יחסים עם חברות נשואות כשאת רווקה, הם קצת כמו ביידן ומדינת ישראל בזמן מלחמה, מינוס הסיוע הכלכלי. מדי פעם הן מיירטות לך הצעות שלדעתן לא מתאימות לך, ותמיד מספרות לך כמה את חמודה אבל הן לא מכירות גברים שיכולים להתאים לך… אז בהכנעה את מקבלת את הדין וחוזרת לשים מבטחך באפליקציות, בבוטים ובלהיט הלוהט החדש – הספיד דייט!

למי שלא מכיר את הקונספט, מדובר בפלטפורמה חדשה שבה את נרשמת למאגר, ובערב אחד את פוגשת בזום עד 7 גברים חדשים שמשדכים לך על פי הקריטריונים שמילאת בשאלון כניסה (לכאורה). את כל אחד מהגברים את פוגשת למשך 7 דקות בודדות, ובסוף הערב את ממלאת שאלון שבו את רושמת את מי את מעוניינת לפגוש שוב, אם בכלל. אם גם את וגם הוא מסמנים שאתם מעוניינים להמשיך לדייט שני – המארגנים מקשרים ביניכם.

הקונספט מעולה, אבל עדיין יש יותר נשים מגברים, מה שמעניק לגברים מבחר ענק של הצעות ואווירת FOMO חגיגית, ומשאיר אותנו הנשים עם אותה קבוצה קטנה של גברים

נשמע קסום, אה? אבל הרי כבר אמרו לנו שזיווג הוא כקריעת ים סוף, אז שום דבר לא באמת יכול להיות נעים ונחמד בכל מה שקשור בדייטים. אחרי כמה פעמים שהשתתפתי בספיד דייטים, הפעם האחרונה הייתה השיא: מתוך 3 גברים שהייתי אמורה לפגוש באותו הערב, הגיעו רק 2 – אחד, בעל תשובה חרדי עם פיאות שלא יביישו נער גבעות מתבגר; והשני, איך לומר בעדינות ובלי לפגוע, מחובר מאוד לצד הנשי שבו. שזה ממש-ממש בסדר, אבל פחות כשאתה מגיע לערב דייטים עם… נשים.

אז הקונספט של הספיד דייט ללא ספק מעולה, אבל לצערי עדיין יש יותר נשים מגברים, מה שנותן לגברים מבחר ענק של הצעות ואווירת FOMO חגיגית, ומשאיר אותנו הנשים עם אותה קבוצה קטנה של גברים שנמצאת בכל האפליקציות, ועכשיו גם בספיד דייטים. כי הרי את (לא, לא מקודשת) לא יכולה לצאת עם גברים שקטנים ממך – לא בגלל שאת לא רוצה. בגלל שמשום מה, גם אם את גדולה מהם בחודש יקראו לך "מבוגרת". אבל הגברים ייצאו בשמחה גם עם מי שקטנה מהם בעשור ואפילו יותר, כי כידוע "גיל זה רק מספר". כמה חבל שהמשוואה הזו עובדת רק בכיוון אחד.

הפוסט נפלאות הספיד דייט הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חג הפסח מעבר לפינה, וזה זמן טוב להיזכר שכל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בחצי השנה האחרונה, מאז פרוץ המלחמה, חטפנו הרבה מכות מצרים, ולצערנו בהיבט הזה יש עוד זמן עד לחירות ולניצחון "המוחלט". אבל יש מצרים אחרת, שבעזרת מושיעים רבים, אנשים הצליחו לצאת ממנה – ההתמכרות. שלושה נגמלים מאלכוהול, מסמים ומסיגריות, מספרים על הנסיבות שהובילו אותם לצרוך את החומר הממכר, על המאבק לקום מתוך תהומות הייאוש, ועל היציאה המיוחלת משעבוד לגאולה.

"הייתי בעבדות במשך 14 שנה, ואת החירות שלי קיבלתי בקהילת רטורנו. כל יום בחיי, מבוקר ועד ערב, הם נס אחד גדול", כך פותח שלום חדארי-חצרוני (44), כשהוא מספר על תהליך הגמילה שלו.

שלום נולד בירושלים למשפחה חרדית. כשהגיע לגיל מצוות, קיבל את סטירת הלחי הראשונה בחייו – הוא גילה שאישה חולת נפש שהתארחה בביתם היא למעשה אמו הביולוגית, וכי הוא נמצא במשפחה אומנת. אחרי הגילוי הזה, לבקשתו, אחותו הוציאה אותו ואת אחיו התאום מבית האומנה אליה הביתה. הסידור הזה לא נמשך זמן רב, והתאומים מוצאים את עצמם נודדים ממשפחה למשפחה. "הייתי ילד בעייתי מאוד. עד גיל 18 עברתי המון מוסדות, המון פנימיות. אף מקום לא סיימתי ולו שנה. בכל מקום הייתי נמצא כמה חודשים, ועובר", מתאר שלום.

הנדודים נמשכו עד ששלום התחיל להסתבך בפעם הראשונה – הוא נהג ללא רישיון, ולאחר מרדף משטרתי נעצר והובא בפני שופט. השופט נתן לו הזדמנות להשתקם בצבא, ושלום לקח אותה בשתי ידיים. בגיל 18 הוא מתגייס לחפ"ק אלוף פיקוד מרכז, ומשרת בצמוד לדרגים בכירים. "לא האמנתי שאחזיק מעמד כמו שהחזקתי. בסך הכל הייתי בצבא 10 שנים. עשור של חוויות עם אישיות בכירה בדרגת אלוף. הייתי חפ"ק שלו בכל האירועים בגזרת יהודה ושומרון", מתגאה שלום.

מבית גדול לארגז קרטון

בסיומן של 10 שנים משתחרר האלוף, ובעקבותיו גם שלום. הוא מתחתן עם קצינה שהכיר בפיקוד מרכז, והם חובקים בת. הוא מוצא עבודה מסודרת וחייו ממשיכים במסלולם החיובי, אך למרות זאת, שלום לא מסופק ומהר מאוד מוצא נחמה בטיפה המרה. "כשהורדתי את המדים בגיל 28, היה לי קשה נפשית והרגשתי שאני נושא משקלים כבדים מאוד. הדבר הראשון שראיתי זה את המועדונים, הפאבים, היציאות. התחברתי מאוד מאוד לעולם של האלכוהול, כי זה מה שנתן לי את הרוגע הנפשי ללכת לישון".

לאחר חמש שנים, שאותן הוא מתאר כבייביסיטר על הילדה ותלות במשקה, הוא מתגרש וחוזר להיות בקשר עם מישהי שהכיר גם כן בצבא, והם מתחתנים. בשנה הזו הוא גם מתחיל להשתמש בסמים והמצב רק הולך ומידרדר – למרות שכלפי חוץ לא רואים דבר. "גם אם הייתי שבר כלי, חיצונית שידרתי לסביבה שהכל בסדר. צמחתי כלכלית, אבל חייתי בהסתרות מאשתי – אם אני מרוויח 30,000 שקלים היא מקבלת רק 7,000 שקלים. היא לא יודעת מה קורה עם הכסף. היא לא יודעת מה אני עושה מחוץ לבית. היא לא יודעת שאני משתמש בסמים. אלכוהול היא יודעת, סמים לא".

"חייתי בהסתרות מאשתי – היא לא יודעת מה קורה עם הכסף, היא לא יודעת מה אני עושה מחוץ לבית, היא לא יודעת שאני משתמש בסמים"

בלידת בנם הראשון, מתוך שלושה, שלום אפילו לא מגיע ללידה. "הייתי משומש על מלא. גם לא עניתי לטלפון, רק אחרי יום וחצי גיליתי שיש לי תינוק. והכל המשיך כאילו הכל בסדר. עוד לא נדלקו לי נורות אדומות". לאט לאט, עם ילד בבית, ואז עוד אחד, ועם אישה שצריכה עזרה, הכסף מתחיל להיגמר. הוא מפונה משני בתים יחד עם אשתו ושני ילדיו. כשהם מגיעים לדירה קטנה וצפופה, הוא מתחיל להבין את חומרת המצב. "זו הייתה הפעם הראשונה שבאתי לאשתי ואמרתי לה 'אני צריך גמילה. אני מרגיש שאני לא יכול בלי זה, שאני עבד של זה'. אני כבר לוקח ממנה, אני גונב ממנה כסף בשביל ללכת להשתמש. כבר לא רואה את האוכל לילדים בבית, אם המקרר ריק או לא, אם הילד רוצה ארטיק – לא אכפת לי כלום חוץ ממנת הסם. מתוך ההבנה שאני מכור, יצאתי לתהליך גמילה".

אחרי שלושה שבועות באשפוזית, שלום חוזר לביתו ועולה על דרך המלך – גם בעבודה וגם עם המשפחה. אבל בתוך שלושה חודשים השיפור מתפורר: במשבר הראשון שלו בזוגיות – הדבר הראשון שעשה היה ללכת לתחנה המרכזית ולקנות חומר. משם ההידרדרות הייתה מהירה. כשאשתו בהיריון שלישי, שלום שוקע בתהומות של שימוש מלא. אחרי הלידה אשתו מוציאה לו צו הרחקה, וכשהוא מפר אותו הוא נשלח למעצר בגין איומים, ולאחריו לכלא. כשהוא משתחרר הוא נזרק לרחוב, חסר כל. הומלס, אם תרצו.

להפתעתו, יום אחד מתעורר שלום על מיטה ולא על קרטון, אבל אלו לא בשורות טובות עבורו. "התעוררתי בחדר מיון באיכילוב. הבנתי שהגעתי לשם עם מנת יתר ושהייתי מורדם ומונשם. עברתי ניתוח מאוד מאוד קשה. הסבירו לי שאני חי בנס".

הלידה המחודשת הזו, כמו שהוא קורא לה, גורמת לו לעצור לרגע משטף הדיבור שלו. כמו לידה, המלווה בכאבים גדולים – כך היה גם שם, בימים שאחרי בבית החולים. הוא מגלה שאין לו אף אחד שמוכן לשמור איתו על קשר במשפחה, כולל ילדיו. כשהוא יוצא לבסוף, עם סט אחד של בגדים על עורו ו-200 שקלים שקיבל מאדם בבית החולים שריחם עליו, הוא שם פעמיו לתחנה מרכזית, היכן שהוא כמעט איבד את חייו.

משם הדרך נראית קלה ומהירה, אך היא כללה מכשולים רבים – אישה נוצרייה מפנה אותו ללשכה סוציאלית לדיירי רחוב. כשהוא מדבר עם עובד סוציאלי על עברו הצבאי, הלה מתקשה להאמין שההומלס שעומד מולו שירת תחת אלוף פיקוד בצבא. הוא מבטיח שינסה לעזור.

בשלב הזה שלום נחוש לשנות את חייו. "ישנתי שבוע וחצי מתחת ללשכה שלו, עד שהגיעה מונית, כמו שהוא הבטיח לי. הנהג לקח אותי למקום שנקרא 'קלט חירום רעננה'. פגשתי שם אנשים במצב הכי קשה שיש, אבל גם קיבלתי מיטה חמה וארוחות. הצוות שם הפנה אותי לקהילה טיפולית ולעבודה על פוסט-טראומה", הוא נזכר.

בהנחיית הצוות, מתחיל שלום את דרכו באשפוזית. הוא שוהה שם ארבעה וחצי חודשים ומגלה על קהילת רטורנו. "זו קהילה טיפולית", מספר שלום וכמו מתעורר לחיים. "עברתי שם טיפול שורש – באמצעות הצוות, החדרים, העובדת הסוציאלית, האנשים המדהימים שנמצאים שם. עברתי טיפול של שנה שבו פירקו אותי לחתיכות, הראו לי איפה המקומות של הכאב שלי, איפה המקומות של הפוסט-טראומה שלי, למה השתמשתי בחומרים".

מרכז רטורנו ממוקם בגבעת שמש שבהרי ירושלים, ומנוהל בידי הרב איתן אקשטיין. מודל הגמילה של 'רטורנו' מתבסס על עיקרון אחד: אין אדם אבוד. בטיפול מנתחים את המניעים להתמכרות, מעניקים למכור בסיס בטוח עם תקווה ומשמעות, ומסייעים לו לשקם את חייו מחדש ולבנות מערכות יחסים חיוביות ותומכות עם הסביבה, באמצעות אנשי מקצוע.

אחרי חמישה וחצי חודשים בקהילת רטורנו, מקבל שלום טלפון ראשון ממרכז קשר באר שבע. הוא פוגש את ילדיו, אחרי שנתיים ושבעה חודשים שלא ראה אותם. כעבור שנה הוא יוצא לחיים ומתחיל לשקם אותם מחדש. עד היום הוא מזכיר לעצמו לאן לא ליפול. "אני יודע שאם אני אשתמש עוד פעם בסם, אני אאבד את כל מה שיש לי, את הילדים, ואני אמות. בבית כנסת ביום שבת בקידוש, כשהבן שלי, בן 8 וחצי, רואה שמישהו רוצה למזוג לי כוסית, הוא אומר לו: 'תיזהר! אבא שלי אלרגי, הוא ימות מזה'".

כמעט שלוש שנים חלפו מאז, וחשוב לו להדגיש את המהפך בחייו – מאדם חסר כל, פוסט-טראומתי לא מטופל, לאדם עם מעטפת משפחתית. הוא בקשר יומיומי עם הילדים, בקשר בריא עם הגרושות ועובד בעבודה מסודרת וסמלית – בהדרכה במקומות שבהם השתקם, קלט חירום רעננה ורטורנו. שם, הוא מספר את הסיפור שלו כדי לעזור לאחרים. "אני פשוט נהנה לתת כוח לבן אדם אחר שבא מתחתיות, להראות לו שכן, אפשר לקום מכל תחתית שנמצאים בה".

ניצחון מתוק

גם הסיפור של שני (שם בדוי) מתחיל בבית נורמטיבי. "גדלתי עם כפית יהלומים בפה", היא אומרת כדי לתאר את העושר העצום שבו חיה – בת יחידה מנישואים שניים של שני הוריה, בפער גדול משאר אחיה. הם גרו במרכז תל אביב, וכשהוריה התגרשו, הם המשיכו לגור קרוב זה לזו. לאחר כמה שנים אמה עוזבת את הארץ ואביה יורד מנכסיו. שני ואביה עוברים לגור ביישוב בשומרון.

בכיתה ט' היא עוברת לפנימייה ביישוב, ולמרות שהיא ואביה חולקים בית גדול – היא רוב היום לא בבית. "הייתי המון בחוץ עם חברים", מספרת שני. "מהר מאוד גיליתי את האנשים ה… היום קוראים לזה 'נוער שוליים'. נחשפתי לכל העולם הזה והתחלתי לעשן ולשתות בכיתה ט'".

העישון וצריכת האלכוהול הופכים להיות בעייתיים שבעתיים כשהיא בכיתה י' – אז אבא שלה מתחיל לעבוד בחו"ל ולמעשה משאיר אותה לבד בבית. "הוא היה טס לשלושה-ארבעה חודשים, ואני הייתי נשארת לבד. בית גדול ואני, לבד, עם חברים מפוקפקים… במקביל, עברתי לאולפנה לנערות נושרות. שם נפתח בפניי העולם של כיכר החתולות בירושלים, הזולה של חצרוני וכאלה. אומנם הכרתי והסתובבתי שם לפני, אבל פתאום בכל מוצ"ש היינו שם אני וכל החבר'ה שלי – ואז גם התחלתי לעשן סמים".

