זהו שיר פרידה: מכורים שהצליחו להיגמל מסמים, סיגריות ואלכוהול מספרים על היציאה משעבוד לחומר – לגאולה

שיר ששון

חג הפסח מעבר לפינה, וזה זמן טוב להיזכר שכל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בחצי השנה האחרונה, מאז פרוץ המלחמה, חטפנו הרבה מכות מצרים, ולצערנו בהיבט הזה יש עוד זמן עד לחירות ולניצחון "המוחלט". אבל יש מצרים אחרת, שבעזרת מושיעים רבים, אנשים הצליחו לצאת ממנה – ההתמכרות. שלושה נגמלים מאלכוהול, מסמים ומסיגריות, מספרים על הנסיבות שהובילו אותם לצרוך את החומר הממכר, על המאבק לקום מתוך תהומות הייאוש, ועל היציאה המיוחלת משעבוד לגאולה.

"הייתי בעבדות במשך 14 שנה, ואת החירות שלי קיבלתי בקהילת רטורנו. כל יום בחיי, מבוקר ועד ערב, הם נס אחד גדול", כך פותח שלום חדארי-חצרוני (44), כשהוא מספר על תהליך הגמילה שלו.

שלום נולד בירושלים למשפחה חרדית. כשהגיע לגיל מצוות, קיבל את סטירת הלחי הראשונה בחייו – הוא גילה שאישה חולת נפש שהתארחה בביתם היא למעשה אמו הביולוגית, וכי הוא נמצא במשפחה אומנת. אחרי הגילוי הזה, לבקשתו, אחותו הוציאה אותו ואת אחיו התאום מבית האומנה אליה הביתה. הסידור הזה לא נמשך זמן רב, והתאומים מוצאים את עצמם נודדים ממשפחה למשפחה. "הייתי ילד בעייתי מאוד. עד גיל 18 עברתי המון מוסדות, המון פנימיות. אף מקום לא סיימתי ולו שנה. בכל מקום הייתי נמצא כמה חודשים, ועובר", מתאר שלום.

הנדודים נמשכו עד ששלום התחיל להסתבך בפעם הראשונה – הוא נהג ללא רישיון, ולאחר מרדף משטרתי נעצר והובא בפני שופט. השופט נתן לו הזדמנות להשתקם בצבא, ושלום לקח אותה בשתי ידיים. בגיל 18 הוא מתגייס לחפ"ק אלוף פיקוד מרכז, ומשרת בצמוד לדרגים בכירים. "לא האמנתי שאחזיק מעמד כמו שהחזקתי. בסך הכל הייתי בצבא 10 שנים. עשור של חוויות עם אישיות בכירה בדרגת אלוף. הייתי חפ"ק שלו בכל האירועים בגזרת יהודה ושומרון", מתגאה שלום.

מבית גדול לארגז קרטון

בסיומן של 10 שנים משתחרר האלוף, ובעקבותיו גם שלום. הוא מתחתן עם קצינה שהכיר בפיקוד מרכז, והם חובקים בת. הוא מוצא עבודה מסודרת וחייו ממשיכים במסלולם החיובי, אך למרות זאת, שלום לא מסופק ומהר מאוד מוצא נחמה בטיפה המרה. "כשהורדתי את המדים בגיל 28, היה לי קשה נפשית והרגשתי שאני נושא משקלים כבדים מאוד. הדבר הראשון שראיתי זה את המועדונים, הפאבים, היציאות. התחברתי מאוד מאוד לעולם של האלכוהול, כי זה מה שנתן לי את הרוגע הנפשי ללכת לישון".

לאחר חמש שנים, שאותן הוא מתאר כבייביסיטר על הילדה ותלות במשקה, הוא מתגרש וחוזר להיות בקשר עם מישהי שהכיר גם כן בצבא, והם מתחתנים. בשנה הזו הוא גם מתחיל להשתמש בסמים והמצב רק הולך ומידרדר – למרות שכלפי חוץ לא רואים דבר. "גם אם הייתי שבר כלי, חיצונית שידרתי לסביבה שהכל בסדר. צמחתי כלכלית, אבל חייתי בהסתרות מאשתי – אם אני מרוויח 30,000 שקלים היא מקבלת רק 7,000 שקלים. היא לא יודעת מה קורה עם הכסף. היא לא יודעת מה אני עושה מחוץ לבית. היא לא יודעת שאני משתמש בסמים. אלכוהול היא יודעת, סמים לא".

