אביטל דואן (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)פסח הוא ללא ספק בין החגים הכי משפחתיים שיש. בני משפחה, קרובים ורחוקים, מתכנסים לערב אחד שכולו סימנים, מטעמים ושירים. השנה, בעקבות המתקפה הנוראית ב-7 באוקטובר ומלחמה עקובה מדם, שעודה מתנהלת, רבים איבדו בן משפחה. יותר מ-600 משפחות יסבו לשולחן החג בהרכב חסר וכואב. סב לשני נכדים שנהרגו, אחות לחייל שנהרג, ואם של צעיר שנחטף מספרים על ההתמודדות מאז 7 באוקטובר, על התחושות לחגוג את ליל הסדר ללא יקירם, ועל האמונה שמחזקת אותם ומעוררת בהם אופטימיות.
השנה, לצד הכיסא של אליהו הנביא, ישמרו המשפחות השכולות כיסא נוסף. כיסא עבור הבן, האח, הגיס, הבעל, הנכד, האב – שלא חזר ולא יחזור. משפחות אחרות, משפחות החטופים, ישמרו סביב השולחן כיסא עבור בן המשפחה השבוי ויקוו שהוא יאויש עד ליל הסדר. חג הפסח, חג של חוויות, התכנסויות וטיולים משפחתיים, יהיה כואב השנה בעבור משפחות רבות, ואת המחשבות על זה הן מדחיקות כמה שאפשר
מתחבר דרך כוס קפה
ליהיא קרואני בת ה-29 מחריש, היא אחותו הבכורה של רס"ל (במיל') לידור קרואני ז"ל, 23, לוחם בהנדסה קרבית מאילת.
"אלה היו מילואים ראשונים שלו", מסבירה ליהיא. "הוא היה אמור לצאת למילואים בלי קשר למלחמה, וביום המלחמה הוא חטף אלרגיה קשה מאוד שהצריכה אשפוז בבית חולים. הוא עשה הכל כדי להחלים כמה שיותר מהר ולהצטרף ללחימה עם חבריו. כשחברה שלו אמרה לו – 'מה אתה צריך את זה? יש אנשים אחרים שמגויסים', הוא ענה לה: 'אם כל אחד יגיד 'אני לא', אז מי ילך להילחם על המדינה?' הוא הלך למילואים, ושחררו אותו הביתה. חובשים אמרו לו: 'לך הביתה, תשתחרר'. הוא הלך הביתה, נטל את הכדורים בכל יום כמו שצריך, הבריא – וחזר למילואים".
לידור נפל קצת אחרי חנוכה, ב-17 בדצמבר, בעת פעילות של איסוף גופות של חטופים בצפון רצועת עזה. טיל פגע בהאמר שבו היה, ולידור נהרג במקום.
ליהיא מספרת שבשבעה היא גילתה את אחיה מחדש – בחור עם יכולת מנהיגות, אבל מנהיגות שקטה ונעימה, וגם החבר הכי טוב של כולם. "שמעתי על כל גווניו מחברים שלו, מאנשים שהכירו אותו", היא מתארת. "הוא היה בחור עסוק, בא לבית בעיקר כדי לנוח. גיליתי איזה מנהיג הוא היה לחבריו עם נוכחות שקטה שלא היה צריך להגיד הרבה. בעשייה ובאופי שלו דחף אחריו את כולם. היו לו המון חברים. בכל יום בשבעה היו אצלנו מאות אנשים שאמרו לי – הוא היה החבר הכי קרוב שלי. חברים שלו כאבו כאב של אחים. פתאום הבנתי מה זה אבל שהוא לא רק שלי. הוא הצליח לייצר קשרים עם הרבה אנשים ובצורה מיוחדת".
אחת מהדרכים של לידור ליצור קשר עם אנשים הייתה דרך הקפה. "ללידור היה קטע מגניב", היא מחייכת. "הוא היה שואל: 'מה?? נשתה קפה?' וזו הדרך שלו להתחבר לאנשים. להכין קפה, לשבת לשתות. לא חייב לדבר אפילו. חברים שלו סיפרו על היכרות דרך שיחות על כוס קפה. הוא דחף אותם להיות הגרסה הכי טובה של עצמם. היו לו גם חברויות מכל הסוגים מכל גווני הדת, ממגזרים שונים, לכולם נתן תחושה שהוא איתם במאה אחוז – באמצעות כוס קפה, טיול למעיין או לתצפית".
