהי למידת האמת.

פרשת השבוע שלנו היא הזדמנות מצוינת לעורר מחדש את בקשת האמת. יבחר כל אחד את הדרך בה הוא מאמין, ויצביע כל אדם למפלגה שהוא סובר שהיא משרתת את הציבור בדרך הטובה ביותר. כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות, ואשרינו שאין אנו חיים בחברה שהיא שפה אחת ודברים אחדים. אולם יתבע כל אחד ממי שהוא בוחר בו כבר עכשיו לא להבטיח את מה שלא ניתן לקיים, ולא להתחייב על מה שאין בכוונתו לעשות זאת. לא אחרי הבחירות. עכשיו.

(מטות תשפ"ב)

הפוסט אל תבטיחו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לכבודו של מור אבי עטרת ראשי, הרב מנחם הכהן הי"ו, בעל "תורת עם", בהגיעו לגיל "שיחה" לאיו"ש עמו"ש

אחד מקולות הזעקה הנוקבים ביותר במקרא נשמע בפרשתנו, והדיו הולכים מסוף העולם ועד סופו- "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"?

כך קורא משה לבני גד ולבני ראובן, ודומה שאינו מצפה לקבלת תשובה לשאלתו הרטורית. התשובה – ברורה היא מראשית השאלה.

קריאה-זעקה נוקבת זו, שש מלים בלבד, כך למדנו מפי אבא שיחי', אוצרת בתוכה עולם שלם של ערכים. כלפי חוץ, היא מכוונת לכאורה כנגד השתתפותם של שני השבטים וחצי במערכות המלחמה, אבל למעשה יש בה הרבה למעלה מכך.

ראשית, השימוש במונח "אחיכם". משה רבנו מורה אותנו שאפילו מדובר בבני שבט "אחֵר", שבניו אינם נמנים עם אנ"ש-אנשי שלומנו, חייבים אנו לראותם כ"אחינו-בשרנו" ממש. לא "אחֵר" הוא, אלא "אָח".

המודעות והרגישות לכך שכל יהודי בעולם "אחינו" הוא, מחייבת אותנו לעשות מעשה ולהיחלץ לעזרתו. לא די בהבעת סימפטיה, בהמהום מעומעם, בהבעת סולידריות רגעית, בת חלוף, שבן רגע הייתה ובן רגע נעלמה. יש לעשות מעשה.

בימי תעניות אלה של "בין המצרים", ראוי לשוב ולהיזכר בדברי הכיבושין שמצווה על ה"זקן שבחבורה" לומר בשעת תענית ציבור ברחובה של עייר.

משנת תענית (ב, א) אינה מותירה לו פתח לנסח את דרשתו ככל שירצה. היא 'מכתיבה' לו מה עליו לומר: "סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה. ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין. וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. הזקן שבהן אומר לפניהם דברי כיבושין: "אחינו! לא נאמר באנשי נינוה "וירא אלקים את שקם ואת תעניתם" אלא "וירא אלקים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג),  ובקבלה מהו אומר? "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלקיכם" (יואל ב).

בנוהג שבעולם, הדגש מוסב על תוכן דברי ה"זקן": עיקר התענית אינו מתבטא בצום ועינוי הגוף.

וכדברי הנביא (ישעיהו נח): "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'? הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם".

לא צום ועינוי הגוף עיקר, אף לא קריעת הבגד, אלא "קריעת הלב", הכרת החטא ובעיקר קבלה לעתיד להימנע מהמעשים הרעים.

אכן, כך למדנו ממו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה, המילה החשובה ביותר בכל הנאום הארוך הזה היא "אחינו!".

רק מי שרואה כל יהודי בעולם – יהא מי שיהא – כ"אחיו" ממש, וצר לו בצרתו, ראוי לעלות בהר ה', להיות שלוח ציבור, לעבור לפני התיבה ולהורות את העם מה הדרך ילכו בה ומה המעשה אשר יעשון.

יתר על כן: זעקת "ואתם תשבו פה?" מלמדת אותנו, כך הורנו אבא, שאַל לו לאדם להסתפק בישיבה "פה", במקומו-שלו, בביתו, כשהוא יושב תחת גפנו ותאנתו ונח על זרי הדפנה.

על אדם מישראל לנקוט פעולה אקטיבית, לעשות מעשה ו"לצאת" אל אחיו. ולא לחינם מדגישה התורה את ראשית "גידולו" וגדולתו של משה רבנו, מנהיג העם האולטימטיבי (שמות ב, יא) , "ויגדל משה – ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם".