"חייתי בהסתרות מאשתי – היא לא יודעת מה קורה עם הכסף, היא לא יודעת מה אני עושה מחוץ לבית, היא לא יודעת שאני משתמש בסמים"

בלידת בנם הראשון, מתוך שלושה, שלום אפילו לא מגיע ללידה. "הייתי משומש על מלא. גם לא עניתי לטלפון, רק אחרי יום וחצי גיליתי שיש לי תינוק. והכל המשיך כאילו הכל בסדר. עוד לא נדלקו לי נורות אדומות". לאט לאט, עם ילד בבית, ואז עוד אחד, ועם אישה שצריכה עזרה, הכסף מתחיל להיגמר. הוא מפונה משני בתים יחד עם אשתו ושני ילדיו. כשהם מגיעים לדירה קטנה וצפופה, הוא מתחיל להבין את חומרת המצב. "זו הייתה הפעם הראשונה שבאתי לאשתי ואמרתי לה 'אני צריך גמילה. אני מרגיש שאני לא יכול בלי זה, שאני עבד של זה'. אני כבר לוקח ממנה, אני גונב ממנה כסף בשביל ללכת להשתמש. כבר לא רואה את האוכל לילדים בבית, אם המקרר ריק או לא, אם הילד רוצה ארטיק – לא אכפת לי כלום חוץ ממנת הסם. מתוך ההבנה שאני מכור, יצאתי לתהליך גמילה".

אחרי שלושה שבועות באשפוזית, שלום חוזר לביתו ועולה על דרך המלך – גם בעבודה וגם עם המשפחה. אבל בתוך שלושה חודשים השיפור מתפורר: במשבר הראשון שלו בזוגיות – הדבר הראשון שעשה היה ללכת לתחנה המרכזית ולקנות חומר. משם ההידרדרות הייתה מהירה. כשאשתו בהיריון שלישי, שלום שוקע בתהומות של שימוש מלא. אחרי הלידה אשתו מוציאה לו צו הרחקה, וכשהוא מפר אותו הוא נשלח למעצר בגין איומים, ולאחריו לכלא. כשהוא משתחרר הוא נזרק לרחוב, חסר כל. הומלס, אם תרצו.

להפתעתו, יום אחד מתעורר שלום על מיטה ולא על קרטון, אבל אלו לא בשורות טובות עבורו. "התעוררתי בחדר מיון באיכילוב. הבנתי שהגעתי לשם עם מנת יתר ושהייתי מורדם ומונשם. עברתי ניתוח מאוד מאוד קשה. הסבירו לי שאני חי בנס".

הלידה המחודשת הזו, כמו שהוא קורא לה, גורמת לו לעצור לרגע משטף הדיבור שלו. כמו לידה, המלווה בכאבים גדולים – כך היה גם שם, בימים שאחרי בבית החולים. הוא מגלה שאין לו אף אחד שמוכן לשמור איתו על קשר במשפחה, כולל ילדיו. כשהוא יוצא לבסוף, עם סט אחד של בגדים על עורו ו-200 שקלים שקיבל מאדם בבית החולים שריחם עליו, הוא שם פעמיו לתחנה מרכזית, היכן שהוא כמעט איבד את חייו.

משם הדרך נראית קלה ומהירה, אך היא כללה מכשולים רבים – אישה נוצרייה מפנה אותו ללשכה סוציאלית לדיירי רחוב. כשהוא מדבר עם עובד סוציאלי על עברו הצבאי, הלה מתקשה להאמין שההומלס שעומד מולו שירת תחת אלוף פיקוד בצבא. הוא מבטיח שינסה לעזור.

