הבטחות בתקופת בחירות

בתחילת הפרשה, כאשר משה מפרט את דיני הנדרים לבני ישראל הוא פונה תחילה בפנייה ישירה אל מנהיגי הציבור: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר". לדעת רוב הפרשנים משה פונה תחילה לראשי המטות על מנת שילמדו את דיני נדרים ולאחר מכן יעבירו את ההלכות לבני ישראל. ראשי המטות הם אלו שאחראים על היתרם של  נדרים ולכן חשוב שדווקא הם יילמדו את הציבור את הלכות נדרים.

רבי יוסף בכור שור הולך בכיוון אחר ומקשר את פרשת הנדרים למינויו של יהושע כמתואר בפרשה הקודמת: "לאחר שצוה את יהושע וזרזו והזהירו על ישראל, דבר גם אל ראשי המטות להנהיג את ישראל דרך ישר לקיים נדריהם מה שידרו לפני המקום… ולא מיבעי' [ = ולא רק] מה שגזר עליהם הקב"ה שהם צריכים לעשות, שלא לגנוב ושלא לגזול ושאר מצוותיו, אלא לפי מה שיהו נודרין וגוזרין על עצמן לשמו, צריכין לקיים".

כלומר, לאחר שמשה מינה את יהושע כמנהיג חדש על ישראל, הוא ראה צורך להזהיר במיוחד גם את ראשי המטות לקיים את נדריהם ואת הבטחותיהם. לא די בכך שמנהיגים אינם מושחתים ואינם גונבים מקופת הציבור, אלא יש צורך להזהיר את המנהיגים, שלא יפרו את הבטחותיהם לציבור. מנהיג חייב לקיים הבטחותיו ולפחות להתנצל בשעה שאינו מסוגל לכך. כאשר המנהיגים (ראשי המטות) אינם עומדים בדיבורם- אל לנו לצפות מהעם שיקיים את נדריו.

ראשי המטות הם העסקנים שנוהגים על פי רוב לנדור ולהישבע, ולכן הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם. לכן, מופנית האזהרה בראש ובראשונה כלפיהם.

הסברו של ה"בכור שור" מתכתב עם תקופת הבחירות שבמהלכה מנהיגי ציבור מבטיחים הבטחות רבות. לצערנו קורה שפוליטיקאים מפרים הבטחות והסיבה העיקרית לכך, שלרוב אין השלכות משמעותיות להפרת הבטחות, שכן גם אם חלק מהבוחרים נפגעים מכך, הם ממשיכים לתמוך באותם פוליטיקאים. אל לנו להיות נאיביים ולחשוב שכל ההבטחות שנאמרות במסע הבחירות יתקיימו. לוי אשכול, שכיהן שנים רבות כשר האוצר ולבסוף התמנה להיות ראש הממשלה אמר: "נכון שהבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים". לוי אשכול לא היה מושחת, חלילה. הוא היה מציאותי וניסה להתגמש מתוך ראייה מפוכחת של מציאות משתנה. דומה, שרוב המנהיגים שהערכנו את יושרם לא את כל הבטחותיהם קיימו. אולם, חלילה שנגיע למציאות קיצונית, שמנהיג ישנה את השקפותיו מקצה לקצה כך שלבסוף לא יהיה כל ערך להבטחות ולא נוכל לסמוך על איש. תרבות שקר כזו עלולה להזיק לחברה, ליחסים בתוך המשפחה והקהילה, שמילה לא תהיה מילה ולא יהיה אמון אחד בשני.

(מטות תשפ"ב)