מכוח תורה גדולה זו, יצא אבא עשרות שנים "אל העם שבשדות". אל המושבים והקיבוצים די בכל אתר ואתר, אל ערי הפיתוח  ואל קהילות ישראל שבגולה, בכל ארבע קצוות תבל. מקוצ'ין שבהודו ועד בוקרשט שברומניה, מקהילת האנוסים בפורטוגל ועד לאסירי ציון בברית המועצות. לכולם הביא את דבר ה', בדרכי נועם, חיזק ידים רפות, אימץ ברכים כושלות, סעד לבות נשברים, קידשם והאהיב את השם על ישראל עמו.

על שולחנו של אבא, מונחת דרך קבע – ולא במקרה – יריעת קלף, שעליה כתוב מדרש חכמים (תנא דבי אליהו יא): ""אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו ?לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה … לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם… ויחזרו בכל עיירות ישראל … וילמדו את ישראל דרך-ארץ…כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמות כולן שברא… והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו, ואומרים "שלום עליך נפשי".

"ואתם תשבו פה?". זו הקריאה הגדולה לכל אחת ואחד מאתנו. כך, בימים ההם. כך, בזמן הזה.

(מטות תשפ"ב)

הפוסט האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. דיבור מאפשר תקשורת עם הסביבה הקרובה. הדיבור הוא הצורה הבסיסית של מרבית השפות האנושיות. הדיבור קיים אצל המין האנושי בלבד.

פרשת מטות פותחת בפרשיית נדרים ושבועות. מה מקומם של אלה כאן, כשבני ישראל עומדים על סף סיום מסעם אל הארץ המובטחת ?מדוע פותחת הפרשה בפנייה שונה וייחודית "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר" (במדבר ל' ב'). משאר מקומות בהם מופיע הביטוי הקבוע "וידבר ד' אל משה לאמר"? מדוע הפנייה הפעם אל ראשי המטות? על מיקומה של הפרשה כתב הרמב"ן ובאה הפרשה הזאת בכאן, מפני שהזכיר נדרי גבוה "לבד מנדריכם ונדבותיכם…" אמר עוד, מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים…"(שם). מכיוון שהזכירה התורה בסוף הפרשה הקודמת קרבנות הבאים במועדים על פי נדר, פתחה התורה את פרשת מטות ב"נדרי הדיוט", כלומר בנדרים שבהם אדם מקבל על עצמו איסורים בלשון נדר. רבי אברהם אבן עזרא, קושר את פרשת הנדרים דווקא לפרשיות שלאחריה – מלחמת מדין ופרשת בני גד ובני ראובן, המבקשים לנחול בעבר הירדן המזרחי. משה מתנגד בתוקף רב לבקשה בטיעון חברתי-לאומי העשוי להציג את השבטים כחסרי סולידריות עם שאר השבטים (שם, ל"ב ו'). כדי לבטל את החשש הזה מציעים בני גד וראובן שיעברו וישתתפו בכיבוש כנען עם כל ישראל, ורק לאחר השלמת הכיבוש ישובו לעבר הירדן, אל מקניהם ונשותיהם שנשארו שם בערי המבצר. הם ישמשו חיל חלוץ, לפיכך קושר האב"ע קשר לשוני בין פרשת הנדרים "כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה", לבין בני גד ובני ראובן "וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ". רבי יוסף בכור שור, קשר את פרשת הנדרים למינוי מנהיג חדש לישראל במקום משה, המובאת בפרשה הקודמת (במדבר, כ"ז, כ"ב-כ"ג), וכך כתב, "לאחר שצוה את יהושע וזרזו והזהירו על ישראל, דבר גם אל ראשי המטות להנהיג את ישראל דרך ישר, לקיים נדריהם מה שידרו לפני המקום…לפי מה שיהו נודרין וגוזרין על עצמן לשמו, צריכין לקיים". החידוש שבפרשתנו הוא שדרך הישר כוללת גם קיום הנדרים וההבטחות שהתחייבו. נדרים ושבועות הם חובות שנוצרו במילים. בני ישראל מתקרבים לארץ. הם עומדים לבנות חברה חופשית המיוסדת על ברית בין העם לאלוקיו. שלטון החוק יישמר בחברה כזו לא בכוח הזרוע אלא בכוח נאמנותם של אנשים להתחייבויות המוסריות שלהם. דַבָּרי הדור, מצווים אפוא לשמור על קדושת הדיבור ולא להשחית את מילותיהם לריק.