בשלב הזה שלום נחוש לשנות את חייו. "ישנתי שבוע וחצי מתחת ללשכה שלו, עד שהגיעה מונית, כמו שהוא הבטיח לי. הנהג לקח אותי למקום שנקרא 'קלט חירום רעננה'. פגשתי שם אנשים במצב הכי קשה שיש, אבל גם קיבלתי מיטה חמה וארוחות. הצוות שם הפנה אותי לקהילה טיפולית ולעבודה על פוסט-טראומה", הוא נזכר.

בהנחיית הצוות, מתחיל שלום את דרכו באשפוזית. הוא שוהה שם ארבעה וחצי חודשים ומגלה על קהילת רטורנו. "זו קהילה טיפולית", מספר שלום וכמו מתעורר לחיים. "עברתי שם טיפול שורש – באמצעות הצוות, החדרים, העובדת הסוציאלית, האנשים המדהימים שנמצאים שם. עברתי טיפול של שנה שבו פירקו אותי לחתיכות, הראו לי איפה המקומות של הכאב שלי, איפה המקומות של הפוסט-טראומה שלי, למה השתמשתי בחומרים".

מרכז רטורנו ממוקם בגבעת שמש שבהרי ירושלים, ומנוהל בידי הרב איתן אקשטיין. מודל הגמילה של 'רטורנו' מתבסס על עיקרון אחד: אין אדם אבוד. בטיפול מנתחים את המניעים להתמכרות, מעניקים למכור בסיס בטוח עם תקווה ומשמעות, ומסייעים לו לשקם את חייו מחדש ולבנות מערכות יחסים חיוביות ותומכות עם הסביבה, באמצעות אנשי מקצוע.

אחרי חמישה וחצי חודשים בקהילת רטורנו, מקבל שלום טלפון ראשון ממרכז קשר באר שבע. הוא פוגש את ילדיו, אחרי שנתיים ושבעה חודשים שלא ראה אותם. כעבור שנה הוא יוצא לחיים ומתחיל לשקם אותם מחדש. עד היום הוא מזכיר לעצמו לאן לא ליפול. "אני יודע שאם אני אשתמש עוד פעם בסם, אני אאבד את כל מה שיש לי, את הילדים, ואני אמות. בבית כנסת ביום שבת בקידוש, כשהבן שלי, בן 8 וחצי, רואה שמישהו רוצה למזוג לי כוסית, הוא אומר לו: 'תיזהר! אבא שלי אלרגי, הוא ימות מזה'".

כמעט שלוש שנים חלפו מאז, וחשוב לו להדגיש את המהפך בחייו – מאדם חסר כל, פוסט-טראומתי לא מטופל, לאדם עם מעטפת משפחתית. הוא בקשר יומיומי עם הילדים, בקשר בריא עם הגרושות ועובד בעבודה מסודרת וסמלית – בהדרכה במקומות שבהם השתקם, קלט חירום רעננה ורטורנו. שם, הוא מספר את הסיפור שלו כדי לעזור לאחרים. "אני פשוט נהנה לתת כוח לבן אדם אחר שבא מתחתיות, להראות לו שכן, אפשר לקום מכל תחתית שנמצאים בה".

ניצחון מתוק

גם הסיפור של שני (שם בדוי) מתחיל בבית נורמטיבי. "גדלתי עם כפית יהלומים בפה", היא אומרת כדי לתאר את העושר העצום שבו חיה – בת יחידה מנישואים שניים של שני הוריה, בפער גדול משאר אחיה. הם גרו במרכז תל אביב, וכשהוריה התגרשו, הם המשיכו לגור קרוב זה לזו. לאחר כמה שנים אמה עוזבת את הארץ ואביה יורד מנכסיו. שני ואביה עוברים לגור ביישוב בשומרון.

בכיתה ט' היא עוברת לפנימייה ביישוב, ולמרות שהיא ואביה חולקים בית גדול – היא רוב היום לא בבית. "הייתי המון בחוץ עם חברים", מספרת שני. "מהר מאוד גיליתי את האנשים ה… היום קוראים לזה 'נוער שוליים'. נחשפתי לכל העולם הזה והתחלתי לעשן ולשתות בכיתה ט'".