כאחות בכורה ללידור ולאחות נוספת, ליאור בת ה-27, ליהיא הייתה בעיקר מגוננת ודואגת כלפי אחיה. היות שהפער בינה לבין לידור הוא 6 שנים, היא תמיד הרגישה ב'דלתות מסתובבות' איתו – היא בדיוק סיימה בית ספר יסודי, והוא רק נכנס לכיתה א' וכו', ככה שלרוב הם לא היו במסגרת משותפת ונפגשו בעיקר בסופי שבוע או בטיולים משפחתיים. "אחרי שתי בנות נולד בן, אז הוא היה הנסיך של הבית", מספרת ליהיא בחיוך. "אומנם השם שלו הוא לידור, אבל אמא שלי קראה לו אושר, כי הוא היה האושר של הבית. הקשר בינינו הוא קשר של אחות גדולה לאח קטן, מאוד מגוננת. אף פעם לא חפפנו – לא בבית ספר, לא בבני עקיבא, הייתי בפער גדול ממנו. בגלל ההפרש בינינו, כשיצאתי לשירות לאומי אז הוא רק התבגר. עכשיו הייתי אמורה ליהנות ממנו. אחרי השירות הצבאי פער הגילאים הופך להיות פחות משמעותי, כי כולנו אנשים בוגרים. זה ממש מבאס. עדיין לא היה בינינו קשר חברי, חיכיתי לזה, חיכיתי שיסיים את השירות הצבאי ונגבש קשר חברי".
מדי שנה, בכל חג פסח, משפחת קרואני מארגנת סדר פסח ומארחת אצלה באילת. למרבה ההפתעה, גם השנה. אבל הידיעה שלידור לא יהיה בין המסובים היא קשה מאוד. "זה בלתי נתפס", מתארת ליהיא בצער. "גם פורים היה עצוב מאוד. קשה מאוד מאוד לשאת את המחשבה שהוא לא יהיה איתנו. בכל יום אני מחכה שהוא יתקשר אליי ויגיד – 'אה אחותי, מה קורה?? לא, זה היה סתם שטויות, טעות בזיהוי'. גם יש לו יום הולדת קצת אחרי פסח. להיפגש ולהתכנס יחד כל המשפחה במקום אחד –זה תמיד מיוחד וכיף. לנוח, לצחוק, לאכול, לשמוח ביחד. ההורים שלי הם אנשים מעוררי השראה, עם כוחות נפש אדירים, והם החליטו לארח גם השנה למרות הקושי והאובדן. האמונה מחזקות אותם ומאירה להם את הדרך".
יצאו בלי להסס לרגע
הרב איתן איזמן מירושלים הוא איש חינוך דתי לאומי, מייסד רשת החינוך 'נועם-צביה', המונה 70 מוסדות בכל הארץ – בתי ספר יסודיים, אולפנות וישיבות תיכוניות. הוא עמד בראשה במשך שנים רבות, וגם אחראי על מכללת אורות – מכללה גדולה לציבור הדתי-לאומי בה לומדים כ-5,000 סטודנטים. הרב איזמן חבר בעוד עמותות רבות במטרה לעזור ולקדם אותן, וב-2016 אף זכה לתואר 'יקיר ירושלים'. הוא אב לשבעה וסב לעשרות נכדים ונינים.
הרב איתן נכנס לטייטל 'משפחת שכול' כבר לפני 21 שנה – אז נהרג בנו צבי יהודה ז"ל, לוחם בסיירת אגוז, בתאונת דרכים בעת מילוי תפקידו. השנה, כבר ביומה הראשון של המלחמה, ב-7 באוקטובר, נהרגו שניים מנכדיו – האחים רס"ם נועם (31) ורס"ר ישי סלוטקי (24). "שניהם גרו ולמדו בבאר שבע. בשמחת תורה, באחת האזעקות, הם נכנסו לחדר המדרגות של הבניינים שהם גרים בהם. ישי שמע ראשון על האסון שאירע בעוטף, והחליט שהוא לוקח את הנשק שלו ויוצא לעזור שם. אשתו ביקשה ממנו שאם הוא יוצא, שייקח אותה לאחיו שגר בסמוך אליו. אחיו נועם הצטרף אליו, וככה שניהם יצאו ללחום בהתנדבות מלאה, עוד לפני שקיבלו צו 8".