פְּסִיכוֹתֵרַפְּיָה- פסיכו = נפש, תרפיה = טיפול, הוא טיפול במשברים, בהפרעות ובמצוקות נפשיות. רוב שיטות הטיפול נעשות באמצעות קשר מילולי בין המטפל למטופל.

שמו הנוסף של ספר במדבר "ספר וידבר" ספר הדיבור. חז"ל מדגישים בתשומת לב רבה למילותינו – "חכמים היזהרו בדבריכם" (פרקי אבות). כיצד נדע מהו דיבור רצוי הנובע מחכמה ומהו דיבור מיותר ממנו אנו צריכים להימנע ולהיזהר מאוד? הפסוק במשלי אומר "מרפא לשון עץ חיים, וסלף בה שבר רוח" (פר' ט"ו ד'). הפסוק מקשר בין לשון, שהיא משל לדיבור, לבין רפואה. ניתן להבין את הפסוק בכמה דרכים – בדרך אחת הלשון מרפאת, בדרך השנייה הלשון זקוקה לרפואה, ובדרך השלישית הלשון רפויה. הפסוק שלנו מלמד, שדיבור כזה – מרפא לשון – יכול להיות עץ חיים – הצלה ממוות, ישנם אנשים מיואשים ומדוכאים, ומילה טובה של עידוד עשויה לרפא את ליבם השבור ולהציל את חייהם. אולם דיבור עלול גם להרוס, סלף (עיוות) בה (בלשון), לשון המדברת דיבורים מסולפים ומעוותים, עלולה לשבור את אותו עץ-חיים, דיבור מדכא ומשפיל שובר את תקוות-החיים של השומע, ועלול לדרדר אותו לייאוש.

האזהרה מכוונת במיוחד לאנשים העוסקים בריפוי נפשי באמצעות דיבור – פסיכולוגים, פסיכיאטרים ואף מחנכים, להיזהר במיוחד מטעות בדיבור. כוח הדיבור יכול לרפא ולהציל אך גם לשבור ולהרוס, "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן "וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָה" (משלי י"ח כ"א). מרפא לשון = לשון רפויה. עץ חיים = מקור שמצמיח חיים. מי שנותן רפיון לשונו ורפות דברים, יגרום לעצמו החיים כי כל מי שיקום עליו להזיק לו – יתפייס לו בדבריו, ואולם, מי שמשים בלשונו סלף ועוות, יגרום לעצמו סלף קשה כמו שבר העץ ברוח חזקה, כי בזה יוסיף כעס מי שקם עליו (רלב"ג, ומצודת דוד).

הפסוק פונה לאדם הרוצה להשפיע על אדם אחר, ומדריך אותו לדבר בצורה רפויה. אינך מוותר על הרעיון אותו אתה רוצה להעביר, אלא על הדרך. לשונו רפויה – לא המילה או התוכן רפוי ומתרפס אלא הלשון – הטון, האינטונציה באה ממקום של רכות. אמור את אותם דברים עוצמתיים שרצית להעביר, אבל ברכות, ואז הדברים יתקבלו בצד השני ואף ירוממו אותו. אבל המסלף –  האלים, המדבר באופן נוקשה – שובר את רוח הרצון של הצד השומע, והצד השומע אינו מוכן לקבל מהשני. היטיב לתמצת הרב קוק באומרו, "כח הדיבור הוא כח נפשי עצום יוצא מהתמצית של כל האדם הפנימי" (עין אי"ה, שבת א', עמ' 198).

(מטות תשפ"ב)

הפוסט "ברית המילה" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

התרחקות משום שנאה ותחרות היא מדרגה חמורה יותר מהתרחקות כדי לשמור על עצמך מעוון

לבני גד ובני ראובן מקנה רב, והם מבקשים להתיישב בעבר הירדן המזרחי, העשיר והפורה. בקשתם זו אינה פשוטה בעיני משה, ומצריכה תנאי מיוחד המבטיח המשך ערבותם ואחריותם לכלל העם.

בקשתם זוכה לביקורת גם מצידם של חז"ל. כך למשל, ביקורת מוטחת בבני גד ובני ראובן על כך שחיבבו את ממונם יותר מאשר את ישיבת ארץ ישראל, ושעושרם גרם להם להתרחק מאחיהם.