העישון וצריכת האלכוהול הופכים להיות בעייתיים שבעתיים כשהיא בכיתה י' – אז אבא שלה מתחיל לעבוד בחו"ל ולמעשה משאיר אותה לבד בבית. "הוא היה טס לשלושה-ארבעה חודשים, ואני הייתי נשארת לבד. בית גדול ואני, לבד, עם חברים מפוקפקים… במקביל, עברתי לאולפנה לנערות נושרות. שם נפתח בפניי העולם של כיכר החתולות בירושלים, הזולה של חצרוני וכאלה. אומנם הכרתי והסתובבתי שם לפני, אבל פתאום בכל מוצ"ש היינו שם אני וכל החבר'ה שלי – ואז גם התחלתי לעשן סמים".

כבר בחנוכה של כיתה י' מחליטה שני לעזוב את הלימודים ובמקום זאת לעבוד, כדי לתחזק את הבית הגדול של אבא שלה. היא מתחילה לעבוד בחנות לבגדים הודיים – וזה מוביל אותה למשרה הבאה. "כולם בחנות היו סטלנים, בוגרי הודו בני 20 ומעלה. היו באזור אנשים שמוכרים סמים שהחבר'ה שלי לא היו מכירים – אז הייתי עוזרת להם להשיג, ולוקחת לי קצת. הבנתי שיש לי דרך לעשות כסף".

הסטארט-אפ של שני צובר תאוצה כשהיא מכירה ספקים שמוכרים כמויות גדולות יותר, ומקשרת בינם לבין לקוחות, ואת הכל היא עושה תוך התחמקות מרשויות החוק – מה שהיה די קל עבורה, מסתבר. "בתור בת זה פשוט – הייתי מתלבשת עם בגדי אולפנה ותיק גדול. פעם אחת עמדתי בצומת רעננה עם שני ק"ג גראס בתיק, מול תחנת משטרה. מי יסתכל עליי? כולי עם שרוול ארוך, חצאית שלושת-רבעי, ספר ביד. חברים מסביבי נעצרו על ימין ועל שמאל – ואני כלום".

ודווקא ככה, כשהיא משתמשת ומוכרת, והכל זורם חלק, היא פתאום מתחילה לחשוב ולהעלות תהיות. "שאלתי את עצמי 'מה הלאה? מה אני אעשה עם עצמי בחיים?' החבר'ה שלי היו גדולים ממני בגיל. הלכו לצבא, לשירות לאומי. חברים בעבודה החלו להתחתן, להביא ילדים".

כשחברה מציעה לה לבוא איתה למדרשה בצפת, התגובה הראשונה של שני היא צחוק. אבל לאחר מכן, היא שוקלת את הרעיון ברצינות. למרות שהיא רחוקה מהפרקטיקה הדתית, היא עדיין מגדירה עצמה מאמינה. "כשחשבתי על איזה בית אני ארצה לבנות בעתיד, הבנתי שאני מאמינה בקב"ה לחלוטין, אז למה אני לא עושה את מה שאני רוצה בעומק?", היא משתפת. "החלטתי להתייעץ עם הדמות שהייתה הכי משמעותית עבורי בכל השנים האלו – הרב פנחס רובינשטיין, הרב של 'הזולה של חצרוני'. באתי אליו מסטולה, גמורה, ואמרתי לו 'אני חייבת לתפוס כיוון על החיים', אומנם הייתי צעירה, אבל הבנתי שאם אני רוצה באמת להצליח לחיות זה תהליך. ואז הוא שאל אותי 'ומה את רוצה ת'כלס?' אז עניתי לו 'אני מבינה שאני צריכה להפסיק לעשן סמים'. הוא שאל אותי 'איך תעשי את זה?'. הוצאתי את הסמים שהיו אצלי בתיק והשארתי אצלו. ככה הפסקתי לעשן".