"במוצאי החג אף אחד עדיין לא ידע איפה הם. יש להם אח אחר בסיירת אגוז שיצא לחפש אחריהם. התגלה שהם נמצאים ליד קיבוץ עלומים. הוא ראה את הרכב שלהם שם. אותם הוא כבר לא ראה כי היה חושך, ודברים היו שרופים, והיו הרבה הרוגים מסביב. בהמשך התברר ששניהם היו בין ההרוגים שנלחמו שם. כשתושבי עלומים באו לנחם את המשפחה, הם סיפרו שהאחים היו בין אלה שהצילו את הקיבוץ".
באילו תחושות אתה נכנס לחג הפסח השנה, כששניים מנכדיך לא יישבו סביב שולחן החג, 133 חטופים עודם בשביים והמלחמה עדיין מתנהלת?
"אנחנו נמצאים בתקופה מיוחדת בעם ישראל. עם ישראל חוזר לארצו, תקופה גאולתית מאוד. אם נסתכל במאה השנים האחרונות, עם כל התהפוכות שהיו לנו, אחרי שואה, אחרי שתי מלחמות עולם גדולות, הגענו להקים מחדש בארץ ישראל את מדינת ישראל. חזון הנביאים שדיברו לפני אלפיים שנה – מתגשם לנגד עינינו. עלינו להבין שאנחנו במהלך גאולתי גדול. הגאולה מגיעה קמעא קמעא. אם את מסתכלת בסך הכל על התקופה הזאת, התחלנו בהקמת המדינה עם 600 אלף איש – וכעת אנחנו כמעט 10 מיליון בע"ה. בתוך כל הדברים הללו, מתרחשים גם אסונות. אנחנו חווים את המציאות של גאולת עם ישראל עם פצעים. אסון כמו זה של 7 באוקטובר טרם חווינו. כבר עברנו אסונות, אבל התעשתנו והצלחנו לסלק את האויבים מתוכנו. ב"ה ה' נותן לנו אפשרות להשיב מלחמה שערה".
"כשמסתכלים על הדברים ככה", מוסיף הרב, "אז מצד אחד יש אסונות נוראים, אבל מצד שני גם רואים את התקומה הגדולה של עם ישראל כולו. פסח הוא חג הגאולה של עם ישראל. כשעם ישראל נגאל ממצרים – לא כולם יצאו ממצרים, חלק לא זכו. גם בהליכתם במדבר היו אסונות. האסונות הם כבדים והכאב הוא עצום, אבל אתה רואה בחוש את התגבורת הענקית של עם ישראל. אז בחג החירות הזה, אני אשתדל להתרומם מהאבל הפרטי שלי, המשפחתי שלי, ולחוש את האווירה הגאולתית שמתחוללת במרחב הגדול הזה", מסכם הרב.
מטוטלת בנפש
בניגוד לרב איזמן ולליהיא, לאפרת יש סיכוי לראות את איתן בנה יקירה קורא בהגדה וחוגג את חג החירות, ואם לא השנה אז בע"ה בשנה הבאה. אפרת מור היא גננת בחינוך המיוחד, תושבת קריית ארבע, נשואה לצבי ואם לשמונה. איתן מור, בנה הבכור, הוא בין החטופים בעזה.
