צדיקות יתר שזורעת פירוד ומחלוקת

התרחקות משום שנאה ותחרות היא מדרגה חמורה יותר מהתרחקות כדי לשמור על עצמך מעוון

לבני גד ובני ראובן מקנה רב, והם מבקשים להתיישב בעבר הירדן המזרחי, העשיר והפורה. בקשתם זו אינה פשוטה בעיני משה, ומצריכה תנאי מיוחד המבטיח המשך ערבותם ואחריותם לכלל העם.

בקשתם זוכה לביקורת גם מצידם של חז"ל. כך למשל, ביקורת מוטחת בבני גד ובני ראובן על כך שחיבבו את ממונם יותר מאשר את ישיבת ארץ ישראל, ושעושרם גרם להם להתרחק מאחיהם.

עיון במדרש הגדול (מטות לב א), מגלה לנו מניע שעשוי להישמע חיובי לבקשת השבטים, אך המבוא לדברים, כמו גם המשכם, מעמידים אותנו על חומרתו: "'ויאמרו אם נא מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה'. אמר ר' יהודה: קשה היא המחלוקת, אפילו לעשות סייג למצוות. שכן מצינו בבני גד ובבני ראובן שאמרו למשה: 'יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה'. ומפני מה בחרו בה? מפני שהיה להם מקנה הרבה והיו מבקשים להתרחק מן הגזל".

לכאורה, נוהגים השבטים כאברהם אבינו ממש, שרועיו על פי חז"ל הצטיינו בזהירות מן הגזל.

אלא, שאצל אברהם הזהירות גרמה להיפרדות מלוט – שהוא אמנם צדיק ביחס לאנשי סדום, ובכל זאת בחר והלך עמהם, וההיפרדות ממנו נצרכת היתה.
אצל השבטים יוצר הרצון להיזהר מן הגזל, היפרדות מאחיהם שלהם, עצמם ובשרם. זהו מחיר כבד מדי לרצון לשמור על עצמך מכל חשש ואבק עבירה. מחירו של הפירוד שיצרו, היא הגלות:

"ולפי שפירשו הן מישראל תחילה, לפיכך הן גלו תחילה, שנאמר: 'ויער… ויגלם…' (דברי הימים א ה כו)".

המדרש מציב עמדה ברורה ביחס לשאלה האם שמירה על 'טוהר המחנה' מצדיקה היבדלות והתרחקות מיהודים אחרים.

"והרי דברים קל וחומר: ומה אם מי שפירשו מחבריהם כדי להתרחק מן הגזל – כך נענשו; הפורשים מחבריהם מפני השנאה והתחרות – על אחת כמה וכמה. וכן מצינו, שלא גלו אבותינו עד שהניחו את השלום ותפסו את המחלוקת".

התרחקות משום שנאה ותחרות היא מדרגה חמורה יותר מהתרחקות כדי לשמור על עצמך מעוון, ושמא רומז לנו המדרש גם לקשר ביניהן, ולמה שאנחנו יודעים מן ההיסטוריה היהודית ומאגדות החורבן. לעיתים התרחקות שמוצגת כסייג למצוות, היא מסווה לשנאה ותחרות. יש קשר בין השנאה והתחרות שמבטאת התנהגותו של בעל הסעודה במעשה קמצא ובר קמצא, לבין ענוותנותו והקפדתו היתירה שלא יהיה עוון, של זכריה בן אבקולס. שניהם חלק מאותו הסיפור ממש.

(מטות תשפ"ב)