עיון במדרש הגדול (מטות לב א), מגלה לנו מניע שעשוי להישמע חיובי לבקשת השבטים, אך המבוא לדברים, כמו גם המשכם, מעמידים אותנו על חומרתו: "'ויאמרו אם נא מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה'. אמר ר' יהודה: קשה היא המחלוקת, אפילו לעשות סייג למצוות. שכן מצינו בבני גד ובבני ראובן שאמרו למשה: 'יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה'. ומפני מה בחרו בה? מפני שהיה להם מקנה הרבה והיו מבקשים להתרחק מן הגזל".

לכאורה, נוהגים השבטים כאברהם אבינו ממש, שרועיו על פי חז"ל הצטיינו בזהירות מן הגזל.

אלא, שאצל אברהם הזהירות גרמה להיפרדות מלוט – שהוא אמנם צדיק ביחס לאנשי סדום, ובכל זאת בחר והלך עמהם, וההיפרדות ממנו נצרכת היתה.
אצל השבטים יוצר הרצון להיזהר מן הגזל, היפרדות מאחיהם שלהם, עצמם ובשרם. זהו מחיר כבד מדי לרצון לשמור על עצמך מכל חשש ואבק עבירה. מחירו של הפירוד שיצרו, היא הגלות:

"ולפי שפירשו הן מישראל תחילה, לפיכך הן גלו תחילה, שנאמר: 'ויער… ויגלם…' (דברי הימים א ה כו)".

המדרש מציב עמדה ברורה ביחס לשאלה האם שמירה על 'טוהר המחנה' מצדיקה היבדלות והתרחקות מיהודים אחרים.

"והרי דברים קל וחומר: ומה אם מי שפירשו מחבריהם כדי להתרחק מן הגזל – כך נענשו; הפורשים מחבריהם מפני השנאה והתחרות – על אחת כמה וכמה. וכן מצינו, שלא גלו אבותינו עד שהניחו את השלום ותפסו את המחלוקת".

התרחקות משום שנאה ותחרות היא מדרגה חמורה יותר מהתרחקות כדי לשמור על עצמך מעוון, ושמא רומז לנו המדרש גם לקשר ביניהן, ולמה שאנחנו יודעים מן ההיסטוריה היהודית ומאגדות החורבן. לעיתים התרחקות שמוצגת כסייג למצוות, היא מסווה לשנאה ותחרות. יש קשר בין השנאה והתחרות שמבטאת התנהגותו של בעל הסעודה במעשה קמצא ובר קמצא, לבין ענוותנותו והקפדתו היתירה שלא יהיה עוון, של זכריה בן אבקולס. שניהם חלק מאותו הסיפור ממש.

(מטות תשפ"ב)

הפוסט צדיקות יתר שזורעת פירוד ומחלוקת הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מוקדש לזכר תומך גדול של הישיבה ועולם התורה: הר״ר גרשון (קורט) רוטשילד ז״ל

'הזכות לכבוד והחובה לכבד' היתה שמה של תוכנית חינוכית שנתית למערכת החינוך לפני מספר עשורים. בסוף השבוע שעבר התחוללה סערת רשת שנגעה בנושא רגיש זה שנים רבות, מאז שבתרבות האירופית והאמריקאית התקבל המנהג ללחוץ יד כמחווה נימוסית של כבוד ואמירת שלום, גם בין גברים לנשים. הזמרת החוזרת בתשובה יובל דיין הופיעה בפני נשיא מדינת ישראל ונשיא ארה"ב, וכשביידן ביקש ללחוץ את ידה, היא קדה לו קידה מנומסת אולם נמנעה מללחוץ את ידו. הזמרת הסבירה שהיא קיבלה על עצמה 'לשמור נגיעה' כחלק מתהליך ההתחזקות הדתית שהיא נמצאת בו, וכך היא גם מרגישה יותר שלמה עם הצניעות של עצמה, ולא התכוונה חלילה בשום אופן לפגוע בכבודו. הסתבר שהיא גם ביקשה פעמים רבות לפני ההופעה ליידע את נשיא ארה"ב שהיא 'שומרת נגיעה'. לא ברור מדוע זה קרה בכל זאת. אם לשפוט לפי שפת הגוף של הנשיא, לא נראה שהוא נעלב או הרגיש שכבודו נפגע. בצוות של הנשיא כמה נשים חרדיות והוא עצמו קשור לעולם היהודי והחרדי בארה"ב ובכלל, ואף חלק ממשפחתו יהודים עפ"י ההלכה.

