"ברית המילה"

דיבור הוא תקשורת באמצעות שפה. דיבור נוצר מהרכבת מילים מתוך מבחר רחב של לקסיקון, לפי כללי תחביר קבועים. דיבור מאפשר תקשורת עם הסביבה הקרובה. הדיבור הוא הצורה הבסיסית של מרבית השפות האנושיות. הדיבור קיים אצל המין האנושי בלבד.

פרשת מטות פותחת בפרשיית נדרים ושבועות. מה מקומם של אלה כאן, כשבני ישראל עומדים על סף סיום מסעם אל הארץ המובטחת ?מדוע פותחת הפרשה בפנייה שונה וייחודית "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר" (במדבר ל' ב'). משאר מקומות בהם מופיע הביטוי הקבוע "וידבר ד' אל משה לאמר"? מדוע הפנייה הפעם אל ראשי המטות? על מיקומה של הפרשה כתב הרמב"ן ובאה הפרשה הזאת בכאן, מפני שהזכיר נדרי גבוה "לבד מנדריכם ונדבותיכם…" אמר עוד, מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים…"(שם). מכיוון שהזכירה התורה בסוף הפרשה הקודמת קרבנות הבאים במועדים על פי נדר, פתחה התורה את פרשת מטות ב"נדרי הדיוט", כלומר בנדרים שבהם אדם מקבל על עצמו איסורים בלשון נדר. רבי אברהם אבן עזרא, קושר את פרשת הנדרים דווקא לפרשיות שלאחריה – מלחמת מדין ופרשת בני גד ובני ראובן, המבקשים לנחול בעבר הירדן המזרחי. משה מתנגד בתוקף רב לבקשה בטיעון חברתי-לאומי העשוי להציג את השבטים כחסרי סולידריות עם שאר השבטים (שם, ל"ב ו'). כדי לבטל את החשש הזה מציעים בני גד וראובן שיעברו וישתתפו בכיבוש כנען עם כל ישראל, ורק לאחר השלמת הכיבוש ישובו לעבר הירדן, אל מקניהם ונשותיהם שנשארו שם בערי המבצר. הם ישמשו חיל חלוץ, לפיכך קושר האב"ע קשר לשוני בין פרשת הנדרים "כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה", לבין בני גד ובני ראובן "וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ". רבי יוסף בכור שור, קשר את פרשת הנדרים למינוי מנהיג חדש לישראל במקום משה, המובאת בפרשה הקודמת (במדבר, כ"ז, כ"ב-כ"ג), וכך כתב, "לאחר שצוה את יהושע וזרזו והזהירו על ישראל, דבר גם אל ראשי המטות להנהיג את ישראל דרך ישר, לקיים נדריהם מה שידרו לפני המקום…לפי מה שיהו נודרין וגוזרין על עצמן לשמו, צריכין לקיים". החידוש שבפרשתנו הוא שדרך הישר כוללת גם קיום הנדרים וההבטחות שהתחייבו. נדרים ושבועות הם חובות שנוצרו במילים. בני ישראל מתקרבים לארץ. הם עומדים לבנות חברה חופשית המיוסדת על ברית בין העם לאלוקיו. שלטון החוק יישמר בחברה כזו לא בכוח הזרוע אלא בכוח נאמנותם של אנשים להתחייבויות המוסריות שלהם. דַבָּרי הדור, מצווים אפוא לשמור על קדושת הדיבור ולא להשחית את מילותיהם לריק.

פְּסִיכוֹתֵרַפְּיָה- פסיכו = נפש, תרפיה = טיפול, הוא טיפול במשברים, בהפרעות ובמצוקות נפשיות. רוב שיטות הטיפול נעשות באמצעות קשר מילולי בין המטפל למטופל.

שמו הנוסף של ספר במדבר "ספר וידבר" ספר הדיבור. חז"ל מדגישים בתשומת לב רבה למילותינו – "חכמים היזהרו בדבריכם" (פרקי אבות). כיצד נדע מהו דיבור רצוי הנובע מחכמה ומהו דיבור מיותר ממנו אנו צריכים להימנע ולהיזהר מאוד? הפסוק במשלי אומר "מרפא לשון עץ חיים, וסלף בה שבר רוח" (פר' ט"ו ד'). הפסוק מקשר בין לשון, שהיא משל לדיבור, לבין רפואה. ניתן להבין את הפסוק בכמה דרכים – בדרך אחת הלשון מרפאת, בדרך השנייה הלשון זקוקה לרפואה, ובדרך השלישית הלשון רפויה. הפסוק שלנו מלמד, שדיבור כזה – מרפא לשון – יכול להיות עץ חיים – הצלה ממוות, ישנם אנשים מיואשים ומדוכאים, ומילה טובה של עידוד עשויה לרפא את ליבם השבור ולהציל את חייהם. אולם דיבור עלול גם להרוס, סלף (עיוות) בה (בלשון), לשון המדברת דיבורים מסולפים ומעוותים, עלולה לשבור את אותו עץ-חיים, דיבור מדכא ומשפיל שובר את תקוות-החיים של השומע, ועלול לדרדר אותו לייאוש.

האזהרה מכוונת במיוחד לאנשים העוסקים בריפוי נפשי באמצעות דיבור – פסיכולוגים, פסיכיאטרים ואף מחנכים, להיזהר במיוחד מטעות בדיבור. כוח הדיבור יכול לרפא ולהציל אך גם לשבור ולהרוס, "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן "וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָה" (משלי י"ח כ"א). מרפא לשון = לשון רפויה. עץ חיים = מקור שמצמיח חיים. מי שנותן רפיון לשונו ורפות דברים, יגרום לעצמו החיים כי כל מי שיקום עליו להזיק לו – יתפייס לו בדבריו, ואולם, מי שמשים בלשונו סלף ועוות, יגרום לעצמו סלף קשה כמו שבר העץ ברוח חזקה, כי בזה יוסיף כעס מי שקם עליו (רלב"ג, ומצודת דוד).

הפסוק פונה לאדם הרוצה להשפיע על אדם אחר, ומדריך אותו לדבר בצורה רפויה. אינך מוותר על הרעיון אותו אתה רוצה להעביר, אלא על הדרך. לשונו רפויה – לא המילה או התוכן רפוי ומתרפס אלא הלשון – הטון, האינטונציה באה ממקום של רכות. אמור את אותם דברים עוצמתיים שרצית להעביר, אבל ברכות, ואז הדברים יתקבלו בצד השני ואף ירוממו אותו. אבל המסלף –  האלים, המדבר באופן נוקשה – שובר את רוח הרצון של הצד השומע, והצד השומע אינו מוכן לקבל מהשני. היטיב לתמצת הרב קוק באומרו, "כח הדיבור הוא כח נפשי עצום יוצא מהתמצית של כל האדם הפנימי" (עין אי"ה, שבת א', עמ' 198).

(מטות תשפ"ב)