הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
נכנסנו השבוע לימים של בין המצרים, ימים של אבל על חורבן ירושלים ההולך ומתעמק מן י"ז בתמוז ועד ט' באב. אם נתבונן בפרשיות התורה הנקראות במשך שלושת השבועות האלה, נוכל למצוא מכנה משותף המאחד אותן. בכל הפרשיות האלה יש ריבוי של נושאים הקשורים לארץ ישראל. פרשת הנחלות, ערי המקלט, בני גד ובני מנשה, גבולות הארץ ועוד. נוכל גם לראות שישנו מכנה משותף המאחד את כל ההפטרות שאנו קוראים במשך שלושת השבועות, נהוג לכנותן תלתא דפורענותא, בהן מתוארת הוראה וזעקה על הסכנה של החורבן והגלות.
עלינו לזכור שתקופה זו לא מאז ומתמיד היתה תקופה של אבל, לכתחילה, לולי חטא ישראל בעגל ובחטא המרגלים, היתה תקופה זו שבין י"ז בתמוז לט' באב תקופה של התרוממות ושמחה, שהרי בי"ז בתמוז ירד משה עם הלוחות, ולולא חטאו ישראל בעגל היה זה "חג לד' מחר", חג שמחת תורה, אך בגלל שחטאו, נשתברו הלוחות בזה היום. אך לא היה זה סוף לאפשרות ההוד, שהרי ניתנה לישראל ארכה, כפי שאומר הכתוב "וביום פקדי ופקדתי עליהם עוונם". אך שוב בגלל חטאינו לא זכינו ובחטא המרגלים נחתמה סופית הגזירה שימים אלה שהיו מיועדים להיות ימי הוד יהיו לימי דוה.
שכן כל תכליתה של קבלת התורה היה "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים". אין כל תכלית לתורה, אם אין היא קשורה לארץ ישראל. וזה היה חטאם של המרגלים כפי שכבר הזכרנו, שלא חשבו שניתן להוריד את התורה לחיי החומר ולקדש את החול.
אם כן, מרמזת לנו התורה בפרשיות האלה, שבעקבות מאיסה בארץ ישראל, שעליה מדברות הפרשיות, ח"ו נגיע לידי הדברים המוזכרים בהפטרות, גלות וחורבן.
אולם, התורה לא רק מרמזת לנו על הפן השלילי שעלול לקרות (וכפי שההיסטוריה מלמדת, באמת קרה), אלא מלמדת אותנו מה יש לעשות על מנת שלא תחזור על עצמה טרגדיה זו, חלילה לא-ל מלעשות כן.
על כן פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן (שאמנם השנה פרשתו אינה נקראת בתקופת בין המצרים אלא לפניה, אך בחלק גדול מהשנים היא הפרשה הראשונה של תלתא דפורענותא), שהשיב את חמתו של הקב"ה, בכך שעצר את מחשבתו של זמרי שנפל ברשתו של בלעם (בלא עם) וניסה להביא לקוסמופוליטיות של ישראל עם שאר האומות ע"י כך שלא ייכנסו לארץ להתעסק בעניינים גשמיים של מדינה ומלכות, אלא יתעסקו ברוח אך בחוצה לארץ, מקבל ברית שלום, שהרי אין פירוש השלום, היטמעות או טשטוש ההבדלים ופשרה בין שתי עמדות, אלא השלום, פירושו יצירת קשר בין שני גורמים שונים האחד מהשני, המתחברים בברית אחווה, תוך כדי שמירה כל אחד על זהותו.
כמו כן, בקיבוץ גלויות ישראל, שאנו זוכים לחיות בדורנו אנו, החוזרות מן הניכר, מביאות איתן כל אחת את המאפיין הייחודי של העמים שביניהם היו בגלות ומייצרות על ידי כך את האוניברסאל האנושי שמביא לתיקון העולם, עד להשלמת התיקון בביאת גואל צדק בב״א.
(מטות תשפ"ב)