כבר בחנוכה של כיתה י' מחליטה שני לעזוב את הלימודים ובמקום זאת לעבוד, כדי לתחזק את הבית הגדול של אבא שלה. היא מתחילה לעבוד בחנות לבגדים הודיים – וזה מוביל אותה למשרה הבאה. "כולם בחנות היו סטלנים, בוגרי הודו בני 20 ומעלה. היו באזור אנשים שמוכרים סמים שהחבר'ה שלי לא היו מכירים – אז הייתי עוזרת להם להשיג, ולוקחת לי קצת. הבנתי שיש לי דרך לעשות כסף".

הסטארט-אפ של שני צובר תאוצה כשהיא מכירה ספקים שמוכרים כמויות גדולות יותר, ומקשרת בינם לבין לקוחות, ואת הכל היא עושה תוך התחמקות מרשויות החוק – מה שהיה די קל עבורה, מסתבר. "בתור בת זה פשוט – הייתי מתלבשת עם בגדי אולפנה ותיק גדול. פעם אחת עמדתי בצומת רעננה עם שני ק"ג גראס בתיק, מול תחנת משטרה. מי יסתכל עליי? כולי עם שרוול ארוך, חצאית שלושת-רבעי, ספר ביד. חברים מסביבי נעצרו על ימין ועל שמאל – ואני כלום".

ודווקא ככה, כשהיא משתמשת ומוכרת, והכל זורם חלק, היא פתאום מתחילה לחשוב ולהעלות תהיות. "שאלתי את עצמי 'מה הלאה? מה אני אעשה עם עצמי בחיים?' החבר'ה שלי היו גדולים ממני בגיל. הלכו לצבא, לשירות לאומי. חברים בעבודה החלו להתחתן, להביא ילדים".

כשחברה מציעה לה לבוא איתה למדרשה בצפת, התגובה הראשונה של שני היא צחוק. אבל לאחר מכן, היא שוקלת את הרעיון ברצינות. למרות שהיא רחוקה מהפרקטיקה הדתית, היא עדיין מגדירה עצמה מאמינה. "כשחשבתי על איזה בית אני ארצה לבנות בעתיד, הבנתי שאני מאמינה בקב"ה לחלוטין, אז למה אני לא עושה את מה שאני רוצה בעומק?", היא משתפת. "החלטתי להתייעץ עם הדמות שהייתה הכי משמעותית עבורי בכל השנים האלו – הרב פנחס רובינשטיין, הרב של 'הזולה של חצרוני'. באתי אליו מסטולה, גמורה, ואמרתי לו 'אני חייבת לתפוס כיוון על החיים', אומנם הייתי צעירה, אבל הבנתי שאם אני רוצה באמת להצליח לחיות זה תהליך. ואז הוא שאל אותי 'ומה את רוצה ת'כלס?' אז עניתי לו 'אני מבינה שאני צריכה להפסיק לעשן סמים'. הוא שאל אותי 'איך תעשי את זה?'. הוצאתי את הסמים שהיו אצלי בתיק והשארתי אצלו. ככה הפסקתי לעשן".

"אני חושבת שהדבר שהכי איבדתי בכל הזמן שעישנתי – זה היכולת לבחור באמת. גם אם ממש ממש רציתי משהו – ברגע שהדלקתי את הג'וינט או לקחתי את השאכטה הראשונה – אין רצון", קובעת שני בטון נחרץ. "וזה הדבר שזכיתי בו ושאני עובדת עליו כל הזמן – לשמור על הרצון שלי".

שני החלה להתרחק מכל מה שהיא מכירה. את כל החברים שהיו איתה אז, ואת כל מה שהיא התרגלה לעשות איתם – היא שמה מאחור. "חתכתי הכל כי הבנתי שאני לא רוצה להיות במקום שיהיה לי איזשהו פיתוי לדבר הזה", היא מסבירה. היא מתחילה שנה של מדרשה בצפת, שבסופה היא מתחתנת. כשהיא מדברת על החיים שלה היום היא אומרת – "בעצם, זה בדיוק מה שרציתי אז. בדיעבד, אני מבינה כמה הרצון שלי היה חזק וכמה בחירה היה באקט הגמילה שלי – הפרידה ממעטפת הסמים האחרונה בתיק. אני בקשר עם הרב שלי עד היום. לפני שנה הוא אמר לי 'סידרתי בבית קופסה עם כל מיני דברים ומצאתי את המעטפה שלך. את זוכרת מה כתבת על זה?' עניתי לו: 'זה היה לפני 20 שנה, אני לא זוכרת', אז הוא אמר לי 'כתבת על זה 'ניצחתי'".

לרוץ אחרי סיגריה

מרים צימרמן (27) גדלה במשפחה חרדית בניו ג'רזי. בנערותה יצאה בשאלה והכירה חברות שכמוה עזבו את הדת. "פעם אחת ישבנו אצל אחת מהן בבית, והיא הכינה ג'וינט. אני הייתי ילדה די טובה, לא נגעתי בסמים. היא הדליקה והציעה לי. כמובן שהיה בפנים גם טבק, ועישנתי. אני זוכרת שנחנקתי, לא נהניתי בכלל, אבל היא הייתה קולית כל כך, וכולם שם היו בווייב שרציתי להיות חלק ממנו", היא מסבירה.

הלחץ החברתי בגיל ההתבגרות הוביל את מרים להפוך את החוויה החד-פעמית להרגל. הפעם לא עישון סמים, אלא עישון טבק, סיגריות רגילות. "בהתחלה זה היה סיגריות שמצאתי ברחוב, מצאתי חצי סיגריה זרוקה על הרצפה ועישנתי אותה. לא חשבתי על מחלות בכלל. אם הייתי עוברת בסופר ורואה שמישהו בחוץ מעשן, הייתי מבקשת ממנו סיגריה או שהוא יקנה לי סיגריות".

הסידור הזה עובד לה כמעט שנתיים, וגם בלימודים לתואר בארה"ב היא נעזרת בחבר שמוכר לה סיגריות, בניגוד לחוק. אחרי שנה של לימודים היא עולה לארץ, וכשרואה שבישראל יש הרבה מעשנים היא מקבלת אישור להתנהגותה. היא מתגייסת למג"ב ומנסה להיגמל, ללא הצלחה. "כל פעם זה היה לתקופה שונה – פה שלושה שבועות, שם שבוע. אפילו היה חודש שלם שלא עישנתי, אבל תמיד חזרתי. יותר מהכל, היה לי קשה העניין של 'הסיגריה האחרונה' – הייתי יודעת שזו הסיגריה האחרונה של הקופסה, התכוונתי לזרוק את זה ולא לעשן יותר בחיים שלי – אבל המחשבה על לא לעשות את זה יותר בחיים שלי הייתה קשה מאוד".

"נחנקתי בסיגריה הראשונה, לא נהניתי בכלל, אבל החברה שהציעה הייתה קולית כל כך, וכולם שם היו בווייב שרציתי להיות חלק ממנו"

בכל אותו הזמן, גם בצבא, וגם לאחריו כשחתמה קבע ממג"ב למשטרה, היא שומרת על כושר מצוין. החשיבות של הבריאות מעודדת אותה להפסיק, הפעם לחודשיים, עד לנפילה הבאה, בישיבת צוות בעבודה. מרים אומנם ממשיכה לעשן, אבל התדירות פוחתת משמעותית. כשהיא מתחילה ללמוד סיעוד, היא שוב מרגישה שהיחידה שתגיד לעצמה לעצור זו היא. "למדתי על כל הדרכים שזה יכול להרוס את החיים. וזה שאני הולכת לטפל באנשים שמעשנים כבד, שיש להם כל מיני מחלות עקב העישון, ואני בעצמי מעשנת – זה לא בסדר. אני מעשנת, ואז מטפלת במישהו שסובל מחסימת ריאות או ממחלה אחרת עקב עישון".

המחלות האלו כמעט פוגשות גם אותה – אחרי תקופת מבחנים, לפני פרידה מבן זוג, היא חווה קשיים חמורים בנשימה. היא הולכת לרופא והוא שולח אותה לכל מיני בדיקות, שבסופן מתגלה אסתמה. "רופא ריאות אמר לי 'אם את ממשיכה לעשן, נצטרך לעשות לך CT בכל חצי שנה, לוודא שאין לך התפתחות של גידול'. אמרתי לעצמי – אני לא רוצה את זה, לעשות CT בכל חצי שנה כדי לוודא שאין לי סרטן. זו הייתה מראה מול הפרצוף ששיקפה את הנזקים שאני גורמת לגוף שלי".

נוסף למניע הבריאותי, עלתה בה מחשבה על המשפחה שהיא רוצה להקים, וזו הייתה נקודת המפנה. "ידעתי שבגיל הזה מתחילים לחפש מישהו שאת רוצה להתחתן איתו, שאת רוצה להביא איתו ילדים. חשבתי: האם אני רוצה להתחתן עם מישהו שהוא בסדר עם זה שאני מעשנת? ואולי גם הוא מעשן? זה אומר שאם נביא ילדים הם יהיו חשופים לזה. או מה אם ארצה לצאת עם בחור שלא מעשן ומתנגד לזה?". מאז הייתה עוד פעם אחת בלבד שהיא עישנה. "עישנתי סיגריה אחת ואמרתי לעצמי 'מה אני עושה?' ונתתי את הקופסה לחברה שכן מעשנת. מאז אני לא מעשנת, אף פעם, בכלל".

מרים מגדירה את התהליך כהתמודדות שעתית. אלמנט הבחירה עוזר לה לשמור על עצמה בהתמודדות הזו, והיא מתרחקת ממשפטים מחייבים ומוחלטים. "'את לא תעשני יותר בחיים שלך' – זה משפט כבד; מנגד, האמירה 'אני יכולה לעשות מה שבא לי כי אני בשליטה על עצמי, ואם בסוף בא לי, אני יכולה לחזור לעשן', מדגיש את האחריות שיש לי על עצמי ועל העתיד שלי. אני בוחרת בשביל עצמי".

***

זה לא סוד שאלו ימים קשים לכולנו. שלום משתף שהוא שומע על בתים נורמטיביים שמכניסים אלכוהול הביתה כדי להירגע מהחדשות ומהמלחמה. הוא טוען שזה פתרון שגוי למצוקה אמיתית, ומבקש לציין עבור הקוראים, שברטורנו מטפלים גם במצוקות כאלה: "קהילת רטורנו זו קהילה שמצילה נפשות על בסיס יומיומי. כל עוטף עזה וחיילים של צה"ל, כל מי שנמצא בפוסט-טראומה, כמוני, מגיעים לפה להדרכות. אנחנו חיים בעולם שבו מכור הוא אדם מסכן, ומשפחות לא יודעות איך לגעת בו. פה יש אנשים נהדרים שיודעים לעשות את זה בצורה מקצועית".

מרכז רטורנו מטפל גם בפוסט-טראומה בעקבות המלחמה, ובכל סוגי ההתמכרויות.

ליצירת קשר: טלפון – 053-9349992 מייל – Retorno@retorno.org

הפוסט זהו שיר פרידה: מכורים שהצליחו להיגמל מסמים, סיגריות ואלכוהול מספרים על היציאה משעבוד לחומר – לגאולה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

השנה, לצד הכיסא של אליהו הנביא, ישמרו המשפחות השכולות כיסא נוסף. כיסא עבור הבן, האח, הגיס, הבעל, הנכד, האב – שלא חזר ולא יחזור. משפחות אחרות, משפחות החטופים, ישמרו סביב השולחן כיסא עבור בן המשפחה השבוי ויקוו שהוא יאויש עד ליל הסדר. חג הפסח, חג של חוויות, התכנסויות וטיולים משפחתיים, יהיה כואב השנה בעבור משפחות רבות, ואת המחשבות על זה הן מדחיקות כמה שאפשר

מתחבר דרך כוס קפה

ליהיא קרואני בת ה-29 מחריש, היא אחותו הבכורה של רס"ל (במיל') לידור קרואני ז"ל, 23, לוחם בהנדסה קרבית מאילת.

"אלה היו מילואים ראשונים שלו", מסבירה ליהיא. "הוא היה אמור לצאת למילואים בלי קשר למלחמה, וביום המלחמה הוא חטף אלרגיה קשה מאוד שהצריכה אשפוז בבית חולים. הוא עשה הכל כדי להחלים כמה שיותר מהר ולהצטרף ללחימה עם חבריו. כשחברה שלו אמרה לו – 'מה אתה צריך את זה? יש אנשים אחרים שמגויסים', הוא ענה לה: 'אם כל אחד יגיד 'אני לא', אז מי ילך להילחם על המדינה?' הוא הלך למילואים, ושחררו אותו הביתה. חובשים אמרו לו: 'לך הביתה, תשתחרר'. הוא הלך הביתה, נטל את הכדורים בכל יום כמו שצריך, הבריא – וחזר למילואים".

לידור נפל קצת אחרי חנוכה, ב-17 בדצמבר, בעת פעילות של איסוף גופות של חטופים בצפון רצועת עזה. טיל פגע בהאמר שבו היה, ולידור נהרג במקום.

ליהיא מספרת שבשבעה היא גילתה את אחיה מחדש – בחור עם יכולת מנהיגות, אבל מנהיגות שקטה ונעימה, וגם החבר הכי טוב של כולם. "שמעתי על כל גווניו מחברים שלו, מאנשים שהכירו אותו", היא מתארת. "הוא היה בחור עסוק, בא לבית בעיקר כדי לנוח. גיליתי איזה מנהיג הוא היה לחבריו עם נוכחות שקטה שלא היה צריך להגיד הרבה. בעשייה ובאופי שלו דחף אחריו את כולם. היו לו המון חברים. בכל יום בשבעה היו אצלנו מאות אנשים שאמרו לי – הוא היה החבר הכי קרוב שלי. חברים שלו כאבו כאב של אחים. פתאום הבנתי מה זה אבל שהוא לא רק שלי. הוא הצליח לייצר קשרים עם הרבה אנשים ובצורה מיוחדת".

אחת מהדרכים של לידור ליצור קשר עם אנשים הייתה דרך הקפה. "ללידור היה קטע מגניב", היא מחייכת. "הוא היה שואל: 'מה?? נשתה קפה?' וזו הדרך שלו להתחבר לאנשים. להכין קפה, לשבת לשתות. לא חייב לדבר אפילו. חברים שלו סיפרו על היכרות דרך שיחות על כוס קפה. הוא דחף אותם להיות הגרסה הכי טובה של עצמם. היו לו גם חברויות מכל הסוגים מכל גווני הדת, ממגזרים שונים, לכולם נתן תחושה שהוא איתם במאה אחוז – באמצעות כוס קפה, טיול למעיין או לתצפית".

כאחות בכורה ללידור ולאחות נוספת, ליאור בת ה-27, ליהיא הייתה בעיקר מגוננת ודואגת כלפי אחיה. היות שהפער בינה לבין לידור הוא 6 שנים, היא תמיד הרגישה ב'דלתות מסתובבות' איתו – היא בדיוק סיימה בית ספר יסודי, והוא רק נכנס לכיתה א' וכו', ככה שלרוב הם לא היו במסגרת משותפת ונפגשו בעיקר בסופי שבוע או בטיולים משפחתיים. "אחרי שתי בנות נולד בן, אז הוא היה הנסיך של הבית", מספרת ליהיא בחיוך. "אומנם השם שלו הוא לידור, אבל אמא שלי קראה לו אושר, כי הוא היה האושר של הבית. הקשר בינינו הוא קשר של אחות גדולה לאח קטן, מאוד מגוננת. אף פעם לא חפפנו – לא בבית ספר, לא בבני עקיבא, הייתי בפער גדול ממנו. בגלל ההפרש בינינו, כשיצאתי לשירות לאומי אז הוא רק התבגר. עכשיו הייתי אמורה ליהנות ממנו. אחרי השירות הצבאי פער הגילאים הופך להיות פחות משמעותי, כי כולנו אנשים בוגרים. זה ממש מבאס. עדיין לא היה בינינו קשר חברי, חיכיתי לזה, חיכיתי שיסיים את השירות הצבאי ונגבש קשר חברי".