בתקשורת וברשתות החברתיות היו שכיבדו ושיבחו את עמידתה העדינה והנחושה על עקרונותיה, ועל דבקותה בקיום ההלכה בעניין זה (הגם שהיו שהסתייגו מהשירה בפני גברים). והיו לא מעט שגינו, חלקם בלשון בוטה, על 'פגיעה בכבוד נשיא ארה"ב', 'ידיד ישראל'. בהם גם פמיניסטים שמטיפים לזכותה של אישה לקבוע את גבולותיה עם עצמה וביחס לעצמה, לגופה ולכבודה.

בין המבקרים היו גם דתיים, שכינו את התנהגותה כ'קיצונית' ולא מידתית. והיו אף שהפריזו וטענו שהיא פגעה בנשיא באופן שיפגע גם ביחסו הטוב לישראל. היו גם קלי אצבע על המקלדת שלשעה קלה הפכו לפוסקי הלכה מדופלמים, ש'פלפלו' בהלכה ו'קבעו' בפסקנות שבמעשה שעשתה היא 'עברה על ההלכה'! לא פחות ולא יותר, כי 'הלבינה את פניו ברבים', ו"כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נח ב). ו"אין לו חלק לעולם הבא" (אבות ג יד). ומהם שהטיפו לה מוסר, בצורה לא מכבדת ומתנשאת, כלפי החוזרת בתשובה, שמצד אחד היא שרה לפני גברים ומצד שני היא מבקשת לכבדה כ'שומרת נגיעה'.

היו גם תגובות לתגובות. כמי שכתב (בשינויי ניסוח): שגם 'אמונתו של אדם היא כבודו'. האם הוא חייב לוותר על זכותו לכבוד מפני כבוד זולתו? במיוחד אם זולתו אינו מעריך את אמונתו ולא מכבד אותה?!

או מי שכתב: אם משהו מכבד אותך בדבר מאכל שידוע שאינו כשר, האם סירוב מנומס לאכול ממנו יחשב כ'הלבנת פנים'?! ואם לא, מה ההבדל?!

או אחר שתהה: האם הדתיים שתוקפים ומגנים עושים זאת למרות שהלכות איסור נגיעה חשובות בעיניהם והם מקפידים עליהן, אלא שלדעתם 'כבוד הבריות' גובר, או שאיסור זה בפרט ושמירת ההלכה בכלל פחות חשובה בעיניהם, ולכן עבורם 'כבוד הבריות' גובר?!

סימן שאלה זה הזכיר לי את הקדמתו של רבנו בחיי לפירוש הפרשה. פרשתנו פותחת בדיני נדרים ושבועות והפרתם. בהקדמתו עוסק רבנו בחיי בחומרת שבועת השקר, ובסולם ההירארכי שבין יראה מהבריות ליראת שמים. הנשבע לשקר מבקש להוכיח לבריות את צדקת דבריו, אולם הוא מתכחש ליראת ד', לקב"ה, שיודע שהוא משקר. משמע, יראתו מהבריות חזקה מיראתו מאלוקיו. "'ירא את ד' בני ומלך, עם שונים אל תתערב' (משלי כד, כא): שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה את האדם שיירא מן המלך העליון יתעלה תחילה ואחריו שיירא מן המלך בארץ וכו'.  'עם שונים אל תתערב' – יזהיר שלא ישנה הדבר. כי יש עוברין על רצון ה' יתברך ליראתו של מלך, והנה הם יראים מאדם תחילה ועושין יראתו עיקר, ולא יתכן לעשות כן. אבל הראוי שיהיה ד' יתברך תחילת יראתו ועיקר מחשבתו ופעולותיו כולן. וכו'. וידוע כי ענין השבועה מגדר היראה שלא ישבע אדם בקב"ה כל עיקר ואפילו על האמת, אין צריך לומר על שקר. וכו'. ואיך יהיה האדם זהיר במידת היראה אם ישבע בהקב"ה לשקר או על האמת לבטלה".

