האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?

לכבודו של מור אבי עטרת ראשי, הרב מנחם הכהן הי"ו, בעל "תורת עם", בהגיעו לגיל "שיחה" לאיו"ש עמו"ש

אחד מקולות הזעקה הנוקבים ביותר במקרא נשמע בפרשתנו, והדיו הולכים מסוף העולם ועד סופו- "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"?

כך קורא משה לבני גד ולבני ראובן, ודומה שאינו מצפה לקבלת תשובה לשאלתו הרטורית. התשובה – ברורה היא מראשית השאלה.

קריאה-זעקה נוקבת זו, שש מלים בלבד, כך למדנו מפי אבא שיחי', אוצרת בתוכה עולם שלם של ערכים. כלפי חוץ, היא מכוונת לכאורה כנגד השתתפותם של שני השבטים וחצי במערכות המלחמה, אבל למעשה יש בה הרבה למעלה מכך.

ראשית, השימוש במונח "אחיכם". משה רבנו מורה אותנו שאפילו מדובר בבני שבט "אחֵר", שבניו אינם נמנים עם אנ"ש-אנשי שלומנו, חייבים אנו לראותם כ"אחינו-בשרנו" ממש. לא "אחֵר" הוא, אלא "אָח".

המודעות והרגישות לכך שכל יהודי בעולם "אחינו" הוא, מחייבת אותנו לעשות מעשה ולהיחלץ לעזרתו. לא די בהבעת סימפטיה, בהמהום מעומעם, בהבעת סולידריות רגעית, בת חלוף, שבן רגע הייתה ובן רגע נעלמה. יש לעשות מעשה.

בימי תעניות אלה של "בין המצרים", ראוי לשוב ולהיזכר בדברי הכיבושין שמצווה על ה"זקן שבחבורה" לומר בשעת תענית ציבור ברחובה של עייר.

משנת תענית (ב, א) אינה מותירה לו פתח לנסח את דרשתו ככל שירצה. היא 'מכתיבה' לו מה עליו לומר: "סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה. ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין. וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. הזקן שבהן אומר לפניהם דברי כיבושין: "אחינו! לא נאמר באנשי נינוה "וירא אלקים את שקם ואת תעניתם" אלא "וירא אלקים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג),  ובקבלה מהו אומר? "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלקיכם" (יואל ב).

בנוהג שבעולם, הדגש מוסב על תוכן דברי ה"זקן": עיקר התענית אינו מתבטא בצום ועינוי הגוף.

וכדברי הנביא (ישעיהו נח): "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'? הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם".

לא צום ועינוי הגוף עיקר, אף לא קריעת הבגד, אלא "קריעת הלב", הכרת החטא ובעיקר קבלה לעתיד להימנע מהמעשים הרעים.

אכן, כך למדנו ממו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ע"ה, המילה החשובה ביותר בכל הנאום הארוך הזה היא "אחינו!".

רק מי שרואה כל יהודי בעולם – יהא מי שיהא – כ"אחיו" ממש, וצר לו בצרתו, ראוי לעלות בהר ה', להיות שלוח ציבור, לעבור לפני התיבה ולהורות את העם מה הדרך ילכו בה ומה המעשה אשר יעשון.

יתר על כן: זעקת "ואתם תשבו פה?" מלמדת אותנו, כך הורנו אבא, שאַל לו לאדם להסתפק בישיבה "פה", במקומו-שלו, בביתו, כשהוא יושב תחת גפנו ותאנתו ונח על זרי הדפנה.

על אדם מישראל לנקוט פעולה אקטיבית, לעשות מעשה ו"לצאת" אל אחיו. ולא לחינם מדגישה התורה את ראשית "גידולו" וגדולתו של משה רבנו, מנהיג העם האולטימטיבי (שמות ב, יא) , "ויגדל משה – ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם".

מכוח תורה גדולה זו, יצא אבא עשרות שנים "אל העם שבשדות". אל המושבים והקיבוצים די בכל אתר ואתר, אל ערי הפיתוח  ואל קהילות ישראל שבגולה, בכל ארבע קצוות תבל. מקוצ'ין שבהודו ועד בוקרשט שברומניה, מקהילת האנוסים בפורטוגל ועד לאסירי ציון בברית המועצות. לכולם הביא את דבר ה', בדרכי נועם, חיזק ידים רפות, אימץ ברכים כושלות, סעד לבות נשברים, קידשם והאהיב את השם על ישראל עמו.

על שולחנו של אבא, מונחת דרך קבע – ולא במקרה – יריעת קלף, שעליה כתוב מדרש חכמים (תנא דבי אליהו יא): ""אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו ?לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה … לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם… ויחזרו בכל עיירות ישראל … וילמדו את ישראל דרך-ארץ…כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמות כולן שברא… והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו, ואומרים "שלום עליך נפשי".

"ואתם תשבו פה?". זו הקריאה הגדולה לכל אחת ואחד מאתנו. כך, בימים ההם. כך, בזמן הזה.

(מטות תשפ"ב)