מדי שנה, בכל חג פסח, משפחת קרואני מארגנת סדר פסח ומארחת אצלה באילת. למרבה ההפתעה, גם השנה. אבל הידיעה שלידור לא יהיה בין המסובים היא קשה מאוד. "זה בלתי נתפס", מתארת ליהיא בצער. "גם פורים היה עצוב מאוד. קשה מאוד מאוד לשאת את המחשבה שהוא לא יהיה איתנו. בכל יום אני מחכה שהוא יתקשר אליי ויגיד – 'אה אחותי, מה קורה?? לא, זה היה סתם שטויות, טעות בזיהוי'. גם יש לו יום הולדת קצת אחרי פסח. להיפגש ולהתכנס יחד כל המשפחה במקום אחד –זה תמיד מיוחד וכיף. לנוח, לצחוק, לאכול, לשמוח ביחד. ההורים שלי הם אנשים מעוררי השראה, עם כוחות נפש אדירים, והם החליטו לארח גם השנה למרות הקושי והאובדן. האמונה מחזקות אותם ומאירה להם את הדרך".

יצאו בלי להסס לרגע

הרב איתן איזמן מירושלים הוא איש חינוך דתי לאומי, מייסד רשת החינוך 'נועם-צביה', המונה 70 מוסדות בכל הארץ – בתי ספר יסודיים, אולפנות וישיבות תיכוניות. הוא עמד בראשה במשך שנים רבות, וגם אחראי על מכללת אורות – מכללה גדולה לציבור הדתי-לאומי בה לומדים כ-5,000 סטודנטים. הרב איזמן חבר בעוד עמותות רבות במטרה לעזור ולקדם אותן, וב-2016 אף זכה לתואר 'יקיר ירושלים'. הוא אב לשבעה וסב לעשרות נכדים ונינים.

הרב איתן נכנס לטייטל 'משפחת שכול' כבר לפני 21 שנה – אז נהרג בנו צבי יהודה ז"ל, לוחם בסיירת אגוז, בתאונת דרכים בעת מילוי תפקידו. השנה, כבר ביומה הראשון של המלחמה, ב-7 באוקטובר, נהרגו שניים מנכדיו – האחים רס"ם נועם (31) ורס"ר ישי סלוטקי (24). "שניהם גרו ולמדו בבאר שבע. בשמחת תורה, באחת האזעקות, הם נכנסו לחדר המדרגות של הבניינים שהם גרים בהם. ישי שמע ראשון על האסון שאירע בעוטף, והחליט שהוא לוקח את הנשק שלו ויוצא לעזור שם. אשתו ביקשה ממנו שאם הוא יוצא, שייקח אותה לאחיו שגר בסמוך אליו. אחיו נועם הצטרף אליו, וככה שניהם יצאו ללחום בהתנדבות מלאה, עוד לפני שקיבלו צו 8".

"במוצאי החג אף אחד עדיין לא ידע איפה הם. יש להם אח אחר בסיירת אגוז שיצא לחפש אחריהם. התגלה שהם נמצאים ליד קיבוץ עלומים. הוא ראה את הרכב שלהם שם. אותם הוא כבר לא ראה כי היה חושך, ודברים היו שרופים, והיו הרבה הרוגים מסביב. בהמשך התברר ששניהם היו בין ההרוגים שנלחמו שם. כשתושבי עלומים באו לנחם את המשפחה, הם סיפרו שהאחים היו בין אלה שהצילו את הקיבוץ".

באילו תחושות אתה נכנס לחג הפסח השנה, כששניים מנכדיך לא יישבו סביב שולחן החג, 133 חטופים עודם בשביים והמלחמה עדיין מתנהלת?

"אנחנו נמצאים בתקופה מיוחדת בעם ישראל. עם ישראל חוזר לארצו, תקופה גאולתית מאוד. אם נסתכל במאה השנים האחרונות, עם כל התהפוכות שהיו לנו, אחרי שואה, אחרי שתי מלחמות עולם גדולות, הגענו להקים מחדש בארץ ישראל את מדינת ישראל. חזון הנביאים שדיברו לפני אלפיים שנה – מתגשם לנגד עינינו. עלינו להבין שאנחנו במהלך גאולתי גדול. הגאולה מגיעה קמעא קמעא. אם את מסתכלת בסך הכל על התקופה הזאת, התחלנו בהקמת המדינה עם 600 אלף איש – וכעת אנחנו כמעט 10 מיליון בע"ה. בתוך כל הדברים הללו, מתרחשים גם אסונות. אנחנו חווים את המציאות של גאולת עם ישראל עם פצעים. אסון כמו זה של 7 באוקטובר טרם חווינו. כבר עברנו אסונות, אבל התעשתנו והצלחנו לסלק את האויבים מתוכנו. ב"ה ה' נותן לנו אפשרות להשיב מלחמה שערה".

"כשמסתכלים על הדברים ככה", מוסיף הרב, "אז מצד אחד יש אסונות נוראים, אבל מצד שני גם רואים את התקומה הגדולה של עם ישראל כולו. פסח הוא חג הגאולה של עם ישראל. כשעם ישראל נגאל ממצרים – לא כולם יצאו ממצרים, חלק לא זכו. גם בהליכתם במדבר היו אסונות. האסונות הם כבדים והכאב הוא עצום, אבל אתה רואה בחוש את התגבורת הענקית של עם ישראל. אז בחג החירות הזה, אני אשתדל להתרומם מהאבל הפרטי שלי, המשפחתי שלי, ולחוש את האווירה הגאולתית שמתחוללת במרחב הגדול הזה", מסכם הרב.

מטוטלת בנפש

בניגוד לרב איזמן ולליהיא, לאפרת יש סיכוי לראות את איתן בנה יקירה קורא בהגדה וחוגג את חג החירות, ואם לא השנה אז בע"ה בשנה הבאה. אפרת מור היא גננת בחינוך המיוחד, תושבת קריית ארבע, נשואה לצבי ואם לשמונה. איתן מור, בנה הבכור, הוא בין החטופים בעזה.

ב-6 באוקטובר, לפני כניסת החג, הם עוד שוחחו. האב צבי בירך אותו, וההורים מצידם ידעו שהוא חוגג את שמחת תורה בדירתו שבנחלאות. מאוחר יותר הם גילו שבנם שימש מאבטח במסיבת הנובה ברעים. "בשמחת תורה הבנו שיש בעיה, כי שמענו והתחילו לגייס אנשים", נזכרת אפרת. "לא הבנו את סדר הגודל של הדברים ולא ידענו שיש לנו קשר לאירוע. רק בצאת החג הבנו שאיתן היה שם. הוא התקשר בבוקר שמחת תורה לגיסי, שהוא דתל"ש, סיפר לו מה קורה וביקש ממנו להזעיק עזרה כי הוא לא מצליח. הוא שלח לו מיקום והם התכתבו. בשעה 10 הייתה ההתכתבות האחרונה ביניהם. את השאר אנחנו יודעים דרך עדויות. מתברר שכבר ב-8 בבוקר הוא ועוד חבר אליקים (אליקים ליבמן, חטוף נוסף; א"ד) עלו על טרקטורון והחלו לחלץ פצועים. הם היו בשטח המסיבה, והגיעו אליהם כל הזמן פצועים מהכביש לכיוון שטח המסיבה ברעים כי היה שם חפ"ק. איתן היה מאבטח שם בעבודה צדדית. הייתה לו חולצה של מאבטח, אבל לא היה לו נשק, תפקידו היה לשמור על הסדר הציבורי".

באיזשהו שלב נכנסו מחבלים לשטח המסיבה, ואיתן ועוד קבוצה של 50 אנשים, ביניהם מבלים ומאבטחים נוספים, מתחילים לברוח לכיוון חורשה סמוכה, שם הם שהו כ-3 שעות. "פתאום מישהו קרא להם שיש בחורה פצועה. הם עלו לשטח כדי לנסות לסייע לה, ונחשפו למקום פתוח. בשלב הזה היא כבר לא הייתה בין החיים. הם לקחו את גופתה והטמינו אותה. הם חזרו לקחת פצועה נוספת, אבל הבינו שהם לא יחזרו בין החיים, אז הם נשארו בעומק החורשה. הגיעו 3 מחבלים, ירו לעברם RPG. הקבוצה של 50 איש החליטה להתפצל ל-3 קבוצות, ואז איתן וחבר נוסף נעלמו. מהשלב הזה, 12 בצהריים – לא ידוע מה קרה איתם. שעה וחצי אחר כך, הייתה אינדיקציה על מיקום שלו בעזה. האינדיקציה הזאת התגלתה מאוחר, ידענו רק אחרי 10 ימים שהוא חטוף. ברגע אחד העולם שלנו התהפך".

חצי שנה ללא האח הבכור. איך מרגישים האחים שלו? איך את מתמודדת ללא בנך?

"התשובה מורכבת מאוד, כי ב"ה מדובר במשפחה עם עוד שבעה אחים. שבעה שמתמודדים בצורה שונה: יש כאלה שרוצים טיפול, יש כאלה שבוכים, יש כאלה שכועסים, יש כאלה שחולמים סיוטים. זה מובן, ואנחנו מכילים הכל. אומנם זו תקופה מורכבת ומטלטלת, ממש רכבת הרים, אבל מצד שני אני מרגישה רוממות רוח, שאנחנו נמצאים באירוע היסטורי, שהילדים והנכדים שלנו ילמדו עליו בספרי ההיסטוריה. אני מקווה מאוד שהאירוע יסתיים בטוב, בניצחון עם ישראל המוחלט ובשחרור החטופים. אנשים עם מעשים הרואים בלי נשק קפצו להציל אנשים, קורה פה משהו גדול. הרגשתי שהקב"ה מנהל פה את העולם. הרגשתי שה' היכה אותנו בסנוורים, איך אף אחד לא ראה? יש לנו את המודיעין הכי טוב בעולם, את הציוד הכי משוכלל בעולם – ולא ראינו, פספסנו. מצד שני, אנחנו מקבלים חיבוק גדול מהעם, עוטפים אותנו מכל עבר, גם בתפוצות, במיוחד בקריית ארבע. זה נותן המון כוח. ההרגשה היא שאיתן הוא כבר לא ילד פרטי שלנו, אלא של כל עם ישראל, כל החטופים – הם לא אנשים פרטיים, הם בלב של כל עם ישראל".

משפחת מור היא בין המשפחות שלא דוגלות בעסקאות חטופים, בטח שלא 'בכל מחיר'. "מלכתחילה, היה אמור להיות שמדינת ישראל לא תישא ותיתן עם האויב שלה, שרצח וטבח בעם שלנו. הוא לא ראוי למשא ומתן. אבל אנחנו עדיין חלשים. אם כבר עסקה, אז שתהיה עסקה שנרוויח ממנה הכי הרבה והם ייפגעו הכי הרבה. אני לא נכנסת לפרטים, כי אני נגד עסקה באופן עקרוני, אז צריך לחשוב על זה טוב טוב. אני בעד שניכנס לרפיח ונצור עליהם מכל הכיוונים, והם יחזירו לנו את החטופים, רק שניקח אותם כבר. אולי אני חולמת, אולי זה הזוי, אבל לא רק אני סוברת את זה, יש גם מומחים בדרג הצבאי והמדיני שטוענים שרק לחץ על חמאס יחזיר לנו את החטופים. בכלל, זה מרגיש לי כמו השפלה שאנחנו מציעים משהו, והם 'יחשבו' על זה. זה אמור להיות הפוך! שאנחנו נשקול הצעות שלהם. עצם העובדה שאנחנו מגישים הצעות, והם מורחים אותנו וסוחבים אותנו ומשלים אותנו – זה ברור שהם לא רוצים עסקה. הם קולטים את החולשה והפירוד שלנו – והם מנצלים אותנו. וזה כואב. לחשוב על כל החיילים שמסרו את נפשם וגופם… בפורים הלכנו לבית חולים שיבא לחלק משלוחי מנות לחיילים, ואת רואה חיילים מונשמים, שעד לפני כמה חודשים היו לוחמים בעזה, ועכשיו הם שבר כלי. אני מעריצה כל חייל וחייל שמסרו את נפשם ואת אלה שנפצעו, הם יסחבו את זה לכל החיים", היא אומרת בעצב. "למרות זאת, בתור אמא, הרגש שלי אומר: אני רוצה את איתן כאן ומייד. עוד לפני חצי שנה. זה ממש לנתק את השכל ומהרגש, זה לא טבעי. אבל הספיק לנו – עסקת שליט הוכיחה, זה מביא עוד חטופים ועוד עסקאות, אנחנו משדרים חולשה, וזה יבוא לנו בהפוכה", מוסיפה אפרת.

לצד הביקורת על ההתנהלות, חשוב לאפרת לציין שהיא ומשפחתה מקבלים חיבוק גדול מהמדינה, כמשפחה של חטוף. "הם נתנו לנו סקירה מקצועית ומקיפה על מה שקרה באירוע, יש לי קשר ישיר עם ביטוח לאומי בכל דבר שאני צריכה, יש לי קשר ישיר עם העו"סית שלי – היא מקדימה לי תורים אם צריך. הם רק רוצים לעזור ושואלים – מה אתם עוד צריכים? הדברים הקטנים האלה מקילים מאוד בימים של חוסר ודאות", היא אומרת.

אנחנו לקראת חג הפסח, חג של ניסים וגאולה. איך התחושה שאולי השנה תחגגו את ליל הסדר בלעדיו? או שאולי את מאמינה שיתרחש פה נס?

"אני מרגישה שאני חיה בציוני דרך. בהתחלה בעלי אמר: 'אני חושב שיגיעו עד חנוכה'. חשבתי שזו הזיה – עד חנוכה?? והנה עברנו את חנוכה, עברנו את ט"ו בשבט, עברנו את פורים – ומבחינתי פסח זה עוד ציון דרך שאני חושבת עליו שאין מצב שאיתן עד אז לא יהיה בבית. לדעתי, זו הייתה התחושה בכל עם ישראל – בטוח יקרה איזה נס, ונהפוכו. גם חנוכה הוא חג הניסים. עכשיו אני כבר נזהרת להגיד את המשפט 'לא הגיוני שעד אז הוא לא יחזור' כי אני לוקחת בחשבון כל אפשרות. הכל הגיוני. כמו שלא האמנתי שנגיע לפה להיום בלי שאיתן יהיה איתנו עדיין.

"בשנה שעברה חגגנו אצל גיסתי, יחד עם איתן", מספרת אפרת. "זה אירוע די נדיר כי חג שלם היה לו קצת קשה לשרוד איתנו. אבל היה פשוט מעולה, היה כל כך טוב איתו ביחד. אירוע מרגש מאוד. אין ספק שהוא יהיה מאוד חסר, במיוחד שיום ההולדת שלו מתקרב. זה יהיה לי מאוד קשה לדעת שהוא חוגג אותו בשבי. אני מקווה מאוד שלא נחגוג לו פה בלעדיו. זה לא פשוט לחשוב על זה, אבל אני משתדלת לא להתמקד בקושי. ודאי שיש רגעי שבירה. כשמלאה חצי שנה למלחמה לא הצלחתי לתפקד במשך יום שלם. זה לא היה במודעות, רק בדיעבד אמרתי – וואלה, אולי זה קשור לזה. כשדיברתי עם אימהות של חטופים אחרים, הן סיפרו על חוויה דומה, הן לא הצליחו לתפקד ביום שצוינה חצי שנה למתקפה ולשבי. כל ציון דרך הוא טלטלה, גם ערב שבת, כשאני מדליקה נרות – זה עוד שבוע בלעדיו. רגע הדלקת הנרות הוא רגע של תפילה על הילדים. בכל פעם לחוות שבוע בלעדיו זה קשה, אבל אנחנו מנסים להרבות טוב. במקום להתבחבש בדאגות ובמה אין – מנסים לעשות יש. אחרת קל מאוד ליפול ולהידרדר למקומות לא טובים".