(מטות תשפ"ב)

הפוסט הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יש הכרח בהקשבה הדדית להלכי הרוח השונים, בגילוי הבנה ואף אמפטיה לתחושות של הקבוצות השונות בעם

מסופר על ר' אריה לוין, שאחרי שהיה יוצא מביקוריו אצל אסירי המחתרות, היו האסירים במצב רוח מרומם. פעם שאלו אותו הסוהרים: "מה אתה אומר להם שם בפנים, שגורם להם להיות במצב רוח כל כך טוב?" ענה ר' אריה: "אני לא אומר להם; אני מקשיב להם…"

אני נזכר בסיפור זה כשאנו קוראים על השיח בין משה רבנו לבני גד וראובן. הללו היו כנראה הראשונים בתולדותינו שביקשו לעשות רי-לוקיישן. היה להם "מִקְנֶה רַב… עָצוּם מְאֹד", והם חששו שבארצנו הקטנטונת הם יסבלו ממצוקת דיור וממחסור לדיר. ארצות יעזר והגלעד נראו להם כפתרון אידיאלי, והם פנו אל משה, אלעזר ונשיאי העדה בבקשה מנומסת ומנומקת להתיישב בעבר הירדן המזרחי. משה עונה להם בנאום חוצב להבות, תקיף וביקורתי, מאשים אותם בהשתמטות מגיוס למלחמת הכיבוש, ובפגיעה במורל הלאומי וזועק: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה, וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ". משה מכנה אותם: "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים", ובשפת זמננו: "נפולת של נמושות", ואף מדמה אותם לעשרת המרגלים הזכורים לשמצה.

לאחר דברי משה מכריזים בני ראובן וגד על נכונותם לצאת בחוד החנית של העם במבצע הכיבוש וההתנחלות, ומתחייבים לחלץ חושים לפני בני ישראל עד שהאחרון שבישראל יתנחל בנחלתו. האם היתה זו כוונתם המקורית או שהם המציאו והציעו פתרון יצירתי זה רק בעקבות הביקורת החריפה של משה?

רבי יצחק עראמה סבור שבתחילה התכוונו בני גד וראובן לדאוג רק לעצמם, ורק בשל דבריו הנוקבים של משה הם שינו כיוון, והתנדבו לצאת בראש העם למלחמה. לעומת זאת, רמב"ן ואברבנאל סבורים שהם התכוונו מראש להצטרף ללוחמים בארץ כנען, ומשה לא ירד לסוף דעתם, וחשד בהם על לא עוול בכפם. לפי פרשנות זו היה צורך רק בהקשבה פעילה ובכמה שאלות הבהרה, והמשבר לא היה כלל בא לעולם.

משה ידע להקשיב לבנות צלפחד כשביקשו בקשה חריגה, הקריב את משפטן לפני ה', וחזר אליהן עם תשובה חיובית ומעודדת, אך את בני גד וראובן בחר לדחות במילים קשות, בלי בירורים ובלי דרישות וחקירות. נראה שבדברי בנות צלפחד לא ראה משה איום לאומי, ואילו פניית בני ראובן וגד נראתה לו מסוכנת לאינטרס הקיומי. עם זאת, הוא לא הפנה להם עורף אלא הקשיב להצעתם המתוקנת, והסכים שהם יקבלו את משאלתם, ובה בעת יהיו חלוצים לפני העם. מתברר שכמקשיבים עד הסוף אפשר למצוא פתרונות עם סוף טוב, מהם מרוויחים כולם.

חשש כבד בעניין כוונותיהם של בני גד וראובן התעורר שוב בשלהי הקדנציה של יהושע בן נון, אך שם בחר ממשיכו של משה להקשיב כבר מההתחלה. היה זה כאשר בני ראובן וגד וחצי שבט המנשה הקימו "עַל־הַיַּרְדֵּ֔ן מִזְבֵּ֥חַ גָּד֖וֹל לְמַרְאֶֽה" (יהושע כב). שבטי ארץ ישראל המערבית חששו שהם מבקשים לפרוש מיתר העם ויוצרים דת ומקדש לעצמם, ונקהלו "לַעֲל֥וֹת עֲלֵיהֶ֖ם לַצָּבָֽא". אולם הם שגרו תחילה משלחת ממלכתית שהקשיבה לבני ראובן, גד ומנשה, והבינה שכוונותיהם טובות וראויות, וכך נמנעה מלחמת אחים מיותרת. שמיעה והקשבה מנעו מלחמה, ואפשרו את המשך הזיקה החיובית בין השבטים שמשני עברי הירדן.