ב-6 באוקטובר, לפני כניסת החג, הם עוד שוחחו. האב צבי בירך אותו, וההורים מצידם ידעו שהוא חוגג את שמחת תורה בדירתו שבנחלאות. מאוחר יותר הם גילו שבנם שימש מאבטח במסיבת הנובה ברעים. "בשמחת תורה הבנו שיש בעיה, כי שמענו והתחילו לגייס אנשים", נזכרת אפרת. "לא הבנו את סדר הגודל של הדברים ולא ידענו שיש לנו קשר לאירוע. רק בצאת החג הבנו שאיתן היה שם. הוא התקשר בבוקר שמחת תורה לגיסי, שהוא דתל"ש, סיפר לו מה קורה וביקש ממנו להזעיק עזרה כי הוא לא מצליח. הוא שלח לו מיקום והם התכתבו. בשעה 10 הייתה ההתכתבות האחרונה ביניהם. את השאר אנחנו יודעים דרך עדויות. מתברר שכבר ב-8 בבוקר הוא ועוד חבר אליקים (אליקים ליבמן, חטוף נוסף; א"ד) עלו על טרקטורון והחלו לחלץ פצועים. הם היו בשטח המסיבה, והגיעו אליהם כל הזמן פצועים מהכביש לכיוון שטח המסיבה ברעים כי היה שם חפ"ק. איתן היה מאבטח שם בעבודה צדדית. הייתה לו חולצה של מאבטח, אבל לא היה לו נשק, תפקידו היה לשמור על הסדר הציבורי".
באיזשהו שלב נכנסו מחבלים לשטח המסיבה, ואיתן ועוד קבוצה של 50 אנשים, ביניהם מבלים ומאבטחים נוספים, מתחילים לברוח לכיוון חורשה סמוכה, שם הם שהו כ-3 שעות. "פתאום מישהו קרא להם שיש בחורה פצועה. הם עלו לשטח כדי לנסות לסייע לה, ונחשפו למקום פתוח. בשלב הזה היא כבר לא הייתה בין החיים. הם לקחו את גופתה והטמינו אותה. הם חזרו לקחת פצועה נוספת, אבל הבינו שהם לא יחזרו בין החיים, אז הם נשארו בעומק החורשה. הגיעו 3 מחבלים, ירו לעברם RPG. הקבוצה של 50 איש החליטה להתפצל ל-3 קבוצות, ואז איתן וחבר נוסף נעלמו. מהשלב הזה, 12 בצהריים – לא ידוע מה קרה איתם. שעה וחצי אחר כך, הייתה אינדיקציה על מיקום שלו בעזה. האינדיקציה הזאת התגלתה מאוחר, ידענו רק אחרי 10 ימים שהוא חטוף. ברגע אחד העולם שלנו התהפך".
חצי שנה ללא האח הבכור. איך מרגישים האחים שלו? איך את מתמודדת ללא בנך?
"התשובה מורכבת מאוד, כי ב"ה מדובר במשפחה עם עוד שבעה אחים. שבעה שמתמודדים בצורה שונה: יש כאלה שרוצים טיפול, יש כאלה שבוכים, יש כאלה שכועסים, יש כאלה שחולמים סיוטים. זה מובן, ואנחנו מכילים הכל. אומנם זו תקופה מורכבת ומטלטלת, ממש רכבת הרים, אבל מצד שני אני מרגישה רוממות רוח, שאנחנו נמצאים באירוע היסטורי, שהילדים והנכדים שלנו ילמדו עליו בספרי ההיסטוריה. אני מקווה מאוד שהאירוע יסתיים בטוב, בניצחון עם ישראל המוחלט ובשחרור החטופים. אנשים עם מעשים הרואים בלי נשק קפצו להציל אנשים, קורה פה משהו גדול. הרגשתי שהקב"ה מנהל פה את העולם. הרגשתי שה' היכה אותנו בסנוורים, איך אף אחד לא ראה? יש לנו את המודיעין הכי טוב בעולם, את הציוד הכי משוכלל בעולם – ולא ראינו, פספסנו. מצד שני, אנחנו מקבלים חיבוק גדול מהעם, עוטפים אותנו מכל עבר, גם בתפוצות, במיוחד בקריית ארבע. זה נותן המון כוח. ההרגשה היא שאיתן הוא כבר לא ילד פרטי שלנו, אלא של כל עם ישראל, כל החטופים – הם לא אנשים פרטיים, הם בלב של כל עם ישראל".