יש לכם מסר שחשוב לכם להעביר לקוראים שלנו?

הרב איזמן: "עד למלחמה היינו במשבר חברתי עצום, לא הייתה לנו סבלנות לאחר מאיתנו. בשולחן החג יש מקום לכל ארבעת הבנים. גם אנחנו צריכים לתת מקום לכל אחד, גם אם הוא חושב אחרת מאיתנו".

אפרת: יש לנו יוזמה לזכותו של איתן. יש לנו בית כנסת זמני בשכונה, עד לא מזמן התפללנו באוהלים, אין לנו בית כנסת מסודר. בעלי הוא מהמקימים, הוא גבאי. בראש השנה האחרון איתן אכל אצלנו ואמר כדרך אגב לבעלי – 'אבא, שמת לב שהעברתי לך לחשבון אלף שקל? זה לבית הכנסת'. היינו בשוק. בחור בן 23, כמה כבר הוא מרוויח? הוא העביר לנו סכום מכובד כתרומה. העניין הזה נשכח, וכשאיתן נחטף נזכרתי בתרומה שלו. חשבתי שאני חייבת לעשות משהו לזכותו – וזה מה שאעשה, לקדם את בניית בית הכנסת בקריית ארבע. העיסוק בזה נותן לי משמעות וחיות. אנחנו בעיצומו של קמפיין גיוס כספים להקמת בית הכנסת, ועם ישראל נרתם בצורה מדהימה, אבל עדיין חסרים סכומים. אם מישהו רוצה לתרום, יש פרטים בעמוד הפייסבוק שלנו: 'מחזירים את איתן מור הביתה'".

ליהיא: "'כמו שיוסף התוודע אל אחיו ושם קץ לשנאה ולפירוד שהיו ביניהם, שגם אנחנו כעם נשים קץ לשנאה ולכל מה שמפריד בינינו' – כך אמרה אמא שלי, נילי, בהלוויה של לידור. מה שמכביד על האבל שלנו הוא לראות את מה שקורה בעם שלנו. אחי נהרג כדי שיהיה כאן טוב יותר, אם הייתי שואלת אותו – הוא היה עושה זאת שוב, גם אם היה יודע מה התוצאה. אבל לראות את מה שקורה בין הצדדים, זה כואב. אני רוצה שנחבק אחד את השני ונפיץ אור ואהבה ולא שנאה וחושך. זה אחי – כל הגוונים, כל החיבורים, אהבת הארץ והמדינה, הטיולים, החיוך – זה האדם. גם אנחנו צריכים להתחבר, לחייך ולאהוב".

הפוסט מה נשתנה הלילה הזה: המשפחות השכולות ומשפחת החטוף שיחגגו השנה את ליל הסדר בהרכב חסר וכואב הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"יומיים אחרי 7 באוקטובר החלטנו לברוח מהעיר", מתארת קארין קליינברג, בת 28 משדרות, נשואה ואם לשניים, יוצרת תוכן ומשפיענית רשת. "ארזנו כמה דברים בודדים שהיו לנו, העיקר לצאת מהעיר. לא ידענו לכמה זמן. הנסיעה בתוך העיר הייתה קשה, עצובה ומלאה בדמעות ובפחדים. לא האמנתי שאני במציאות כזאת – מציאות שבה אני חייבת לברוח על מנת להגן על בני איתי ועל העוברית שלי. הייתי אז בחודש שישי להריון".

היציאה מהבית הייתה מטלטלת עבור משפחת קליינברג. הם נאלצו לעבור ארבעה מקומות שונים, עד שמצאו מקום נעים, מתאים ונוח לשהות בו מחוץ לבית.

"כשיצאנו משדרות נסענו לדודים שלי בתלמים כדי לישון אצלם", מסבירה קארין. "אחרי לילה אחד הבנתי שיהיה לי קשה להישאר לעוד לילה כי היו רעשים מהחלון שלא נתנו לי לישון וגרמו לי לפחד יותר. יום למחרת נסענו לדודים ביד בנימין, שם התארחנו שבוע, ולאחר מכן החלטתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה משום שהרגשתי שלא נעים 'ליפול' על המשפחה, מכיוון שזאת תקופה קשוחה לכולם".

בני המשפחה הגיעו למלון שבו קיבלו חדר קטן עם ריח לא נעים, ארוחות שאינן תואמות לילדים וקבלת פנים לא נעימה. אחרי שלושה ימים במלון הזה הם החליטו לעבור למלון אחר – מלון 'לוט' בים המלח. שם הם זכו לחוויה מתקנת. "במלון היה צוות אנושי, חם, מחבק ואוהב. היה אוכל בשפע, טעים, מגוון ומותאם לילדים", מפרטת קארין. "ממש הרגשנו שם בני בית, והתגוררנו במלון ארבעה וחצי חודשים. אני מציינת את הדברים מכיוון שלא מעט מפונים סבלו מיחס לא מכבד בהרבה בתי מלון בארץ, וב"ה לנו זה לא קרה, ובשל כך אני מרגישה צורך לפרגן ולהודות על זה".

איך העברתם את הזמן במלון? איך התנהל היום-יום שלכם?

"את רוב הזמן העברתי בטיפול ובדאגה לבן שלי, שהיה בן שנה ושלושה חודשים. רק לאחר מספר חודשים פתחו מעון במלון שלנו, אבל גם זה היה לכמה שעות בודדות. הלו"ז שלנו היה קבוע, והיו לא מעט רגעים קשוחים של שעמום ולצידם גם רגעים ממלאים – בחנוכה ארגנתי מסיבה לכל תושבי המלון והפנינג מושקע מכל טוב בשיתוף הדיוטי פרי. אט-אט תאריך הלידה התקרב וכבר לא יכולתי לעשות יותר מדי, אז בעיקר נחתי".

היציאה מהבית אל הלא נודע והשהייה המתמשכת מחוץ לבית העלתה בקארין הרבה חששות ופחדים. "נאצלתי להתמודד עם המון קשיים מכיוון שזאת פעם ראשונה שאני בורחת מהעיר שלי כדי להגן על ילדיי", היא אומרת באומץ. "הרגשתי שחיללו לנו את הבית, והשאלה שניקרה בראשי לא מעט היא 'איך נחזור?' מ-8 באוקטובר בעלי גויס למילואים, הוצפתי געגוע עצום אליו ונאלצתי להתמודד עם הקשיים לבד, ולהיות אמא ואבא לבן ולתינוקת שלנו".

חוזרים הביתה

ב-6 בינואר ילדה קארין את בתם שחר, וחודש לאחר הלידה בעלה חזר מהמילואים. הלבטים, החששות והמחשבות אם להישאר במלון או לחזור הביתה גברו שבעתיים.

"אחרי שבעלי חזר הבנו שזה ממש קשה להמשיך לחיות בחדר אחד כולנו יחד", משתפת קארין. "בנוסף, זאת מציאות שבה אני כבר לא יוצאת מהחדר, גם לא לארוחות (בעלי והמשפחה דאגו להביא לי את כל הארוחות לחדר מכיוון שהייתי אחרי הלידה). השתעממתי מאוד וזה גרם לי לתסכול. גם חשבתי מחשבה על בעלי, שצריך מרחב לאחר הלחימה בעזה, ועל הקטנים שלי, שצריכים את הבית שלהם. כאמור, הימים הפכו להיות קשים יותר ויותר. חששנו לחזור לעיר כי ידענו שעדיין לא שקט שם. איך נחזור? עם איזו מציאות נתמודד? הממשלה לא הבטיחה לנו שקט, כך שגם האמון והביטחון לא חזרו. פחדנו להתהלך בעיר שחיללו לנו אותה, פחדנו לנסוע במקומות שנרצחו בהם אנשים, פחדנו להיות לבד בבית. חשש מכל' בום', כי אולי זה לא רק טיל? אולי אלה מחבלים? אין לדעת. התלבטנו במשך שבועיים, עד שהחלטנו שמספיק וחוזרים לעיר ונתמודד עם מה שיהיה. אחרי ארבעה וחצי חודשים במלון חזרנו לשדרות כדי להמשיך לבנות את המשפחה שלנו".

"הימים במלון הפכו להיות קשים יותר ויותר. חששנו לחזור לעיר כי ידענו שעדיין לא שקט שם. עם איזו מציאות נתמודד? הממשלה לא הבטיחה לנו שקט, כך שגם האמון והביטחון לא חזרו"

ב-21 בפברואר בני המשפחה עזבו את המלון וחזרו לבית הוריה של קארין בשדרות, ולאחר כמה ימים הם חזרו סופית לביתם. את החזרה מתארת קארין כמעבר דירה הדורש כוחות מיוחדים לפרויקט לא פשוט כלל. בנוסף, היא אומרת שהמושג 'שגרה' עוד רחוק מהם.

"החזרה לשדרות היא כמו מעבר דירה, רק שהפעם צריך לחפש אנרגיות וכוחות להתמודד עם הבלאגן וכל הציוד שחזר איתנו מהמלון, במיוחד לאור העובדה שאני אחרי לידה", היא מספרת. "אני לא חושבת שיש לנו 'שגרת חיים', אנחנו עדיין מנסים להבין, להתמודד ולעכל את מה שאנחנו מרגישים. הפחדים לא עוזבים, ואני נפגשת מדי שבוע עם הפסיכולוגית שלי. איתי, הבן הבכור שלי, שהפך לאח גדול לשחר, התחיל מעון חדש שמשקיף ישירות אל צפון רצועת עזה – דבר מלחיץ מאוד. כאמור, אנו מנסים לקום לאט-לאט".

אתגר נוסף שקארין מתמודדת איתו הוא במישור הזוגי. "במשך שלושה שבועות מאז שחזרנו, הקושי העיקרי הינו הפער הגדול שנוצר ביני לבין בעלי, שהיה במילואים במשך 128 ימים. גם אני אחרי לידה, אז הכל מתעצם. כל אחד מתמודד עם 'התיק' שלו – הפחדים, הקשיים, התסכול, בלי יכולת לשתף את האחר, מכיוון ששנינו לא נמצאים במקום של הכלה והקשבה, למרות שאנחנו צמאים מאוד לזמן איכות יחד. עם זאת, ב"ה בשבוע האחרון אנחנו מצליחים להתגבר על הקושי הזה ומנסים למצוא זמן של ביחד, הרי זה כל מה שאנחנו רוצים".

איך המעבר והחזרה משפיעים על הילדים?

"תודה לא-ל, מעולם לא שידרתי פחד לבני הקטן איתי (שנה ו-10 חודשים), כך שאני לא רואה סימני השפעה מהמציאות הקשה שאנחנו עוברים. שחר, בתי בת החודשיים וחצי, לשמחתי אינה מבינה דבר מהמתרחש. בכל אופן, אנחנו תמיד משדרים שמחה לילדינו, וכשיש אזעקה אנחנו רצים בשירים לממ"ד. העיקר לא לשדר פחד".

למרות קשיי החזרה, קארין קובעת נחרצות שהיא שמחה ומודה על ההחלטה לשוב לביתה בשדרות, ולא הייתה מעדיפה להמשיך להישאר במלון. "קיבלנו את העצמאות שלנו בחזרה, וחשוב מכל קיבלתי את המשפחה שלי בחזרה", היא מסבירה. "כולנו שוב ביחד. אנחנו סוף- סוף יכולים לעשות דברים בכוחות עצמנו – לשטוף, לנקות, לסדר, לכבס, לבשל, והכל בזמנים שאנחנו קובעים. סוף-סוף אני יכולה לישון עם בעלי בלי ילדים שישנים על המיטה שלנו. הבן שלי חזר לישון בחדר שלו. אני חושבת שהגיע הזמן להתמודד עם הפחדים פנים מול פנים".

ממרחב פתוח של מושב – למלון

שפרה צור-אריה היא בת 45, נשואה לחנניא ואם לשבעה. הם תושבי כפר מימון זה 14 שנה. הם בנו את ביתם בנחלת ההורים במושב לפני ארבע שנים. שפרה היא עצמאית, מנהלת משרד עבור בעלי עסקים קטנים ועובדת מהבית.

את הפינוי מהבית, מכפר מימון, משפחת צור-אריה עשתה מתוך הבנה שלא ניתן להישאר שם במהלך ההתקפה האכזרית של האויב הרצחני. "ההנחיה הייתה להסתגר בבתים ולא לצאת, מחשש להימצאות מחבלים במרחב, ולכן חיכינו עם המעבר", מספרת שפרה. "ברגע שניתן היה לצאת מהאזור, יצאנו. נסענו עצמאית ברכבים שלנו ביום שני אחר הצהריים. כל אחד מבני המשפחה ארז תיק עם שלושה סטים של בגדים ליום חול ועוד סט אחד לשבת. לא ידענו לאיזה פרק זמן אנחנו עוזבים, אך היה ברור שצריך לצאת מהאזור בשלב הזה. ליוו אותנו רגשות מעורבים, כיוון שאף פעם בסבבי לחימה קודמים לא עזבנו את הבית".

ביום שני בערב הם הגיעו לבית של משפחה קרובה. בזכות תרומתה נדיבה של יהודים מקהילות צפון אמריקה, חבר קהילה שלהם גייס חדרים לסוף שבוע במלון בירושלים. "אנחנו הצטרפנו לסוף השבוע. הגענו למלון 'לאונרדו פלאזה' במרכז ירושלים יחד עם עוד כ-50 משפחות מהמושב. בשבוע שלאחר מכן, המדינה נכנסה לתמונה ומימנה את השהות בבתי המלון. בשיא היו במלון כ-130 משפחות מהיישובים כפר מימון ותושייה". בני המשפחה שהו במלון במשך חמישה חודשים, והיו המשפחה האחרונה שעזבה את המלון – לפני שלושה שבועות. שפרה היא עצמאית כאמור, ובעלה עובד במפעל חיוני, ולכן הם המשיכו לעבוד לאורך כל התקופה.

"אני עבדתי מהחדר במלון לאחר שהשגתי מאנשים טובים מחשב נייד לעבודה. כשהבנו שאנחנו הולכים לשהות תקופה ממושכת, החלטנו לשלב את הילדים במסגרות בעיר. הילדים שלנו שבגיל יסודי למדו בממ"ד הרובע, והבן בחטיבת 'נתיב מאיר'. מרבית הילדים של חברי הקהילה למדו בבית ספר זמני שנפתח ב'יד ושם'. הבת שלנו בגיל גן השתלבה בגן שנפתח במלון. במלון נפתחו גן, מעון, משחקייה – דברים שבמלון רגיל לא קיימים, והמלון התאים את עצמו לסיטואציה. יתרה מזאת, התקיימו פעילויות שונות לגילאים השונים במלון. בהתחלה הקהילה המקומית סייעה בכביסות. אנשים טובים סיפקו חלות ועוגות בכל ערב שבת, ובכלל, הגיעו תרומות רבות של ביגוד, משחקים, הפתעות וכדומה".