במדינת ישראל של ימינו קיימת חברה הטרוגנית מגוונת, שבה לא מדובר רק על שני שבטים שמציגים דרישות ייחודיות, אלא על שנים עשר שבטים, זרמים ומגזרים וביניהם שונות רבה באורחות החיים, בדרישות ובצרכים. כדי לאפשר קיום שוטף ומשותף באקלים חברתי בריא, וכדי למנוע תחושות אפליה וקיפוח, יש הכרח בהקשבה הדדית להלכי הרוח השונים, בגילוי הבנה ואף אמפטיה לתחושות של הקבוצות השונות בעם. כשיש אוזן קשבת ולב שומע, מגיעים גם לפתרונות טובים ויצירתיים, בבחינת סוף מעשה בהקשבה תחילה.

ארגון רבני "בית הלל", שזכיתי להיות בין מייסדיו, הגדיר עצמו: "הנהגה תורנית קשובה", וברוח זו הוא יציין השבוע עשור לקיומו במסע של שישה ימים להעמקת השיח וההיכרות עם קבוצות שונות בישראל מתוך רצון לשמוע ולהקשיב. ימי בין המצרים הם הזמן הנכון להזכיר לכולנו להשתמש בהקשבה הדדית כדי להשקיט מתחים ולפתור משברים בעם, בקהילה ובכל מעגלי החיים.

(מטות תשפ"ב)

הפוסט סוף מעשה בהקשבה תחילה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

נכנסנו השבוע לימים של בין המצרים, ימים של אבל על חורבן ירושלים ההולך ומתעמק מן י"ז בתמוז ועד ט' באב. אם נתבונן בפרשיות התורה הנקראות במשך שלושת השבועות האלה, נוכל למצוא מכנה משותף המאחד אותן. בכל הפרשיות האלה יש ריבוי של נושאים הקשורים לארץ ישראל. פרשת הנחלות, ערי המקלט, בני גד ובני מנשה, גבולות הארץ ועוד. נוכל גם לראות שישנו מכנה משותף המאחד את כל ההפטרות שאנו קוראים במשך שלושת השבועות, נהוג לכנותן תלתא דפורענותא, בהן מתוארת הוראה וזעקה על הסכנה של החורבן והגלות.

עלינו לזכור שתקופה זו לא מאז ומתמיד היתה תקופה של אבל, לכתחילה, לולי חטא ישראל בעגל ובחטא המרגלים, היתה תקופה זו שבין י"ז בתמוז לט' באב תקופה של התרוממות ושמחה, שהרי בי"ז בתמוז ירד משה עם הלוחות, ולולא חטאו ישראל בעגל היה זה "חג לד' מחר", חג שמחת תורה, אך בגלל שחטאו, נשתברו הלוחות בזה היום. אך לא היה זה סוף לאפשרות ההוד, שהרי ניתנה לישראל ארכה, כפי שאומר הכתוב "וביום פקדי ופקדתי עליהם עוונם". אך שוב בגלל חטאינו לא זכינו ובחטא המרגלים נחתמה סופית הגזירה שימים אלה שהיו מיועדים להיות ימי הוד יהיו לימי דוה.

שכן כל תכליתה של קבלת התורה היה "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים". אין כל תכלית לתורה, אם אין היא קשורה לארץ ישראל. וזה היה חטאם של המרגלים כפי שכבר הזכרנו, שלא חשבו שניתן להוריד את התורה לחיי החומר ולקדש את החול.

אם כן, מרמזת לנו התורה בפרשיות האלה, שבעקבות מאיסה בארץ ישראל, שעליה מדברות הפרשיות, ח"ו נגיע לידי הדברים המוזכרים בהפטרות, גלות וחורבן.

אולם, התורה לא רק מרמזת לנו על הפן השלילי שעלול לקרות (וכפי שההיסטוריה מלמדת, באמת קרה), אלא מלמדת אותנו מה יש לעשות על מנת שלא תחזור על עצמה טרגדיה זו, חלילה לא-ל מלעשות כן.

על כן פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן (שאמנם השנה פרשתו אינה נקראת בתקופת בין המצרים אלא לפניה, אך בחלק גדול מהשנים היא הפרשה הראשונה של תלתא דפורענותא), שהשיב את חמתו של הקב"ה, בכך שעצר את מחשבתו של זמרי שנפל ברשתו של בלעם (בלא עם) וניסה להביא לקוסמופוליטיות של ישראל עם שאר האומות ע"י כך שלא ייכנסו לארץ להתעסק בעניינים גשמיים של מדינה ומלכות, אלא יתעסקו ברוח אך בחוצה לארץ, מקבל ברית שלום, שהרי אין פירוש השלום, היטמעות או טשטוש ההבדלים ופשרה בין שתי עמדות, אלא השלום, פירושו יצירת קשר בין שני גורמים שונים האחד מהשני, המתחברים בברית אחווה, תוך כדי שמירה כל אחד על זהותו.