משפחת מור היא בין המשפחות שלא דוגלות בעסקאות חטופים, בטח שלא 'בכל מחיר'. "מלכתחילה, היה אמור להיות שמדינת ישראל לא תישא ותיתן עם האויב שלה, שרצח וטבח בעם שלנו. הוא לא ראוי למשא ומתן. אבל אנחנו עדיין חלשים. אם כבר עסקה, אז שתהיה עסקה שנרוויח ממנה הכי הרבה והם ייפגעו הכי הרבה. אני לא נכנסת לפרטים, כי אני נגד עסקה באופן עקרוני, אז צריך לחשוב על זה טוב טוב. אני בעד שניכנס לרפיח ונצור עליהם מכל הכיוונים, והם יחזירו לנו את החטופים, רק שניקח אותם כבר. אולי אני חולמת, אולי זה הזוי, אבל לא רק אני סוברת את זה, יש גם מומחים בדרג הצבאי והמדיני שטוענים שרק לחץ על חמאס יחזיר לנו את החטופים. בכלל, זה מרגיש לי כמו השפלה שאנחנו מציעים משהו, והם 'יחשבו' על זה. זה אמור להיות הפוך! שאנחנו נשקול הצעות שלהם. עצם העובדה שאנחנו מגישים הצעות, והם מורחים אותנו וסוחבים אותנו ומשלים אותנו – זה ברור שהם לא רוצים עסקה. הם קולטים את החולשה והפירוד שלנו – והם מנצלים אותנו. וזה כואב. לחשוב על כל החיילים שמסרו את נפשם וגופם… בפורים הלכנו לבית חולים שיבא לחלק משלוחי מנות לחיילים, ואת רואה חיילים מונשמים, שעד לפני כמה חודשים היו לוחמים בעזה, ועכשיו הם שבר כלי. אני מעריצה כל חייל וחייל שמסרו את נפשם ואת אלה שנפצעו, הם יסחבו את זה לכל החיים", היא אומרת בעצב. "למרות זאת, בתור אמא, הרגש שלי אומר: אני רוצה את איתן כאן ומייד. עוד לפני חצי שנה. זה ממש לנתק את השכל ומהרגש, זה לא טבעי. אבל הספיק לנו – עסקת שליט הוכיחה, זה מביא עוד חטופים ועוד עסקאות, אנחנו משדרים חולשה, וזה יבוא לנו בהפוכה", מוסיפה אפרת.
לצד הביקורת על ההתנהלות, חשוב לאפרת לציין שהיא ומשפחתה מקבלים חיבוק גדול מהמדינה, כמשפחה של חטוף. "הם נתנו לנו סקירה מקצועית ומקיפה על מה שקרה באירוע, יש לי קשר ישיר עם ביטוח לאומי בכל דבר שאני צריכה, יש לי קשר ישיר עם העו"סית שלי – היא מקדימה לי תורים אם צריך. הם רק רוצים לעזור ושואלים – מה אתם עוד צריכים? הדברים הקטנים האלה מקילים מאוד בימים של חוסר ודאות", היא אומרת.
אנחנו לקראת חג הפסח, חג של ניסים וגאולה. איך התחושה שאולי השנה תחגגו את ליל הסדר בלעדיו? או שאולי את מאמינה שיתרחש פה נס?
"אני מרגישה שאני חיה בציוני דרך. בהתחלה בעלי אמר: 'אני חושב שיגיעו עד חנוכה'. חשבתי שזו הזיה – עד חנוכה?? והנה עברנו את חנוכה, עברנו את ט"ו בשבט, עברנו את פורים – ומבחינתי פסח זה עוד ציון דרך שאני חושבת עליו שאין מצב שאיתן עד אז לא יהיה בבית. לדעתי, זו הייתה התחושה בכל עם ישראל – בטוח יקרה איזה נס, ונהפוכו. גם חנוכה הוא חג הניסים. עכשיו אני כבר נזהרת להגיד את המשפט 'לא הגיוני שעד אז הוא לא יחזור' כי אני לוקחת בחשבון כל אפשרות. הכל הגיוני. כמו שלא האמנתי שנגיע לפה להיום בלי שאיתן יהיה איתנו עדיין.