"כחלק מהשותפות שלי בפורום החלטנו להישאר במלון מתוך אמירה ברורה כלפי מקבלי ההחלטות: אנחנו לא חוזרים ליישובים שלנו עד שיהיה מענה ביטחוני שונה ממה שהיה עד 7 באוקטובר"

חרף הסיוע מהקהילה והפעילויות שסופקו במלון, בני המשפחה התקשו לנהל שגרה בריאה של משפחה – במלון. "במלון קשה יותר לשמור על גבולות", מסבירה שפרה. "בנוסף, אנחנו כמושבניקים רגילים למרחבים פתוחים, ופתאום מצאנו את עצמנו בקומה 17 במלון עם שלושה חדרים, שבהם אנחנו צריכים לנהל את המשפחה שלנו. השתדלנו לשמור על מסגרת יום מסודרת, והודות לכך שהילדים שלנו השתלבו בבתי ספר בעיר, הצלחנו יחסית לשמור על שגרה".

שתפי אותי בלבטים ובחששות להמשיך להתגורר במלון או לחזור הביתה.

"הבחירה שלנו להישאר עד לפני כמה שבועות במלון נבעה משתי סיבות עיקריות: אחת, יציבות במסגרות החינוך שבהן למדו הילדים; סיבה נוספת היא העיסוק שלי. אני שותפה בהקמה של פורום 'עוטף ישראל', אשר הציב לו למטרה לשנות את תפיסת הביטחון מהתמגנות להסרת האיום. כלומר, כחלק מהשותפות שלי בפורום החלטנו להישאר במלון בירושלים מתוך אמירה ברורה כלפי מקבלי ההחלטות: אנחנו לא חוזרים ליישובים שלנו עד שיהיה מענה ביטחוני שונה ממה שהיה עד 7 באוקטובר".

כאמור, לפני שלושה שבועות הם חזרו לביתם בכפר מימון. עד החזרה, הם היו בבית כמה פעמים, הן במהלך השבוע והן בסופי שבוע, ואף חגגו במושב בר מצווה לבנם.

לדבריה, שגרת החיים בכפר מימון מלווה ברעשי רקע של מלחמה: הפגזות של תותחים, ירי של מסוקים, מטוסי קרב וכו'. בכניסה לשער היישוב הוצבו חיילים. הילדים שלה חזרו למסגרות החינוך המקוריות שלהם. אולם, בשבוע שעבר היה חשש לחדירת מחבל בשל התקרבות מחבלים לגדר, ובאותו יום נורה ירי טילים לאשדוד, לאשקלון, לשדרות ולשאר יישובי עוטף.

על אף המצב המאתגר שאתם נמצאים בו, את שמחה על ההחלטה לחזור או שמא היה עדיף להישאר במלון?

"ההחלטה לחזור בשלב שבו חזרנו הייתה נכונה, כיוון שכבר לא הייתה משמעות להישאר במלון. היינו המשפחה האחרונה עם ילדים שנשארה שם; מצד שני, היה עדיף להישאר במלון מבחינת הפניות למאבק. קל מאוד להישאב לשגרת חיים, אולם אני סבורה שיש להמשיך להילחם למען ביטחון אמיתי".

"תצעקו את צעקת הדרום"

לסיום, מה הייתן מוסרות למקבלי ההחלטות?

קארין: "הייתי אומרת להם שתושבי שדרות מאוכזבים מהם מאוד. הפקירו אותנו וממשיכים להפקיר אותנו. צר לי שעכשיו תושבי הצפון מתמודדים עם מה ששדרות התמודדה לפני 20 שנה וזה נמשך עד היום. הייתי מציעה לכול ה"מנהיגים" להחזיר את המפתחות ולחזור הביתה. אתם לא ראויים להנהיג אותנו. אכזבתם, בגדתם ושברתם את האמון בינינו. הלוואי שתהיו מספיק אמיצים לעמוד מול שאר העולם, בראש מורם ובגב זקוף, בלי לחשוש מה אומרים עלינו. העולם שונא את העם היהודי, ולכן אין לנו על מי להישען, אלא רק על אבינו שבשמיים. תראו לעולם ולחמאס שאנחנו לא מפחדים! שאנו חזקים, שניכנס לכל מקום שצריך על מנת להחזיר את החטופים שלנו במהרה, ושנילחם בכל דרך שתגן על חיילינו".

שפרה: "במסגרת פעילותי בפורום 'עוטף ישראל', שחזונו הוא שינוי תפיסת הביטחון מהתמגנות להסרת האיום, מהכלה להכרעה, אני קוראת למקבלי ההחלטות: המשיכו להילחם עד להשגת המטרות שהוצבו כיעד בתחילת המלחמה! יש להשיב את החטופים לחיק משפחותיהם. יש לפעול בתקיפות להשמדת האויב ולפירוק חמאס ושאר ארגוני הטרור מיכולותיהם. מיגון לא שווה ביטחון! אנו רוצים ביטחון אמיתי, לא עוד מיגוניות בגני שעשועים ולא עוד חשש מחדירות מחבלים".

ואיזה מסר אתן רוצות להעביר לקוראים שלנו?

קארין:" תתעוררו! אולי אתם לא גרים בדרום, ואולי אתם בטוחים שלא יכולה להתרחש שוב מתקפת 7 באוקטובר, ובטח שלא אצלכם, אך אל תהיו שאננים. צאו ותצעקו את הצעקה של תושבי הדרום. מגיע לנו טוב יותר! מגיע לנו לחיות בשקט, בביטחון ובשלווה. מגיע לנו לא לפחד על אדמתנו. הייתי רוצה לסיים במשפט עוצמתי שירים וייתן לכולנו קצת כוחות, אבל האמת שאני עדיין בחיפוש עם עצמי. אגיד שאני מאחלת שבע"ה נזכה לבשורות טובות ולגאולה במהרה בימינו".

שפרה: "אני מתפללת יחד איתך לבשורות טובות, ומחזקת את הבחירה להמשיך להילחם על חירותנו. זו השעה שלנו להילחם במלחמת התקומה הזו של מדינת ישראל. אסור לנו לנוח. כל אחד ממקומו וביכולותיו. ניצחון המלחמה הזו הוא אינטרס לאומי".

הפוסט חוזרים הביתה: אחרי שהייה ממושכת בבתי מלון, תושבי הדרום שבים לבתיהם, למרות המצב הביטחוני הרעוע הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בתוך כחודשיים רוכזו כל תושביהן היהודים של ערי השדה בהונגריה בגטאות. במשך כחודשיים שעטו הרכבות ההונגריות והובילו כ-450,000 יהודים אל רציחתם במחנה ההשמדה המפלצתי אושוויץ-בירקנאו. ניתן לומר שהיה זה מפעל הרצח הגדול ביותר בתולדותיו של המין האנושי.

הנאצים לא היו צריכים להתאמץ יותר מדי במבצע הרצח. הם מצאו בהונגרים שותפים פעילים, חרוצים ונלהבים. ניתן לומר בוודאות, שאלמלא היו ההונגרים יעילים כל כך באספקת שירותי הרכבות שהעמידו לרשות הנאצים, אפשר שמספר נרצחי השואה בהונגריה היה קטן בהרבה. הגרמנים ידעו היטב מיהם שותפיהם. שמה של הונגריה יצא ל"תהילה" שנים רבות לפני השואה, בחוקי האפליה האנטישמיים שחוקקו נגד היהודים, שלא היה להם אח ורע בארצות אירופה האחרות.

ב-7 ביולי 1944 הפסיק עוצר הונגריה מיקלוש הורטי את השילוחים לאושוויץ. למעשה, לא היו עוד קהילות יהודיות בהונגריה למעט כ-200 אלף יהודי הבירה בודפשט. ב-15 באוקטובר הוא החל לממש את תוכניתו להתנתק מהברית עם גרמניה ולעבור לצידן של בעלות הברית. הגרמנים סיכלו את תוכניתו, עצרוהו ומינו תחתיו את פרנץ סלשי, מנהיג מפלגת "צלב החץ". מן הרגע הזה נסתם הגולל על יהודי בודפשט. הם נכלאו בגטאות, יותר מ-50 אלף מהם הוצעדו במצעד מוות, שבמהלכו אלפים נרצחו ומתו מרעב ומקור. אלפים נוספים נורו למוות על ידי אנשי צלב החץ על גדות נהר הדנובה, ואליו הושלכו גופותיהם.

אבל זאת לדעת, ולמרבה הצער מעטים מדי יודעים על כך: בבודפשט התחולל מבצע הצלה, שהוא כנראה הגדול ביותר בתולדות השואה. עשרות אלפים מיהודי בודפשט, ויש האומדים אותם ביותר מ-70 אלף, ניצלו בזכות פעילות ההצלה של קרל לוץ, קונסול שווייץ בהונגריה, "הממונה על האינטרסים הזרים" בהונגריה, ב"בית הזכוכית".

בית הזכוכית בבודפשט היה מרכז עסקיו של סוחר הזכוכית ארתור וייס, עד שנסגר במחצית 1944 על פי גזירת השלטונות ההונגריים. עם עליית מפלגת "צלב החץ" לשלטון, החל לוץ בפעילות להצלת יהודים. לצורך פעילותו הוא קבע את מקום מושבו בבית הזכוכית, שאותו חכרה שגרירות שווייץ מבעליו ארתור וייס. שותפיו של לוץ לפעילות ההצלה היו וייס ומשה קראוס, שהיה מנהל המשרד הארצישראלי של הסוכנות בבודפשט, וחברי מחתרת תנועות הנוער הציוניות בבודפשט.

ראשית פעילותו הייתה באספקת "כתבי חסות" שווייצריים ("שוצפסים") ל-8,000 יהודים. היו ברשותו סרטיפיקטים מהבריטים שיכול היה להעניק להם. בהמשך, התרחבה הענקת כתבי החסות לעשרות אלפי יהודים, תוך הפעלת תעשיית זיוף דרכונים שווייצריים בתוך בית הזכוכית. אלפי יהודים שוכנו בצפיפות קשה בתוך בית הזכוכית, תוך מציאת דרכים לספק להם צורכי שינה, מזון ומים, אך הם זכו בחיים. אלפי בעלי כתבי החסות שוכנו ברחבי בודפשט.

פעילות ההצלה בבית הזכוכית עלומה במידה רבה, ולא רכשה עדיין את המקום הראוי לה בדפי ההיסטוריה. בבית העדות להנצחת זכר השואה בניר גלים ניצב מוזיאון בית הזכוכית. בית הזכוכית המקורי ברחוב וודאס 20 בבודפשט ניצב על תילו עד עצם היום הזה. בגלל סבך משפטי לא ניתן עדיין להפכו למוזיאון, ולכן רק חדר אחד משמש מוזיאון המתאר את מה שהתחולל בו בשנות השואה. תיירים ישראלים ותיירים היהודים מכל רחבי עולם אינם מבקרים במקום כי אינם יודעים על קיומו, כי אינם יודעים את סיפורו.

אטרקציות רבות יש בבודפשט. אפשר לבקר בהן ואפשר לא, אבל אטרקציה אחת יש בבודפשט שכל יהודי חייב לבקר בה: בית הזכוכית. "אל תניחו לו שיאפיל כחדר בלי הכוכבים שנשארו בחוץ".

***

על גדת הדנובה בסמוך לבניין הפרלמנט מוצגת עדות "חיה" לרצח ההמוני של יהודים שביצעו אנשי צלב החץ על גדות הדנובה: עשרות זוגות נעליים של נרצחים קובעו בה, והם אינם מאפשרים לתייר המצוי המטייל לאורכה של הדנובה לחלוף על פניהם באדישות. הם מאלצים אותו להתבונן, להבין, לזכור ולהפנים. על רצפת הגדה חרתו ההונגרים כתובת המספרת את סיפור הרצח שהתחולל כאן, אך מתעלמת לחלוטין מעובדת היות הקורבנות יהודים.

הטבח הנוראי שהתרחש בשמחת תורה בנגב המערבי בידי ערביי רצועת עזה, 80 שנה לאחר הטבח שהתחולל על שפת הדנובה על ידי ההונגרים, קיבל כאן ביטוי מצמרר כשמשפחות חללי הטבח בעוטף הניחו בצד זוגות נעליים של יקיריהן. זוג אחד של נרצחת בשם סיון הי"ד, שבצמוד אליו הכתובת: "סיון הלכה. ואנחנו ממשיכות ללכת בשבילה".

ההקשר המטלטל הוא תזכורת ומסר לתייר ולעולם: קו ישר של גורל יהודי מחבר את השואה אל הטבח בשמחת תורה. האנטישמיות לצורותיה השונות היא שעומדת מאחורי שני האירועים, ועד שלא ייגמל העולם מהאנטישמיות היא תכרסם בו ותמיתהו. עד אז, מדינת ישראל היא שתבטיח את קיומו של העם היהודי.

הפוסט בין השואה לטבח שמחת תורה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שניהם למדו בצעירותם בישיבת ההסדר 'הר עציון' באלון שבות, שניהם בעלי ניסיון צבאי קרבי עשיר ואף גויסו למילואים במלחמה זו, ושניהם אנשי חינוך ברמ"ח איבריהם – אבל בעניין משך השירות הצבאי של בני ישיבות ההסדר, ח"כ משה (קינלי) טור-פז והרב ברוך וינטרוב חלוקים. חבר הכנסת מבקש לקדם מתווה שוויוני יותר, ואילו הרב טוען שהמודל הנוכחי הוא מנצח ויש להשאיר אותו על כנו. יחד עם זאת, שניהם מסכימים ששירות צבאי משמעותי וגדלות בתורה אינם סותרים אלא משלימים, ושישיבות ההסדר יכולות להוות מודל לחיקוי לעולם התורה כולו. ריאיון כפול

לאור המלחמה שעודנה נמשכת וגוררת אבדות כבדות כבר כמעט חצי שנה, ובשל המחסור בחיילים, הוקדם גיוסם של 1,300 בני מכינות קדם-צבאיות, ישיבות הסדר וארגוני שנת שירות, מתוכם 400 תלמידי ישיבות הסדר, מאוגוסט למרץ. בעקבות זאת, עולות קריאות שונות מהציבור – אלה דורשים להשוות את משך השירות הצבאי בפועל למשך השירות של חיילים 'רגילים', ואחרים מבקשים לקדם את הגיוס של ציבור שלם שכמעט שאינו חולק בעול ובמאמץ המלחמתי – הציבור החרדי.

עבור משה (קינלי) טור-פז, חבר כנסת מטעם יש עתיד וסגן יו"ר הכנסת, הסוגיה מוכרת היטב על כל צדדיה. הוא בוגר "ישיבת הגוש", אחת מישיבות ההסדר המוכרות, ועשה שם מסלול הסדר קצונה של 7 שנים, בתוכן שירת 3 שנים כחייל וקצין בצנחנים בגדוד 101 ולמד 4 שנים בישיבה. הוא הקים את היחידות החרדיות בצנחנים ובגבעתי – בשנת 2014 יזם הקמת פלוגה חרדית, שחוגגת כעת עשור, פלוגת 'תומר' בחטיבת גבעתי, ושנתיים אחרי זה נקרא על ידי הצבא להקים פלוגה דומה בח' בצנחנים. פרט לכך, הוא חבר ועדת חינוך, ועדת החוץ והביטחון ועוסק בענייני דת ומדינה. זאת ועוד, יש לו בן אחד בקבע בחיל האוויר, ובת שהשתחררה משירות צבאי בדובר צה"ל.

