סוף מעשה בהקשבה תחילה

יש הכרח בהקשבה הדדית להלכי הרוח השונים, בגילוי הבנה ואף אמפטיה לתחושות של הקבוצות השונות בעם

מסופר על ר' אריה לוין, שאחרי שהיה יוצא מביקוריו אצל אסירי המחתרות, היו האסירים במצב רוח מרומם. פעם שאלו אותו הסוהרים: "מה אתה אומר להם שם בפנים, שגורם להם להיות במצב רוח כל כך טוב?" ענה ר' אריה: "אני לא אומר להם; אני מקשיב להם…"

אני נזכר בסיפור זה כשאנו קוראים על השיח בין משה רבנו לבני גד וראובן. הללו היו כנראה הראשונים בתולדותינו שביקשו לעשות רי-לוקיישן. היה להם "מִקְנֶה רַב… עָצוּם מְאֹד", והם חששו שבארצנו הקטנטונת הם יסבלו ממצוקת דיור וממחסור לדיר. ארצות יעזר והגלעד נראו להם כפתרון אידיאלי, והם פנו אל משה, אלעזר ונשיאי העדה בבקשה מנומסת ומנומקת להתיישב בעבר הירדן המזרחי. משה עונה להם בנאום חוצב להבות, תקיף וביקורתי, מאשים אותם בהשתמטות מגיוס למלחמת הכיבוש, ובפגיעה במורל הלאומי וזועק: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה, וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ". משה מכנה אותם: "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים", ובשפת זמננו: "נפולת של נמושות", ואף מדמה אותם לעשרת המרגלים הזכורים לשמצה.

לאחר דברי משה מכריזים בני ראובן וגד על נכונותם לצאת בחוד החנית של העם במבצע הכיבוש וההתנחלות, ומתחייבים לחלץ חושים לפני בני ישראל עד שהאחרון שבישראל יתנחל בנחלתו. האם היתה זו כוונתם המקורית או שהם המציאו והציעו פתרון יצירתי זה רק בעקבות הביקורת החריפה של משה?

רבי יצחק עראמה סבור שבתחילה התכוונו בני גד וראובן לדאוג רק לעצמם, ורק בשל דבריו הנוקבים של משה הם שינו כיוון, והתנדבו לצאת בראש העם למלחמה. לעומת זאת, רמב"ן ואברבנאל סבורים שהם התכוונו מראש להצטרף ללוחמים בארץ כנען, ומשה לא ירד לסוף דעתם, וחשד בהם על לא עוול בכפם. לפי פרשנות זו היה צורך רק בהקשבה פעילה ובכמה שאלות הבהרה, והמשבר לא היה כלל בא לעולם.

משה ידע להקשיב לבנות צלפחד כשביקשו בקשה חריגה, הקריב את משפטן לפני ה', וחזר אליהן עם תשובה חיובית ומעודדת, אך את בני גד וראובן בחר לדחות במילים קשות, בלי בירורים ובלי דרישות וחקירות. נראה שבדברי בנות צלפחד לא ראה משה איום לאומי, ואילו פניית בני ראובן וגד נראתה לו מסוכנת לאינטרס הקיומי. עם זאת, הוא לא הפנה להם עורף אלא הקשיב להצעתם המתוקנת, והסכים שהם יקבלו את משאלתם, ובה בעת יהיו חלוצים לפני העם. מתברר שכמקשיבים עד הסוף אפשר למצוא פתרונות עם סוף טוב, מהם מרוויחים כולם.

חשש כבד בעניין כוונותיהם של בני גד וראובן התעורר שוב בשלהי הקדנציה של יהושע בן נון, אך שם בחר ממשיכו של משה להקשיב כבר מההתחלה. היה זה כאשר בני ראובן וגד וחצי שבט המנשה הקימו "עַל־הַיַּרְדֵּ֔ן מִזְבֵּ֥חַ גָּד֖וֹל לְמַרְאֶֽה" (יהושע כב). שבטי ארץ ישראל המערבית חששו שהם מבקשים לפרוש מיתר העם ויוצרים דת ומקדש לעצמם, ונקהלו "לַעֲל֥וֹת עֲלֵיהֶ֖ם לַצָּבָֽא". אולם הם שגרו תחילה משלחת ממלכתית שהקשיבה לבני ראובן, גד ומנשה, והבינה שכוונותיהם טובות וראויות, וכך נמנעה מלחמת אחים מיותרת. שמיעה והקשבה מנעו מלחמה, ואפשרו את המשך הזיקה החיובית בין השבטים שמשני עברי הירדן.

במדינת ישראל של ימינו קיימת חברה הטרוגנית מגוונת, שבה לא מדובר רק על שני שבטים שמציגים דרישות ייחודיות, אלא על שנים עשר שבטים, זרמים ומגזרים וביניהם שונות רבה באורחות החיים, בדרישות ובצרכים. כדי לאפשר קיום שוטף ומשותף באקלים חברתי בריא, וכדי למנוע תחושות אפליה וקיפוח, יש הכרח בהקשבה הדדית להלכי הרוח השונים, בגילוי הבנה ואף אמפטיה לתחושות של הקבוצות השונות בעם. כשיש אוזן קשבת ולב שומע, מגיעים גם לפתרונות טובים ויצירתיים, בבחינת סוף מעשה בהקשבה תחילה.

ארגון רבני "בית הלל", שזכיתי להיות בין מייסדיו, הגדיר עצמו: "הנהגה תורנית קשובה", וברוח זו הוא יציין השבוע עשור לקיומו במסע של שישה ימים להעמקת השיח וההיכרות עם קבוצות שונות בישראל מתוך רצון לשמוע ולהקשיב. ימי בין המצרים הם הזמן הנכון להזכיר לכולנו להשתמש בהקשבה הדדית כדי להשקיט מתחים ולפתור משברים בעם, בקהילה ובכל מעגלי החיים.

(מטות תשפ"ב)