"אני חושבת שהדבר שהכי איבדתי בכל הזמן שעישנתי – זה היכולת לבחור באמת. גם אם ממש ממש רציתי משהו – ברגע שהדלקתי את הג'וינט או לקחתי את השאכטה הראשונה – אין רצון", קובעת שני בטון נחרץ. "וזה הדבר שזכיתי בו ושאני עובדת עליו כל הזמן – לשמור על הרצון שלי".

שני החלה להתרחק מכל מה שהיא מכירה. את כל החברים שהיו איתה אז, ואת כל מה שהיא התרגלה לעשות איתם – היא שמה מאחור. "חתכתי הכל כי הבנתי שאני לא רוצה להיות במקום שיהיה לי איזשהו פיתוי לדבר הזה", היא מסבירה. היא מתחילה שנה של מדרשה בצפת, שבסופה היא מתחתנת. כשהיא מדברת על החיים שלה היום היא אומרת – "בעצם, זה בדיוק מה שרציתי אז. בדיעבד, אני מבינה כמה הרצון שלי היה חזק וכמה בחירה היה באקט הגמילה שלי – הפרידה ממעטפת הסמים האחרונה בתיק. אני בקשר עם הרב שלי עד היום. לפני שנה הוא אמר לי 'סידרתי בבית קופסה עם כל מיני דברים ומצאתי את המעטפה שלך. את זוכרת מה כתבת על זה?' עניתי לו: 'זה היה לפני 20 שנה, אני לא זוכרת', אז הוא אמר לי 'כתבת על זה 'ניצחתי'".

לרוץ אחרי סיגריה

מרים צימרמן (27) גדלה במשפחה חרדית בניו ג'רזי. בנערותה יצאה בשאלה והכירה חברות שכמוה עזבו את הדת. "פעם אחת ישבנו אצל אחת מהן בבית, והיא הכינה ג'וינט. אני הייתי ילדה די טובה, לא נגעתי בסמים. היא הדליקה והציעה לי. כמובן שהיה בפנים גם טבק, ועישנתי. אני זוכרת שנחנקתי, לא נהניתי בכלל, אבל היא הייתה קולית כל כך, וכולם שם היו בווייב שרציתי להיות חלק ממנו", היא מסבירה.

הלחץ החברתי בגיל ההתבגרות הוביל את מרים להפוך את החוויה החד-פעמית להרגל. הפעם לא עישון סמים, אלא עישון טבק, סיגריות רגילות. "בהתחלה זה היה סיגריות שמצאתי ברחוב, מצאתי חצי סיגריה זרוקה על הרצפה ועישנתי אותה. לא חשבתי על מחלות בכלל. אם הייתי עוברת בסופר ורואה שמישהו בחוץ מעשן, הייתי מבקשת ממנו סיגריה או שהוא יקנה לי סיגריות".

הסידור הזה עובד לה כמעט שנתיים, וגם בלימודים לתואר בארה"ב היא נעזרת בחבר שמוכר לה סיגריות, בניגוד לחוק. אחרי שנה של לימודים היא עולה לארץ, וכשרואה שבישראל יש הרבה מעשנים היא מקבלת אישור להתנהגותה. היא מתגייסת למג"ב ומנסה להיגמל, ללא הצלחה. "כל פעם זה היה לתקופה שונה – פה שלושה שבועות, שם שבוע. אפילו היה חודש שלם שלא עישנתי, אבל תמיד חזרתי. יותר מהכל, היה לי קשה העניין של 'הסיגריה האחרונה' – הייתי יודעת שזו הסיגריה האחרונה של הקופסה, התכוונתי לזרוק את זה ולא לעשן יותר בחיים שלי – אבל המחשבה על לא לעשות את זה יותר בחיים שלי הייתה קשה מאוד".