"אפשר לשרת ולהיות גדולים בתורה"

"בראש ובראשונה צריך לטפל בבני הישיבות החרדיות", פותח את דבריו טור-פז. "בעידן שבו אנחנו מתעסקים בשוויון בנטל ואוכלוסייה שלמה כמעט שאינה משרתת, יש לטפל קודם בה. לבוא לאלה שכבר משרתים – זה בעדיפות שנייה. אלה נתונים מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שאלה הנתונים המוסמכים ביותר בנושא ובהם משתמשים גם בכנסת: 88% מהבנים בציבור החילוני מתגייס לצה"ל, 83% מהבנים בציבור הדתי, 9% מהציבור החרדי. אם 13 אלף נערים מסיימים את החינוך החרדי – רק 1,200 מתוכם מתגייסים לצה"ל. רובם, צריך להודות, הם חרדים לשעבר. חרדים אמיתיים הם כמה מאות, ובנות לא מתגייסות כלל. לכן, צריך לראות את הדברים בהקשר הרחב: יש אוכלוסייה שלמה, גדולה יותר מהציונות הדתית, וגדלה בקצב של 4% בשנה, שלא מתגייסת כמעט בכלל, והיא האתגר האמיתי".

איך אפשר לעודד חרדים להתגייס?

"באמצעות סנקציות כלכליות, אולי גם פליליות, ולעסוק בנושא של חובת שירות בכל כיוון שהוא. באופן אידיאלי, אני חושב שכולם צריכים לשרת שירות צבאי מלא. היות שאנחנו רוצים שעולם התורה יפרח, אני מציע מתווה שבו בני הישיבות, חרדיות וציוניות, ישרתו בצבא לפחות שנתיים וילמדו בישיבה כמה שנים, למעט חריגים, בני עלייה – אלה שבאמת תורתם אומנותם, אלה שהולכים להיות גדולים בתורה – והם יקבלו את ההסדר הנוכחי. אף אחד לא צריך לקבל פטור מגיוס. רבני הציונות הדתית מוכיחים שאפשר לשרת בצבא ולהיות גדולים בתורה. זה חשוב מאוד. הרבה מחבריי מוכיחים זאת.

"לציבור החרדי, אנחנו, יש עתיד, מציעים שמתוך 13 אלף בחורים שמסיימים י"ב, יהיו כאלפיים שיקבלו דחיית שירות לגמרי, כלומר לא ישרתו כלל, והיתר יהיו במסלול של שנתיים צבא ועוד כמה שנים לימוד תורה. זה המבנה שאני חותר אליו. החברה החרדית צריכה לעבור מרחק גדול איך להכין את החבר'ה שלה לצבא – משהו שהיא לא עושה היום. הציבור הדתי לאומי עושה זאת היטב כבר 3 דורות, בצורה ראויה. את המודל הזה אני מציע גם לבני ישיבות ההסדר הדתיות לאומיות, ועדיף שיתקבל בהסכמה ובהבנה ולא בכפייה. לעומת זאת, במגזר החרדי, לצערי, צריך שיהיה היבט מסוים של כפייה, אולי כלכלית".

כמו מה?

"תקצוב אברכים ובני ישיבות בסך מיליארד שקלים צריך להיות דיפרנציאלי לפי שירות. ישיבות שיש בהן אחוז גבוה של משרתים – יקבלו תקציב גבוה; ישיבות שאין בהן מתגייסים לא יקבלו תקציב כלל. התקציב צריך להיות מותנה בשירות. לסנקציות כלכליות יש השפעה על כל המגזרים, גם על המגזר החרדי. גם חלק מההטבות הנוספות שניתנות לאברכים. ב-2003 הרבה חרדים יצאו לעבוד בעקבות הסנקציות של נתניהו, וב-2013 הרבה חרדים יצאו לשרת בעקבות הסנקציות של לפיד. אין ספק שתמריצים כלכליים משפיעים גם בעולם החרדי".

"בעידן שבו אנחנו מתעסקים בשוויון בנטל ואוכלוסייה שלמה כמעט שאינה משרתת, יש לטפל קודם בה, בחרדים, אם צריך גם באמצעים כלכליים"

בעניין ישיבות ההסדר הציוניות, של הציבור הדתי לאומי, טור-פז מאמין מאוד במפעלן, אבל חושב שיש להאריך את משך השירות הצבאי על חשבון הלימודים בישיבה. "נכון להאריך את השירות למרב ישיבות ההסדר ולהשאיר בכל מקום מכסה שיעשו הסדר מקוצר לבני העלייה", הוא חזר וטוען. "זו פשרה ראויה. להאריך את השירות כולו ל-6 שנים זה דבר שהרב ליכטנשטיין דרש מאיתנו, כמה חבר'ה שיצאו לקצונה. בשטח אני רואה שקשה מאוד לדרוש מבחורים צעירים יותר מ-5 שנים. המינון הנכון של ההסדר לרוב הבחורים, לדעתי, הוא שנתיים צבא ו-3 שנים ישיבה. וכאמור, להשאיר בכל ישיבה מספר בחורים שיעשו הסדר מקוצר, 17 חודשים.

טור-פז לא חושש שהמתווה שהוא מציע יפגע באיכות החיילים. "בני ישיבות ההסדר הם חיילים טובים, גם בני המקד"צים הם חיילים טובים. אין סתירה בין השניים", הוא אומר. "הלמידה שם תורמת לצמיחה, להפוך להיות חיילים טובים. לא נראה לי שזה יינזק אם הסדרניק יעשה שנתיים צבא, אבל אפשר לחשוב על מודלים נוספים. חשוב להדגיש: אני בעד עולם ישיבות ההסדר, אני רואה בו חשיבות אדירה, הוא מודל לעצמו ולשאר החברה הישראלית".

האם שינוי מסלול ייתפס באופן חיובי או כרדיפה אחרי דתיים?

"תלוי בדרך שבה פועלים. אם באים בכפייה – זה ייתפס כדבר לא טוב; אם באים בהידברות – זה ייתפס כדבר טוב. אני מצפה מאיגוד ישיבות ההסדר שיאמר שלאור המחסור בחיילים, אנחנו נגדיל את תרומתנו מ-17 חודש ל-24 חודש, למעט איקס חריגים שתורתם אומנותם ונשאיר אותם במתווה הנוכחי. זה מהלך שהאיגוד יכול לעשות כקבוצה. הם נרתמו בנוגע להקדמת שירות, אבל אני חושב שצריך גם להאריך את השירות. יחד עם זאת, כשיש ציבור שלם שלא משרת, לבוא בתלונות לציבור הדתי-לאומי, זה לבוא ולחלוב פרה שממילא נותנת. צריך לנהל הידברות עם ישיבות ההסדר שייתנו יותר".

בעניין משתמטים "תל-אביביים", טור-פז טוען שהמספרים אינם תומכים באקסיומה הזאת. "88% מהציבור החילוני מתגייס לצה"ל", הוא מציין. "אין השתמטות רחבה. כל מי שמשתמט צריך לטפל בו ביד קשה, אבל אין תופעה נרחבת במגזר הזה".

"לא למכור משהו גדול בנזיד עדשים"

הרב ברוך וינטרוב למד אף הוא בצעירותו בישיבת הגוש. הוא שירת בשריון, ולאחר תקופת ההסדר המשיך את לימודיו בישיבה במסגרת הכולל הגבוה. הוא התחתן, הוציא הסמכה לרבנות, ויצא לשליחות של שנתיים וחצי בטורונטו שבקנדה בכולל של תורה מציון וישיבה יוניברסיטי (YU). הוא חזר ארצה, גר בתל-מונד ומשמש שם רב בית הכנסת. בשנת 2019 הוא רשם סגירת מעגל מרגשת כשחזר לישיבת הר עציון – הפעם כר"מ. כיום הוא מלמד שם בשיעור א'.

מה דעתך על המתווה שמציע ח"כ טור-פז לישיבות הציוניות?

"צריך להבחין בין שני מצבים: ראשית, עת חירום. בצו 8 ההתגייסות שלנו היא מוחלטת ומיידית. אני עצמי שירתי 101 יום, הרוב בעזה, כלוחם בשריון. בימים האלה לא הייתי בישיבה ולא לימדתי – זה פשוט. וככל שיצטרך, ודאי שנתייצב גם בעתיד; שנית, עת שגרה. ביום-יום בשגרה לא צריך לקצץ את משך הלימוד".

לרב וינטרוב חשוב להסביר ולחדד את חשיבות מפעל ישיבות ההסדר. "זהו מפעל מבורך, שזכה בפרס ישראל מפעל חיים, והתועלת שלו היא עצומה לחברה הישראלית. ישיבות ההסדר מוציאות אלפי בוגרים שמובילים ונמצאים בעמדות מפתח בחברה הישראלית, אנשים חדורים מוטיבציה ואידיאולוגיה, לא רק בהקשר הצבא. מדובר באנשים איכותיים בצורה בלתי רגילה. פגיעה בלימוד בישיבות ההסדר תהווה פגיעה גם בדבר הזה, שכל מדינת ישראל וכל עם ישראל התברכו בו".

"גם הצבא ייפגע", מוסיף הרב. "מספר בני ישיבות ההסדר שמתגייסים לשירות קרבי הוא מספר יוצא דופן. מבחינת מספר המילואימניקים, אחוזם של בני ישיבות ההסדר גבוה מחלקם באוכלוסייה. לצערנו, זה מתבטא גם במס' הפצועים והנופלים. לכן, גם במבט 'הצר' הצבאי, יש לישיבות ההסדר תרומה עצומה. אני לא חושב שבשביל ראיית קצרת טווח, להוסיף חודשיים פה או חודשיים שם, שווה לפגוע בפירות הרבה יותר ארוכי טווח", הוא מסכם.

"המתווה הנוכחי של ישיבות ההסדר הוא נוסחה שבדרך כלל עובדת מצוין באיזון שלה. איזון אחר יהווה פגיעה משמעותית ויפגע ביכולת לייצר עמוד שדרה תורני"

מה דעתך על הרחבה של משך החיול ליותר מ-5 השנים המקובלות?

"היו ניסיונות לעשות שילובים אחרים בכמה מקומות, וזה לא הניב תוצאות מוצלחות כל כך. השירות של בני ישיבות ההסדר הוא בעצם 5 שנים, מפוצל בין הישיבה לצבא. עושים את זה בצורה רצינית ומשמעותית, עם מגבלות לא לעבוד וכו'. אם יאריכו את משך ההסדר כולו, אתה מרתיע צעירים מלהיכנס למסלול כזה.

"גם בנוגע למתווה המוצע, יש לחשב שכר מצווה כנגד הפסדה, וצריך לשים לב שאנחנו לא דורסים דברים ארוכי טווח משמעותיים בשביל רווח של כמה חודשים. יש לנו נוסחה שבדרך כלל עובדת מצוין באיזון שלה. איזון אחר יהווה פגיעה משמעותית ויפגע ביכולת לייצר עמוד שדרה תורני. התרומות של ההסדר הן בצבא עצמו ובמדינה בכלל – בעתיד הרבה מההסדרניקים ישמשו חלקים משמעותיים בקהילה והיכן שיהיו. יש להיזהר שאנחנו לא מוכרים משהו גדול בנזיד עדשים. המבט שלנו צריך להיות מבט כולל – על השנים בישיבה ובצבא, ועל השנים אחר כך – כולל במילואים".

הרב וינטרוב מסביר מה בישיבת ההסדר מנפיק כוח צבאי מעולה ואיכותי. "אנחנו מנסים לגעת בצורה העמוקה והמשמעותית בדבר ה', בתורה, במה שה' נתן לנו, בחוכמה האלוקית", הוא אומר. "זה סוג ידע שמשנה את האדם, שנפגש עם נפש האדם, ממלא אותו בלהט, רצון, קשה לתאר את זה מבחוץ. זו חוויה עמוקה. זה לא לבוא לשיעור ולסמן וי, זה דורש היכרות עמוקה. ליצור הזדהות עם הרוח התורנית, עם המצוות. הדרך לעשות את זה בצורה רצינית היא על ידי לימוד רחב היקף ועמוק בערכי ובמצוות התורה.

"נער מגיע, מתחיל ללמוד ונכבש בקסם החוכמה, הצדק, האמת, הענווה, היושר, התורה. אני מלמד בשיעור א' ואני נוכח לראות את זה לנגד עיניי: אדם שלא היה יכול לשבת וללמוד 40 דקות – אחרי 3-4 חודשים יושב 3-4 שעות ודן עם החברותא שלו ומתמלא. זה קסום לראות את זה מהצד. הלימוד יוצר חיבור גם עם עם ישראל. אתה מתחבר לדורי דורות שלמדו תורה – התנאים, האמוראים ביניהם – ואתה הופך להיות חלק מזה.

"הרבה עמים יוצאים למלחמה ונלחמים למען הדגל שלהם, בזה אין יוצא דופן בינינו לבין שאר העמים", הוא מוסיף. "אבל כשאתה יוצא מתוך חיבור עמוק מאוד למה הדגל מסמל, למען האומה וערכיה, למען הארץ והמדינה – אז אתה נמצא במקום אחר, אתה נמצא במקום מחובר ושורשי מאוד. בהסדר אנחנו שליחים של העם. השליחות לא מסתיימת עם תום לימודי הישיבה – זה הסדר לכל החיים. שליחות לכל החיים".

מה אתה חושב על חוק הגיוס?

"אני מאמין בהסדר מלכתחילה. זה נעשה מתוך אמון מלא במה שה' דורש מאיתנו בזמן הזה, הן מצד המחויבות לתקומת עם וארץ ישראל, והן מצד מוסריות פשוטה של נושא בעול עם חברו".

מי זה איתנו?

"איתנו זה מי שמאמין בתורת ה'. אין הפרדה בין כיפות. אני מאמין שכל יהודי מישראל צריך לשרת בצה"ל. גם עילויים לא צריכים להיות פטורים משירות צבאי – חשוב למדינה שהם ישרתו, חשוב להם שהם ישרתו, כדי שהם יכירו את החברה הישראלית. במאמר "זאת תורת ההסדר", בתוך "מוסר אביב", כותב הרב ליכטנשטיין: "בעמדו בדמעות על פיסגת הר הזיתים, כשהמראה העגום של 'כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו' משתרע לנגד עיניו, מה היה הרמב"ן נותן כדי לעמוד בראש ישיבת הסדר?" כמה היה נותן הרמב"ן בשביל להיות חלק בהקמה המחודשת של הממלכה היהודית. איך אנחנו לא לרצות להיות חלק מזה? מבחינה מוסרית, מבחינה אנושית, בעיקר מבחינה יהודית".

"אי אפשר לזרז תהליכים חברתיים"

בעניין 'הטיפול' בגיוס חרדים, הרב וינטרוב אומר שזוהי שאלה פוליטית-מעשית, והיא מחוץ לתחום ההתמחות שלו, אבל סובר שצעדים כוחניים ואלימים לא ישיגו שום דבר כלפי שום ציבור. "אדרבא, זה בדרך כלל משיג את המטרות ההפוכות", טוען הרב. "צריך להיזהר לא לנקוט צעדים דרסטיים שיגרמו חלילה לפילוג גדול. כל מי שחי במדינה הזאת בשנה האחרונה יודע שמהר מאוד אנחנו עלולים להתגלגל לשסעים עמוקים מאוד – ולכן צריך לנהוג בהרבה חוכמה כדי להתקיים ולחיות יחד. לא לוותר על עמדות על עמדות שאנחנו רואים אותן כנכונות.