"בשנה שעברה חגגנו אצל גיסתי, יחד עם איתן", מספרת אפרת. "היה פשוט מעולה, היה כל כך טוב איתו ביחד. אירוע מרגש מאוד. אין ספק שהוא יהיה מאוד חסר החג, במיוחד שיום ההולדת שלו מתקרב. זה יהיה לי מאוד קשה לדעת שהוא חוגג אותו בשבי. אני מקווה מאוד שלא נחגוג לו פה בלעדיו. זה לא פשוט לחשוב על זה, אבל אני משתדלת לא להתמקד בקושי. ודאי שיש רגעי שבירה. כשמלאה חצי שנה למלחמה לא הצלחתי לתפקד במשך יום שלם. זה לא היה במודעות, רק בדיעבד אמרתי – וואלה, אולי זה קשור לזה. כשדיברתי עם אימהות של חטופים אחרים, הן סיפרו על חוויה דומה, הן לא הצליחו לתפקד ביום שצוינה חצי שנה למתקפה ולשבי. כל ציון דרך הוא טלטלה, גם ערב שבת, כשאני מדליקה נרות – זה עוד שבוע בלעדיו. רגע הדלקת הנרות הוא רגע של תפילה על הילדים. בכל פעם לחוות שבוע בלעדיו זה קשה, אבל אנחנו מנסים להרבות טוב. במקום להתבחבש בדאגות ובמה אין – מנסים לעשות יש. אחרת קל מאוד ליפול ולהידרדר למקומות לא טובים".
יש לכם מסר שחשוב לכם להעביר לקוראים שלנו?
הרב איזמן: "עד למלחמה היינו במשבר חברתי עצום, לא הייתה לנו סבלנות לאחר מאיתנו. בשולחן החג יש מקום לכל ארבעת הבנים. גם אנחנו צריכים לתת מקום לכל אחד, גם אם הוא חושב אחרת מאיתנו".
אפרת: יש לנו יוזמה לזכותו של איתן. יש לנו בית כנסת זמני בשכונה, עד לא מזמן התפללנו באוהלים, אין לנו בית כנסת מסודר. בעלי הוא מהמקימים, הוא גבאי. בראש השנה האחרון איתן אכל אצלנו ואמר כדרך אגב לבעלי – 'אבא, שמת לב שהעברתי לך לחשבון אלף שקל? זה לבית הכנסת'. היינו בשוק. בחור בן 23, כמה כבר הוא מרוויח? הוא העביר לנו סכום מכובד כתרומה. העניין הזה נשכח, וכשאיתן נחטף נזכרתי בתרומה שלו. חשבתי שאני חייבת לעשות משהו לזכותו – וזה מה שאעשה, לקדם את בניית בית הכנסת בקריית ארבע. העיסוק בזה נותן לי משמעות וחיות. אנחנו בעיצומו של קמפיין גיוס כספים להקמת בית הכנסת, ועם ישראל נרתם בצורה מדהימה, אבל עדיין חסרים סכומים. אם מישהו רוצה לתרום, יש פרטים בעמוד הפייסבוק שלנו: 'מחזירים את איתן מור הביתה'".
ליהיא: "'כמו שיוסף התוודע אל אחיו ושם קץ לשנאה ולפירוד שהיו ביניהם, שגם אנחנו כעם נשים קץ לשנאה ולכל מה שמפריד בינינו' – כך אמרה אמא שלי, נילי, בהלוויה של לידור. מה שמכביד על האבל שלנו הוא לראות את מה שקורה בעם שלנו. אחי נהרג כדי שיהיה כאן טוב יותר, אם הייתי שואלת אותו – הוא היה עושה זאת שוב, גם אם היה יודע מה התוצאה. אבל לראות את מה שקורה בין הצדדים, זה כואב. אני רוצה שנחבק אחד את השני ונפיץ אור ואהבה ולא שנאה וחושך. זה אחי – כל הגוונים, כל החיבורים, אהבת הארץ והמדינה, הטיולים, החיוך – זה האדם. גם אנחנו צריכים להתחבר, לחייך ולאהוב".