"נחנקתי בסיגריה הראשונה, לא נהניתי בכלל, אבל החברה שהציעה הייתה קולית כל כך, וכולם שם היו בווייב שרציתי להיות חלק ממנו"

בכל אותו הזמן, גם בצבא, וגם לאחריו כשחתמה קבע ממג"ב למשטרה, היא שומרת על כושר מצוין. החשיבות של הבריאות מעודדת אותה להפסיק, הפעם לחודשיים, עד לנפילה הבאה, בישיבת צוות בעבודה. מרים אומנם ממשיכה לעשן, אבל התדירות פוחתת משמעותית. כשהיא מתחילה ללמוד סיעוד, היא שוב מרגישה שהיחידה שתגיד לעצמה לעצור זו היא. "למדתי על כל הדרכים שזה יכול להרוס את החיים. וזה שאני הולכת לטפל באנשים שמעשנים כבד, שיש להם כל מיני מחלות עקב העישון, ואני בעצמי מעשנת – זה לא בסדר. אני מעשנת, ואז מטפלת במישהו שסובל מחסימת ריאות או ממחלה אחרת עקב עישון".

המחלות האלו כמעט פוגשות גם אותה – אחרי תקופת מבחנים, לפני פרידה מבן זוג, היא חווה קשיים חמורים בנשימה. היא הולכת לרופא והוא שולח אותה לכל מיני בדיקות, שבסופן מתגלה אסתמה. "רופא ריאות אמר לי 'אם את ממשיכה לעשן, נצטרך לעשות לך CT בכל חצי שנה, לוודא שאין לך התפתחות של גידול'. אמרתי לעצמי – אני לא רוצה את זה, לעשות CT בכל חצי שנה כדי לוודא שאין לי סרטן. זו הייתה מראה מול הפרצוף ששיקפה את הנזקים שאני גורמת לגוף שלי".

נוסף למניע הבריאותי, עלתה בה מחשבה על המשפחה שהיא רוצה להקים, וזו הייתה נקודת המפנה. "ידעתי שבגיל הזה מתחילים לחפש מישהו שאת רוצה להתחתן איתו, שאת רוצה להביא איתו ילדים. חשבתי: האם אני רוצה להתחתן עם מישהו שהוא בסדר עם זה שאני מעשנת? ואולי גם הוא מעשן? זה אומר שאם נביא ילדים הם יהיו חשופים לזה. או מה אם ארצה לצאת עם בחור שלא מעשן ומתנגד לזה?". מאז הייתה עוד פעם אחת בלבד שהיא עישנה. "עישנתי סיגריה אחת ואמרתי לעצמי 'מה אני עושה?' ונתתי את הקופסה לחברה שכן מעשנת. מאז אני לא מעשנת, אף פעם, בכלל".

מרים מגדירה את התהליך כהתמודדות שעתית. אלמנט הבחירה עוזר לה לשמור על עצמה בהתמודדות הזו, והיא מתרחקת ממשפטים מחייבים ומוחלטים. "'את לא תעשני יותר בחיים שלך' – זה משפט כבד; מנגד, האמירה 'אני יכולה לעשות מה שבא לי כי אני בשליטה על עצמי, ואם בסוף בא לי, אני יכולה לחזור לעשן', מדגיש את האחריות שיש לי על עצמי ועל העתיד שלי. אני בוחרת בשביל עצמי".

***

זה לא סוד שאלו ימים קשים לכולנו. שלום משתף שהוא שומע על בתים נורמטיביים שמכניסים אלכוהול הביתה כדי להירגע מהחדשות ומהמלחמה. הוא טוען שזה פתרון שגוי למצוקה אמיתית, ומבקש לציין עבור הקוראים, שברטורנו מטפלים גם במצוקות כאלה: "קהילת רטורנו זו קהילה שמצילה נפשות על בסיס יומיומי. כל עוטף עזה וחיילים של צה"ל, כל מי שנמצא בפוסט-טראומה, כמוני, מגיעים לפה להדרכות. אנחנו חיים בעולם שבו מכור הוא אדם מסכן, ומשפחות לא יודעות איך לגעת בו. פה יש אנשים נהדרים שיודעים לעשות את זה בצורה מקצועית".

מרכז רטורנו מטפל גם בפוסט-טראומה בעקבות המלחמה, ובכל סוגי ההתמכרויות.

ליצירת קשר: טלפון – 053-9349992 מייל – Retorno@retorno.org