הרב וינטרוב מבקש להמחיש את הנקודה באמצעות מקרה משעשע שאירע לו בשנה הראשונה לנישואיו עם אשתו פנינה. "גרנו אז בדירה קטנה באלון שבות ליד הישיבה. פנינה אפתה עוגיות בכמה 'נגלות'. היא הייתה צריכה לצאת והשאירה אותי עם התבנית השנייה שהיה צריך להכניס לתנור. הוראות האפייה היו לאפות 20 דקות על חום של 120 מעלות. באיזשהו שלב קלטתי שאני צריך לצאת למנחה ושנותרו לי רק 10 דקות. אז החישוב שלי היה שכדי לסיים את האפייה ב-10 דקות, אעלה את החום ל-240 מעלות. מה קרה כשהוצאתי אותן מהתנור? מבחוץ הן נשרפו לגמרי – ומבפנים הן לא היו אפויות בכלל.

"זה לא עובד ככה", הוא מקביל את הסיפור לחוק הגיוס. "אתה לא יכול להגביר את החום ולזרז תהליכים חברתיים, גם אם אתה רוצה מאוד שזה יקרה. אני מאמין שתהליך הגיוס של הציבור החרדי יקרה בסוף. אבל המחשבה של אם רק נגביר את חום אז העוגיות ייצאו מהר יותר – שגויה. אנחנו בעת מלחמה אז הכל אמוציונלי ו'חם', אבל החכם עיניו בראשו ופועל לאט ובצורה מתונה וזהירה".

מאיגוד ישיבות ההסדר לא התקבלה תגובה עד הורדת הגיליון לדפוס.

הפוסט לא כולל שירות: האם יש להאריך את משך השירות הצבאי של ההסדרניקים, או ראשית יש לעודד גיוס חרדים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

סעודיה היא מדינה מעניינת, אולי הכי מעניינת בעולם הערבי כולו. מצד אחד, היא מגינת המקומות הקדושים לאסלאם; מהצד השני, היא בעלת ברית חשובה לארה"ב ולעולם החופשי כולו. שמרנות דתית שדרה בכפיפה אחת עם הכנסת אורחים ממדינות אירופה ואירוח מתמשך של אנשי עסקים מערביים ומנהיגי דמוקרטיות ליברליות.

לצד מנהיגים דתיים וכתבי הלכה מוסלמים, יורש העצר מוחמד בן סלמן מתווה בשנים האחרונות קו פרו-מערבי בבית המלוכה וסוחף אחריו רבים. בן סלמן החל את כהונתו בראשות הממשלה רק ב-2022. הוא רק בן 38 וכבר התווה חזון כלכלי לשחרור מדינתו מכבלי הנפט שהביאו את מדינתו לשגשוג כלכלי חסר תקדים. במסגרת התוכנית ניתן למנות השקעות חובקות עולם, ערים עתידניות, שליטה כמעט בלעדית במחיר הנפט העולמי ואף הקמת כור גרעיני.

אבל החיבוק המערבי מגיע עם תג מחיר, זכר קטן לסביבה שבה אנו חיים. ב-2018 נרצח העיתונאי הסעודי ג׳מאל חשוקג׳י, מבקר גדול של בן סלמן. שמו של יורש העצר אומנם לא נקשר בפרשה – שבה הואשמו חמישה ״סוכנים מקומיים שפעלו בחופשיות״, לפי בית המשפט המקומי – אך פרשנים וחוקרים מטעם האו״ם סברו כי רוח בית המלוכה שררה על הפרשה כולה.

בהמשך לצד הזה של סעודיה, אפשר גם לראות את הפלירטוט המתמיד עם איראן, שיחות ופגישות שהאיראנים מקפידים להחצין ולפרסם בשנים האחרונות וביתר שאת מאז תחילת מלחמת ׳חרבות ברזל׳, והשאיפה של האיראנים לתקוע טריז בין ישראל וארה״ב לסעודיה ברורה.

הסיפור הזה הולך אחורה עד לשנות ה-60. ישראל הייתה מעורבת במלחמה של סעודיה בתימן לצד הכוחות המלוכניים ונגד מצרים של נאצר, וסעודיה משתפת עם ישראל פעולה כשישראל מצניחה שם ציוד צבאי וסיוע. לאורך השנים היו מקרים שבהם המדינות דיברו ביניהן ואף הצליחו להגיע לכמה שיתופי פעולה. הקשר הוא ארוך שנים, קשה להצביע על נקודה אחת שבה הוא החל, אבל בסוף אני חושב ששתי המדינות רואות את הסביבה האסטרטגית באופן די דומה״, אומר ד״ר יואל גוז׳נסקי – חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מומחה למדינות המפרץ ובעברו עובד המועצה לביטחון לאומי (המל״ל) במשרד ראש הממשלה תחת ארבעה ראשי מל"ל ושלושה ראשי ממשלה.

האם ניתן לומר שישראל והסעודים רואים עין בעין?

"לא באופן זהה לחלוטין, אבל כן באופן דומה. צריך להבין, גם בעבור סעודיה וגם בעבור ישראל, ארה״ב היא השותפה האסטרטגית העיקרית. הממשל מהווה עוגן מרכזי לביטחון הלאומי של שתי המדינות. כמובן, אפשר לשים פה הרבה הסתייגויות, אבל בהחלט ניתן לומר את הדבר הזה. העניין השני הוא ראייה דומה של האיומים במרחב, כאשר בראשם ניצבת איראן, כמובן. האיום שאיראן מקרינה על פני כל המזרח התיכון הוא לצנינים בעיניה של סעודיה. האיום שמגיע מאיראן כלפי סעודיה הוא לא אותו איום כלפי ישראל, אבל עדיין שתי המדינות רואות את איראן כאיום שיש לבלום אותו".

ד״ר גוז׳נסקי ממשיך לתאר את הייחוד של סעודיה מישראל מבחינת מפת האיומים ואומר: "שוני נוסף מתבטא בתגובה לאותו איום איראני. אם ישראל מתייצבת כנגד איראן ומבקשת להחזיר לה מנה אחת אפיים, בעיקר כשאנחנו נלחמים בשלוחים שלה – חיזבאללה, חמאס וכו׳ – אז הסעודים מתנגדים לאיראן, אבל מצד שני אנחנו כן רואים אותה גם משתפת איתה פעולה בכל מיני היבטים".

לדבריו, לאיראן יש אינטרס להראות שהיא לא מוקצית באזור, אבל ידוע שזה מעל רק פני השטח. מתחת לפני השטח יש מאבק גדול. "המאבק הוא פנים-מוסלמי, אסטרטגי ואפילו קצת טריטוריאלי, ואיראן גם תומכת בכל מיני מיעוטים שיעים שיש במזרח התיכון, חלקם בתוך מדינות שחשובות גם לסעודיה וגם לישראל״, הוא מסביר.

"באופן מחוכם מאוד, הסעודים לא מפרטים את הצעדים המדויקים שהם היו רוצים לראות, והערפל הזה משרת אותם במו״מ עתידי"

הנורמליזציה עם סעודיה חשובה לישראל, על זה כנראה אין ויכוח. נתניהו רוצה בזה, הסעודים מבינים את החשיבות של בעל ברית חזק במזרח התיכון שישלים את ברית ההגנה האזורית של האמריקאים, ובנוסף מדובר בהשלמה כמעט מוחלטת של בריתות השלום עם המדינות הסוניות החשובות בעולם, מה שיאותת לעולם המוסלמי כולו.

"זה מעניין מאוד שלמרות המלחמה ולמרות התמונות הקשות שמגיעות מעזה, שהעולם הערבי נחשף אליהן כחלק מהפרופגנדה הפלסטינית, מוסלמים בכל המזרח התיכון רואים את זה והסנטימנט האנטי-ישראלי והפרו-פלסטיני השתנה", טוען ד"ר גוז'נסקי. "היחס לישראל הורע מאז החלה המלחמה, וזה משפיע על השיקולים של סעודיה. הסעודים עדיין לא הורידו מהשולחן את נושא הנורמליזציה, מפני שהתמריץ שלהם הוא אמריקאי – אם זה הסכם הגנה, נשק מתקדם ואפילו תוכנית גרעין אזרחית. הדבר הזה לא ירד מהשולחן והם רוצים אותו, לכן גם הנורמליזציה על הפרק". הוא מוסיף כי "מה שהשתנה הוא אולי המחירים שדורשים מהסעודים – האמריקאים דורשים היום מהסעודים להיות הרבה יותר מעורבים בסוגיה הפלסטינית ושיקום עזה".

מה לגבי דרישות סעודיות בהר הבית כחלק מעסקה כוללת, השערות שהועלו בחודשים האחרונים בתקשורת הישראלית והזרה?

"אני לא חושב שיש כאן משהו שקשור לשליטה של הר הבית וקעקוע השליטה של הוואקף הירדני. לא בטוח שהסעודים רוצים את כאב הראש הזה. אבל אני חושב שדברים אחרים מעניינים את הסעודים בקשר עם ישראל – הדברים שעליהם דיברנו בהקשרים הרחבים יותר של הקשר עם האמריקאים ומדינות המערב, לצד השאיפות הפנימיות של בית המלוכה".

עם זאת, גם ישראל יכולה לספק דברים לסעודים. "הסוגיה הפלסטינית, הקלות מסוימות לפלסטינים, וצעדים שיכולים לחזק את המשילות הפלסטינית והצעדים לקראת מדינה פלסטינית – אלה דברים שישראל יכולה לתת לסעודיה. אז קודם כל הם היו רוצים לראות את סיום המלחמה, את זה שישראל מקפיאה את הבנייה בהתנחלויות. באופן מחוכם מאוד, הסעודים לא מפרטים את הצעדים המדויקים שהם היו רוצים לראות, והערפל הזה משרת אותם במו״מ עתידי".

ד״ר גוז׳נסקי מתייחס גם למצב התחממות היחסים לפני המלחמה ואחריה. "ההבדל הוא שלפני המלחמה הם היו הרבה יותר עמומים, ועכשיו הם הרבה יותר נחרצים וברורים בכל הנושא של המדינה הפלסטינית. היום הם מדברים על זה שהם רוצים לראות מדינה פלסטינית שגבולותיה 67׳ ובירתה מזרח ירושלים. זו תוצאה של הסנטימנט האנטי-ישראלי באזור ושל הצורך שלהם לגלות סולידריות עם הפלסטינים לאור המלחמה. זה לא אומר שהם לא רוצים שחמאס יובס ויוכה״.

מדוע שסעודיה תתנהל בעמימות בעת הזו? איך זה משרת אותם?

"אני חושב שהעמימות שלהם מאפשרת התגמשות בנושא. אני מסכים שהציבור הישראלי לא רוצה לשמוע מדינה פלסטינית, אבל אני חושב שהסעודים קודם כל מבינים את הסנטימנט הזה, שיש לו קונצנזוס בציבור הישראלי. הם מבינים שהם לא יקבלו הכל, אבל גם עכשיו יש מידה רבה של עמימות גם במה שהם אומרים היום בהקשר של מדינה פלסטינית – מה שמייצר עבורם מרחב תמרון משמעותי להתנהל בתוכו״.

אתה חושב שיש כאן התערבות סעודית גם בענייני המלחמה, בדומה לתיווך הקטארי בסוגיית החטופים?

"אם יש מישהו, אז הם לא נתנו לזה פומבי. הם לא רוצים להראות שהם מושכים בחוטים. אני חושב שבמקרה של איחוד האמירויות. הם היו רוצים לראות בראש ההנהגה הפלסטינית את מוחמד דחלאן, ראש מנגנוני הביטחון לשעבר ששוהה באמירויות זה שנים ארוכות. אני כן חושב שיש הבנה אצלם שאבו מאזן לא מתאים להנהגה, שהרשות מושחתת. כן יש התבטאויות של יורש העצר מוחמד בן סלמן שמשקפות תסכול מהעמדה הפלסטינית. התפיסה היא שיורש העצר הרבה יותר פרגמטי מאבא שלו בסוגיה הפלסטינית, וזה מתבטא בכיוון הרבה יותר רציונלי ושקול בהליכה לפשרות בהקשר הפלסטיני״.

"הסעודים עדיין לא הורידו מהשולחן את נושא הנורמליזציה, מפני שהתמריץ שלהם הוא אמריקאי – אם זה הסכם הגנה, נשק מתקדם ואפילו תוכנית גרעין אזרחית"

בעניין היחס שבין בית המלוכה לאזרחי סעודיה, ובין הדרישות המדיניות של סעודיה למדינה פלסטינית, ברקע הלחימה והדיבורים המתמשכים על הפסקת אש מוחלטת, שתכלול בהמשך הכרה במדינה פלסטינית לצד הנורמליזציה המדוברת, ד"ר גוז'נסקי טוען שצריך להפריד את המשטר הסעודי מהחברה הסעודית. "בית המלוכה הסעודי נתפס הרבה יותר פרגמטי מהחברה הסעודית", הוא מסביר. "זה נכון שמוחמד בן סלמן רוצה להצעיד את סעודיה לאור היוזמות שלו, המערביות, אבל הוא לא רואה סתירה. הוא מאמין שהסדר ישראלי פלסטיני יכול להיטיב עימו. לפני המלחמה הם היו מוכנים לקבל הרבה פחות ממדינה פלסטינית, אלא רק שיבינו בעולם שבן סלמן יהיה זה שהלך בדרך המלך. היום מצב שונה. המחיר המדיני של הסעודים עלה. וזה מיושר, אגב, גם עם המחיר האמריקני. במובן הזה חמאס הצליח להעלות מחירים, להחזיר את הסוגייה הפלסטינית לשולחן, והסעודים לא יכולים להתעלם מזה, הם חייבים לשחק את המשחק. זה לטוב ולרע. אם רוצים נורמליזציה, המצב הוא שיצטרכו להתחשב בסוגיה הפלסטינית״.

הפוסט קרוב לדרך השלום: מהם היתרונות והחסרונות בנורמליזציה עם המדינה המוסלמית החשובה במזרח התיכון? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

חמאס דחה את ההסכמה הישראלית להצעה האמריקנית, ועל פניו נראה כי המו"מ לשחרור החטופים שוב נקלע למבוי סתום, אולי אף עמוק מקודמו. פרשנים מנתחים שלסינוואר לא בוער כלום. מצד אחד, לא ממש אכפת לו מהסבל שעובר על מיליון פלשתינים וחצי בעזה; מצד שני, הוא רואה שביידן ונתניהו כבר לא, הוא רואה שכמה מדינות אירופיות כבר הפסיקו לשלוח נשק לישראל, הוא רואה שההתקפות של צה"ל בעזה כבר לא מה שהיו. הוא מקווה שחילופי האש הטורדניים בגבול הצפון יתלקחו למתקפה אחת גדולה של חיזבאללה על ישראל, והוא גם מודע הן לרגישות הישראלית לחטופים והן לקרע ההולך ומתחזק בחברה הישראלית, כך שלתפיסתו – הזמן פועל לטובתו. כל יום שעובר, מדינת ישראל, בהנהגת הממשלה הזו, שוקעת עוד צעד בביצה העכורה. איך אפשר להוכיח לו שהוא טועה?

לענ"ד, קודם כל בזה שנחזור להיות ביחד. שנפסיק לריב. שנשדר חוסן. אפשרי? לצערי, כבר לא בטוח. להרגשתי, זה כבר לא כן ביבי, לא ביבי. ההרגשה (ומשתדל להיות אובייקטיבי) היא שהחברה הישראלית אכולה, מפורדת, מפוררת, שבורה. שמעתי על התארגנות חדשה-ישנה להפגין מול הכנסת עד נפילת הממשלה. אני מעריך שרבבות יהיו שם, ורבבות אחרים יפגינו מולם נגדם. ובין לבין, מחוק הגיוס המלוטש לא ייצא שום דבר רציני. הפראיירים גם מתים וגם מתחלפים, וה'מיוחסים' ימשיכו לעמוד מהצד ומצפונם ימשיך להיות נקי (לא ברור לי איך).

