מי שאינו ער עלול להיות רע

נאמר בפרשתנו: "אִישׁ כִּי יִדֹּר… אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". פירש רש"י: לא יחל דברו – לא יעשה דבריו חולין. פרשתנו מלמדת אותנו שדיבורים הם דברים רציניים מאוד. דיבורים יוצרים מציאות! לדיבור יש השלכות. אם לדיבור יש השלכות, על אחת כמה וכמה להתנהגותנו ולמעשינו. כל דבר שאומרים או עושים ללא מחשבה מעמיקה, מלחצים פוליטיים, אילוצים, מתפיסה פטרנליסטית מצד אחד ומצד שני מתפיסה של רגשי נחיתות, עלול להביא לחוסר מקצועיות, לפתרון קוסמטי להיום עם השלכות הרות גורל על המחר.

בעקבות הדברים שכתבתי לפני שבוע בעניין דילמת אינטגרציה/סגרגציה בהקשר לתלמידי העולים החדשים מאתיופיה, ד"ר חיים פרי, איש חינוך וד"ר לחינוך שלח לי מכתב בו הוא מזהיר מהמדיניות הקיימת היום בקשר לחינוך נוער בני הקהילה. להלן המכתב:

"הרב ד"ר שרון שלום, ראיתי את הדברים הנכוחים שכתבת בעניין דילמת אינטגרציה/סגרגציה בהקשר לתלמידי העלייה שמטפטפת היום. חשוב להתייחס לנושא. הסיפור שבו פתחת מעיד שגם אחרי 'ארבעים שנה אקוט בדור' – לא למדנו דבר. הילדים של היום הם אזרחי המחר – ולפתח חטאת רובץ. הדברים שאכתוב מייצגים ניסיון חיים. אולי דרכך תהיה להם השפעה על מקבלי החלטות. בהקשר זה זכור תמיד לטוב מו"ר פרופ' ראובן פוירשטיין נ"ע, שהמשיל על כך את משל החץ והקשת; ככל שהקשת/ היורה ימתח יותר את החץ לאחור כך ירחיק החץ במעופו. לאמור בראייתו, הסגרגציה שעל פניה משמעה הליכה לאחור, היא תנאי בסיסי לקידום מרחיק לכת, מרחיק ראות.  ר' ראובן הבלתי נשכח צדק. אך היום ובשפה עכשווית היה לדעתי מסכים שהדרך הראויה היא הדרך ה"היברידית", לאמור – סגרגציה (חכמה) בשרות אינטגרציה, ובד בבד אינטגרציה (חכמה) שמכשירה לבבות להבין ולכבד את הצורך של הילדים העולים בקידום לימודי ממוקד ונפרד. (לא בכיתות אולפן נפרדות!). בפועל, אין לוותר על אינטגרציה, אך כובד משקלה חייב להיות מושם על הפן האנושי-חברתי של הקשר בין כל הילדים, עולים כוותיקים. זאת במסגרת פורמולה יצירתית שמשלבת את כולם בחוויה, במשחק, ובהתוודעות הדדית שנותנת מקום כבר מההתחלה, לכוחות ולכישרונות שהילדים העולים מביאים איתם, כמו גם לסיפור חייהם מעורר ההשתאות.  תוכנית על בסיס של פורמולה כזאת משרתת גם בניה של כבוד לאחרות אצל ילדי הארץ והבנה מאין בא הצורך של חבריהם החדשים להדביק פערים – כל זה כשהם כולם משויכים לכתת אם משותפת. להבנה כזאת יש סיכוי רב להצמיח רצון של ה"ותיקים" להיות שותפים בקידום לימודי של חבריהם החדשים. וזאת, לא ממקום של רגשי דחייה ויהירות פוגענית, כי אם על מצע של חיבור רגשי. מעשית, יוכלו גם הוותיקים ליטול חלק בקידום הלימודי של העולים "על תקן" של מסייעים, מסבירים, עוזרים בתרגול של חומר נלמד, שעורי בית וכיוב'. עבור הוותיקים מדובר בחוויה מעשירה, בבחינת נכסי צאן ברזל לכל חייהם. הרוח שהילדים הקולטים יביאו לבתיהם עשויה להיות מדבקת ולהניע גם מעורבות הורים, משפחה וקהילה בסיפור היפה של קליטה נכונה. מימוש תוכנית כזאת דורש ירידה לפרטים והתאמה לגילאים ולמצבים שונים, אך אם יובילו אותה מורים פורצי דרך נלהבים ומגובים ע"י המערכת, אין ספק שתהיה כאן בשורה חדשה. ציון דרך בלימוד של המערכת, מהי קליטה ראויה. עקרונות הפעולה ששורטטו כאן, מחייבים תיעדוף תקציבי שיבוא רק אם מקבלי ההחלטות יבינו ויגלו נכונות לפרוץ דרך עם בשורה בעלת משמעות מרחיקת לכת. שהרי הילדים העולים שבוהים משועממים בכתות האם, מפנימים בכל יום את נחיתותם. דומה שאין צורך להכביר מלים לאן כל זה מוביל. כלא אופק מלא בנערים שחוו בתי ספר שלא השכילו להעניק להם תחושת ערך עצמי. יש מי שיפטור גישה זו כאוטופית. דרכנו בחינוך בעשורים שחלפו הוכיחה אחרת. יעידו על כך בוגרינו הרבים ילידי אתיופיה. ולסיום רק נתפלל שבשנה"ל הבעל"ט לא ייגזר עלינו לשוב אל מה שהחכם באדם תיאר במשלי כ"ו/י"א. בברכה נאמנה, חיים פרי".

ד"ר פרי מזהיר אותנו מפתרון קוסמטי בחינוך. חינוך כזה יש בו אמנם השלכות גורל על עתיד בני ובנות הנוער, אבל בעיקר על האחריות המוטלת על מערכת החינוך ובעצם על כל מערכת. על פי מקורות חז"ל, יש שלושה שהקדוש ברוך הוא שונאן; אחד מהם הוא מישהו המדבר אחד בפה ואחד בלב. שמעתי מהרב יעקב פישר שכאשר אנו אומרים בתפילת וידוי "דיברנו דופי" דיברנו דוּ-פִּי: צביעות, חנופה, מתוך כך אנו עלולים להגיע למצב שאנו מטילים דופי בזולת. הפער, מתברר, איננו רק בין מה שאנו אומרים ומאמינים ובין מה שאנו עושים ומקיימים, אלא גם בין מה שאנו עושים ומקיימים לבין מה שאנו אומרים ומאמינים. בני האדם אינם רעים אבל אם אנו לא ערים אנו עלולים להיות רעים כלפי עמנו וכלפי הסובבים אותנו. מי שאינו ער עלול להיות רע.

(מטות תשפ"ב)