כמו כן, בקיבוץ גלויות ישראל, שאנו זוכים לחיות בדורנו אנו, החוזרות מן הניכר, מביאות איתן כל אחת את המאפיין הייחודי של העמים שביניהם היו בגלות ומייצרות על ידי כך את האוניברסאל האנושי שמביא לתיקון העולם, עד להשלמת התיקון בביאת גואל צדק בב״א.

(מטות תשפ"ב)

הפוסט ברית אחווה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בתחילת הפרשה, כאשר משה מפרט את דיני הנדרים לבני ישראל הוא פונה תחילה בפנייה ישירה אל מנהיגי הציבור: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר". לדעת רוב הפרשנים משה פונה תחילה לראשי המטות על מנת שילמדו את דיני נדרים ולאחר מכן יעבירו את ההלכות לבני ישראל. ראשי המטות הם אלו שאחראים על היתרם של  נדרים ולכן חשוב שדווקא הם יילמדו את הציבור את הלכות נדרים.

רבי יוסף בכור שור הולך בכיוון אחר ומקשר את פרשת הנדרים למינויו של יהושע כמתואר בפרשה הקודמת: "לאחר שצוה את יהושע וזרזו והזהירו על ישראל, דבר גם אל ראשי המטות להנהיג את ישראל דרך ישר לקיים נדריהם מה שידרו לפני המקום… ולא מיבעי' [ = ולא רק] מה שגזר עליהם הקב"ה שהם צריכים לעשות, שלא לגנוב ושלא לגזול ושאר מצוותיו, אלא לפי מה שיהו נודרין וגוזרין על עצמן לשמו, צריכין לקיים".

כלומר, לאחר שמשה מינה את יהושע כמנהיג חדש על ישראל, הוא ראה צורך להזהיר במיוחד גם את ראשי המטות לקיים את נדריהם ואת הבטחותיהם. לא די בכך שמנהיגים אינם מושחתים ואינם גונבים מקופת הציבור, אלא יש צורך להזהיר את המנהיגים, שלא יפרו את הבטחותיהם לציבור. מנהיג חייב לקיים הבטחותיו ולפחות להתנצל בשעה שאינו מסוגל לכך. כאשר המנהיגים (ראשי המטות) אינם עומדים בדיבורם- אל לנו לצפות מהעם שיקיים את נדריו.

ראשי המטות הם העסקנים שנוהגים על פי רוב לנדור ולהישבע, ולכן הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם. לכן, מופנית האזהרה בראש ובראשונה כלפיהם.

הסברו של ה"בכור שור" מתכתב עם תקופת הבחירות שבמהלכה מנהיגי ציבור מבטיחים הבטחות רבות. לצערנו קורה שפוליטיקאים מפרים הבטחות והסיבה העיקרית לכך, שלרוב אין השלכות משמעותיות להפרת הבטחות, שכן גם אם חלק מהבוחרים נפגעים מכך, הם ממשיכים לתמוך באותם פוליטיקאים. אל לנו להיות נאיביים ולחשוב שכל ההבטחות שנאמרות במסע הבחירות יתקיימו. לוי אשכול, שכיהן שנים רבות כשר האוצר ולבסוף התמנה להיות ראש הממשלה אמר: "נכון שהבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים". לוי אשכול לא היה מושחת, חלילה. הוא היה מציאותי וניסה להתגמש מתוך ראייה מפוכחת של מציאות משתנה. דומה, שרוב המנהיגים שהערכנו את יושרם לא את כל הבטחותיהם קיימו. אולם, חלילה שנגיע למציאות קיצונית, שמנהיג ישנה את השקפותיו מקצה לקצה כך שלבסוף לא יהיה כל ערך להבטחות ולא נוכל לסמוך על איש. תרבות שקר כזו עלולה להזיק לחברה, ליחסים בתוך המשפחה והקהילה, שמילה לא תהיה מילה ולא יהיה אמון אחד בשני.

(מטות תשפ"ב)

הפוסט הבטחות בתקופת בחירות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.