אחד מבניי חזר השבוע לשירות מילואים בן 45 יום בצפון בתום 'חופשה' של פחות מחודש לאחר שירות של 4 חודשים במילואים, והבן של שכני, ממשפחה חרדית, באותו גיל של בני, ממשיך בעיסוקיו, שהם לא בדיוק חבישת בית המדרש, לא ביום ולא בלילה. גם אני, שדואג לבני, לחבריו ולמדינה, מרגיש פראייר. מה יהיה? לא יודע, לא יכול לדעת, אף אחד לא יכול לדעת.

בעיניים שלי, ייקח הרבה זמן עד שהפצעים כאן יגלידו, עד שהשברים יתאחו. נקודת המפנה תהיה שאלת חוק ההשתמטות מצה"ל. אם החוק, שמן הסתם יחוקק גג בחודשים הקרובים, בזכות איום בג"ץ, יכניס כמה אלפי צעירים חרדים לצה"ל (וכמובן, צה"ל מחויב להיערך לכך עם מיוחדות ושאר מילוי תנאים ייחודיים לאוכלוסייה ייחודית זו) – טוב ויפה. גם אם המהלך יתבצע באופן הדרגתי; אבל אם, כמו שזה נראה, הפוליטיקה החרדית שוב תנצח ומה שהיה עם חוק הגיוס הוא מה שיהיה – לא יהיה פה יום אחד של שקט, ולטעמי, בצדק. די, נמאס, נמאס, נמאס.

ציפיות נמוכות

האמת, אין לי הרבה ציפיות מחברי הכנסת של 'יהדות התורה' בכל הקשור לחוק הגיוס הבעל"ט (אני מקווה). לא רק שקשה להשתחרר מאידיאולוגיות ומהשקפות המדריכות אותם מבית אבא, יש גם את עניין הציות המלא והעיוור (הם בטח יגידו מתוך בחירה, הערכה  ורצון) לגדולי התורה שלהם. אוקיי. ובכל זאת, טבח 7 באוקטובר, מה שקדם לו, מה שאחריו, התסיסה בציבור – כל אלה אינם מזיזים לכם? לא גרמו לכם לעשות 'חשיבה מחדש', ולו טיפ טיפה?

אני שם על השולחן את מה שהייתי מצפה מכם כמינימום: שאתם, נבחרי הציבור החרדים הפוליטיים, תתכנסו לחדר סגור ולא תצאו ממנו עד שתקבלו החלטה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים – "אנחנו, חברי הכנסת של הציבור החרדי, נוביל מלחמת חורמה בשקרים ובתחמונים, בטריקים ובשטיקים בכל הקשור לרישום תלמידים פיקטיבי, מתן קצבאות פיקטיבי, מתן פטורים פיקטיביים להתחמקות משירות בצה"ל וכדומה. באנו לבער את השקר והמרמה ממחננו. 'מדבר שקר תרחק' אמור להיות נר לרגלינו. תהליך הריפוי (מול הישיבות, המשפחות והצעירים) עלול להיות כואב, אך הוא הכרחי. זה המינימום שאנחנו, הציבור החרדי, מחויבים למדינה שלנו שנקלעה למאבק קיומי ממש; מאידך גיסא, נעמוד כחומה בצורה על כך שכל תלמיד ישיבה רציני יוכל להתמיד בלימודו". חלמתי. אני יודע, חלומות לא תמיד מתממשים. ובכל זאת, בעיניים שלי, זה המעט שבמעט שהם חייבים לעשות, גם אם לדברים אלו לא יהיה אפקט משמעותי.

מחוק הגיוס המלוטש לא ייצא שום דבר רציני. הפראיירים גם מתים וגם מתחלפים, וה'מיוחסים' ימשיכו לעמוד מהצד ומצפונם ימשיך להיות נקי

בחירות עכשיו?

לרבים נמאס מנתניהו ומחבריו לממשלה, והם מייחלים לבחירות עכשיו. אתמול, לא מחר. לא סתם נמאס. להבנתם, כל רגע נוסף שלו על הגה השלטון זה נזק מצטבר מצרפי למדינת ישראל, עד כדי סיכון קיומה (המשבר מול ביידן, למשל); לעומתם, מוקיריו עדיין רואים בו מנהיג דגול ("מי חוץ ממנו יעז להראות לנשיא ארה"ב מי שולט בישראל") וחפצים בהמשך שלטונו. מבחינתם, לעד. הסקרים שאינם מפרגנים לו ולתנועתו הליכוד, הם אולי נכונים להיום, בטח אינם רלוונטיים לעוד כמה חודשים או שנה פלוס, המועד שבו יתקיימו בחירות, שכן הם אינם כוללים גם רשימות חדשות שנמצאות כעת בהליך היריון תחילי או מתקדם. כאלה שהוריהן הם מפקדים וחיילים שנלחמו בעזה, סיכנו חייהם למען המדינה, והם חוששים יותר לעתידה ולחברה כאן מאשר לקפח את חייהם במלחמה מול חמאס. לדעת הפרשנים, לא התפטרותו של גדעון סער מהממשלה ולא זו שאולי תבוא של גנץ ואיזנקוט יגרמו למפץ הגדול. רק שאלת אי-גיוס החרדים. המפתח לכאורה בידי חברי הכנסת החרדיים ובעיקר גדולי התורה שלהם. "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".

הפוסט כביש ללא מוצא לפניך הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בחור ישיבה יקר, עליך לדעת שמצוות כיבוד אב ואם נחשבת למצווה חשובה כל כך, עד כי היא מהווה אחד מעשרת הדיברות. אבל אם תתעמק עוד יותר, תבין שאבא שלך נוהג את המנהג הקדום, שכן המנהג בעולם היהודי הקדום היה לצום שלושה ימים בחודש ניסן. מאוחר יותר, מסיבות שונות, חז"ל ביקשו להעביר את הצום מחודש ניסן לחודש אדר, שכן בחודש ניסן אין להתענות מפני שהוקם בו המשכן ומפני חג הפסח, אבל זה לא היה קל משום שהייתה מחלוקת בין יהודי ארץ ישראל ליהודי בבל מתי לצום את שלושת הימים.

האם צמים לאחר חג הפורים, שכן אין מקדימים פורענות, וגם באותם הימים י"ג באדר, לא רק זאת שהיה צריך לצום בו אלא היה יום משתה ושמחה. זה היה יום חג לרגל ניצחונו של יהודה המכבי על צבא ניקנור במלחמתו ביוונים בשנת 161 לפנה"ס (מקבים א׳ ז, מג-מט). והיו כאלו שצמו שלושה ימים לפני פורים. לבסוף, רוב העם פסק מלהתענות שלושה ימים מפני הקושי שבדבר, והעם קיבל את יום י״ג באדר כיום זיכרון לתענית אסתר. כך שאבא שלך אינו טיפש. אתה לא צריך להתבייש ממנו, אתה צריך להתגאות בו שהצליח לשמר מנהג קדום.

בעקבות השאלה שלך, שאלתי את עצמי מה הקשר בין מה שהמן מזהה את עם ישראל כ"עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", לבין הזיהוי של עם ישראל על ידי משה רבנו והקב"ה בעצמו כ"עם קשה עורף"?

ישנו עם אחד מפוזר ומפורד – זה לא כי הוא בין העמים עקב הגלות, ההפך הוא הנכון. עם ישראל מפורד ומפולג מעצם מהותם. הם סוג של מה שמכנה הרב קוק, "תמצית כל ההוויה כולו". הם מיקרו-קוסמוס של כל העמים. והם בהחלט שונים אחד מהשני כאילו היו עמים שונים, שכאילו קובצה אחת איננה קשורה לקבוצה האחרת. אפשר לראות שמצד אחד מרצים מאוניברסיטאות ישראליות חותמים על עצומה המופנית לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן, ובה הקריאה למנוע מישראל נשק וכסף לאלתר, כי לדבריהם ישראל מבצעת ג'נוסייד (רצח עם) ברצועת עזה; ומהצד השני, קבוצה של רבנים חרדים וביניהם הרב הראשי, המאיימים לעזוב את הארץ אם יכריחו אותם להתגייס. ובכל זאת, הם עם אחד.

המן שואף ליצור ממלכת זומבים שכורעים ומשתחווים לו במלכות פרס. הוא רוצה לבנות ממלכה מסוג של מגדל בבל. היהודים עם קשי עורף מפריעים לו לממש את חזונו. המן אומר לאחשוורוש שעם ישראל בתוכם הם שונים אחד מהשני, והם יקלקלו לנו את התוכנית לבנות מגדל בבל. מדינה שלא יהיו בה חילוקי דעות ולא יהיו בה מאבקים על תפיסות שונות ועל ערכים שונים.

ישנו עם אחד ומפוזר ומפורד, לא מפני שהוא בין העמים בגלות אלא זאת היא מהותו. אפילו בתוך ארצו הוא עם מפורד ומפוזר בדעותיו. כי הוא עם קשי עורף. זאת לא קללה, זאת ברכה. ברכה גדולה. אנו משלמים מחיר כבד מנשוא על האופי הזה, אבל המחיר האחר הוא מגדל בבל וזה מחיר כבד יותר.

לכן, בחור ישיבה יקר, עליך להבין שיש ערכים שונים ודרכים שונות לחיות, ועל כל אחד להיות נאמן למהותו האינדיווידואלית ולמצוא את הדרך שלו, גם אם היא שונה וקצת מוזרה. עליך להבין שהסיבה לחורבן בהיסטוריה היהודית לא הייתה השוני בינינו אלא אי-קבלתו של השוני. עליך לתהות: מיהו האדם? מהי תרבות? מהי נקודת המפנה ההופכת את מה שנחשב למשותף בין בני האדם למפריד ביניהם?

אנו שואפים לאחדות אבל לא לאחידות. זכור מה שאמרו חכמי הגמרא: "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה, אבל שלום ביניהם, אומר הקב"ה איני יכול לפגוע". השלום אינו אומר לוותר על מה שאתה או על מה שנוהגים הוריך. שאל את עצמך אם הרצון להיות דומה לחבריך בישיבה שווה לשלם את המחיר על ויתור על מצוות כיבוד הורים.

הפוסט ישנו עם מפוזר ומפורד – ברכה או קללה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הצעת לי נישואין מול חומות ירושלים – היית לי כחומה, יציבות ועוגן. איזה מזל שהספקנו לפני המלחמה, כל כך שמחנו. אמרת שההפתעה הזו היא ההפתעה האחרונה, כי אתה לא יכול לשמור ממני סודות, ועכשיו הכנת לי הפתעה, הפתעה אחרונה", כך ספדה נעמה דופלט לארוסה, סרן כפיר פרנקו ז"ל, מפקד מחלקה בגדוד 52, בהלווייתו. חתונתם של השניים אמורה הייתה להתקיים בעוד מספר ימים, בראש חודש ניסן.

נעמה, כמו גם ארוסות נוספות שאיתן נפגשתי, איבדו את היקר להן מכל, איבדו את האדם שאיתו תכננו לבנות את חייהן, את ביתן, את משפחתן – והכל נגדע. מת. כל התכנונים, הרגשיים, הנפשיים והפיזיים השתנו ב-180 מעלות. למרות הקשר הכל כך הדוק בין המאורסות לארוסיהן, מאחר ובשל סיבות דתיות נמנע מהן לגור יחד עם ארוסיהן לפני החתונה, הן הופלו לרעה לעומת ידועות בציבור, ולא קיבלו כל הכרה במעמדן. כך נמשך המצב שנים.

מדובר בזוגות שכבר החליטו להינשא, הצעת הנישואין פורסמה קבל עם ועדה, חלקם אף חגגו מסיבת אירוסין גדולה, חלקם רכשו או שכרו דירה, סגרו אולם, רכשו שמלת כלה. ההכנות היו בשיאן, מה שאומר שבחלק מהמקרים, מעבר לכאב העצום, לשבר הנורא, בני הזוג אף נכנסו להתחייבות כלכליות.

פגשתי ארוסות של חללים בלוויות, בניחומי אבלים וגם במפגשים יזומים. נחשפתי לכאב הגדול שלהן, שעולמן התהפך עליהן עוד טרם הספיקו לעמוד תחת החופה, והתחלתי לפעול יחד עם חברי הכנסת אופיר כץ ומירב כהן לקידום החוק (וראוי להזכיר גם את חכ"ל עליזה לביא, ששנים עוסקת בדבר).

עתה הבאנו בשורה, מעט אור בתוך האפילה, תיקנו עוולה רבת שנים – החוק להכרה בארוסות חיילים שנספו במערכה נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל (והוא יחול גם על ארוסות וארוסים של שוטרים, סוהרים, חללי שב"כ, מוסד והתגוננות אזרחית, וכן על ארוסים של חללי פעולות איבה).

החוק נותן קודם כל וראשית לכל הכרה במעמד שלהן. כמו כן, הוא נותן תמיכה, ליווי וסיוע נפשי וכן אורך נשימה כלכלי למאורסות האבלות, אם בסיוע בתשלומים על החתונה המבוטלת ואם בשיקום עתידן.

עתה הבאנו בשורה, מעט אור בתוך האפילה, תיקנו עוולה רבת שנים – החוק להכרה בארוסות חיילים שנספו במערכה נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל

הגדרת האירוסין הייתה מרכיב משמעותי בניסוח החוק, שכן מדובר יותר במעמד חברתי מאשר משפטי. היה חשוב לנו להתייחס להגדרת האירוסין כהבטחת נישואין מחייבת, ובסופו של יום נקבעו מספר קריטריונים. באם בני הזוג נרשמו לנישואין, אזי די בכך כדי להיכנס להגדרת "ארוסה", אך אם לא נעשה רישום – תוכל הארוסה להוכיח כוונה לנישואין על ידי עמידה בשניים מתוך התנאים המפורטים בחוק, ובהם הצעת נישואין או מסיבת אירוסין, ובתנאי שהדבר פורסם וידוע לבני משפחתם ולקרוביהם של בני הזוג, לרבות תיעוד דיגיטלי ופרסום ברשתות החברתיות.

עוד כוללים התנאים הסכמה של בני הזוג בפני שני עדים על כוונתם להינשא, לרבות תיעוד בכתב, הסכם לרכישת או שכירת דירה למגורים, רכישת טבעת אירוסין, וכן קביעת מועד ומקום לחתונה, לרבות התקשרות עם ספק אחד לפחות למתן שירותים באירוע החתונה, כולל רכישה או שכירת שמלת כלה. החוק יחול על ארוסה וארוס כאחד.

תודתי נתונה לארוסות היקרות, וביניהן נעמה, רביד, רבקה, הלל ונועה, שהגיעו לדיונים שעסקו בחוק למרות הקושי הנפשי ונלחמו למען כלל ארוסות החללים. הן נאבקו מעומק האבל והכאב למען העברת החוק החשוב הזה, למען עתידן של אלו שהקריבו את היקר להן מכל. על אף האבל האישי הכבד וגניזת חלום החיים המשותפים, הן פעלו ללא לאות כדי להקל, ולו במעט, על כאב אחיותיהן.

העברת חוק ארוסות החיילים היא תיקון עוול רב שנים. הלוואי שמכאן ולהבא לא יהיו מי שיצטרכו לממש את החוק לטובתן, ומי ייתן וארוסות החיילים הגיבורות ימצאו נחמה למכאובן בע"ה.

הפוסט כמעט כלה, כמעט אלמנה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.