שירה סגלמלחמת 'חרבות ברזל' נמשכת כבר חצי שנה. בתחילת המלחמה תושבים רבים מעוטף עזה, או מיישובים הסמוכים לגבול הצפון נאלצו לעזוב את בתיהם, בגלל הסכנה. חלקם עברו לבתי מלון במימון המדינה, מתמודדים עם שגרת חיים חדשה וחוסר ודאות לגבי היום שבו ישובו הביתה, אם בכלל. בשבועות האחרונים תושבים רבים מהדרום שגלו, חזרו לביתם. שתי נשים שעשו זאת משתפות בקושי שהיה להן ולמשפחותיהן להתאקלם במלון, בקשיים הנפשיים והזוגיים, שלא מרפים מהן גם לאחר החזרה הביתה, וגם במסר שלהן למקבלי ההחלטות ולכם הקוראים.
"יומיים אחרי 7 באוקטובר החלטנו לברוח מהעיר", מתארת קארין קליינברג, בת 28 משדרות, נשואה ואם לשניים, יוצרת תוכן ומשפיענית רשת. "ארזנו כמה דברים בודדים שהיו לנו, העיקר לצאת מהעיר. לא ידענו לכמה זמן. הנסיעה בתוך העיר הייתה קשה, עצובה ומלאה בדמעות ובפחדים. לא האמנתי שאני במציאות כזאת – מציאות שבה אני חייבת לברוח על מנת להגן על בני איתי ועל העוברית שלי. הייתי אז בחודש שישי להריון".
היציאה מהבית הייתה מטלטלת עבור משפחת קליינברג. הם נאלצו לעבור ארבעה מקומות שונים, עד שמצאו מקום נעים, מתאים ונוח לשהות בו מחוץ לבית.
"כשיצאנו משדרות נסענו לדודים שלי בתלמים כדי לישון אצלם", מסבירה קארין. "אחרי לילה אחד הבנתי שיהיה לי קשה להישאר לעוד לילה כי היו רעשים מהחלון שלא נתנו לי לישון וגרמו לי לפחד יותר. יום למחרת נסענו לדודים ביד בנימין, שם התארחנו שבוע, ולאחר מכן החלטתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה משום שהרגשתי שלא נעים 'ליפול' על המשפחה, מכיוון שזאת תקופה קשוחה לכולם".
בני המשפחה הגיעו למלון שבו קיבלו חדר קטן עם ריח לא נעים, ארוחות שאינן תואמות לילדים וקבלת פנים לא נעימה. אחרי שלושה ימים במלון הזה הם החליטו לעבור למלון אחר – מלון 'לוט' בים המלח. שם הם זכו לחוויה מתקנת. "במלון היה צוות אנושי, חם, מחבק ואוהב. היה אוכל בשפע, טעים, מגוון ומותאם לילדים", מפרטת קארין. "ממש הרגשנו שם בני בית, והתגוררנו במלון ארבעה וחצי חודשים. אני מציינת את הדברים מכיוון שלא מעט מפונים סבלו מיחס לא מכבד בהרבה בתי מלון בארץ, וב"ה לנו זה לא קרה, ובשל כך אני מרגישה צורך לפרגן ולהודות על זה".
איך העברתם את הזמן במלון? איך התנהל היום-יום שלכם?
"את רוב הזמן העברתי בטיפול ובדאגה לבן שלי, שהיה בן שנה ושלושה חודשים. רק לאחר מספר חודשים פתחו מעון במלון שלנו, אבל גם זה היה לכמה שעות בודדות. הלו"ז שלנו היה קבוע, והיו לא מעט רגעים קשוחים של שעמום ולצידם גם רגעים ממלאים – בחנוכה ארגנתי מסיבה לכל תושבי המלון והפנינג מושקע מכל טוב בשיתוף הדיוטי פרי. אט-אט תאריך הלידה התקרב וכבר לא יכולתי לעשות יותר מדי, אז בעיקר נחתי".
היציאה מהבית אל הלא נודע והשהייה המתמשכת מחוץ לבית העלתה בקארין הרבה חששות ופחדים. "נאצלתי להתמודד עם המון קשיים מכיוון שזאת פעם ראשונה שאני בורחת מהעיר שלי כדי להגן על ילדיי", היא אומרת באומץ. "הרגשתי שחיללו לנו את הבית, והשאלה שניקרה בראשי לא מעט היא 'איך נחזור?' מ-8 באוקטובר בעלי גויס למילואים, הוצפתי געגוע עצום אליו ונאלצתי להתמודד עם הקשיים לבד, ולהיות אמא ואבא לבן ולתינוקת שלנו".
חוזרים הביתה
ב-6 בינואר ילדה קארין את בתם שחר, וחודש לאחר הלידה בעלה חזר מהמילואים. הלבטים, החששות והמחשבות אם להישאר במלון או לחזור הביתה גברו שבעתיים.
"אחרי שבעלי חזר הבנו שזה ממש קשה להמשיך לחיות בחדר אחד כולנו יחד", משתפת קארין. "בנוסף, זאת מציאות שבה אני כבר לא יוצאת מהחדר, גם לא לארוחות (בעלי והמשפחה דאגו להביא לי את כל הארוחות לחדר מכיוון שהייתי אחרי הלידה). השתעממתי מאוד וזה גרם לי לתסכול. גם חשבתי מחשבה על בעלי, שצריך מרחב לאחר הלחימה בעזה, ועל הקטנים שלי, שצריכים את הבית שלהם. כאמור, הימים הפכו להיות קשים יותר ויותר. חששנו לחזור לעיר כי ידענו שעדיין לא שקט שם. איך נחזור? עם איזו מציאות נתמודד? הממשלה לא הבטיחה לנו שקט, כך שגם האמון והביטחון לא חזרו. פחדנו להתהלך בעיר שחיללו לנו אותה, פחדנו לנסוע במקומות שנרצחו בהם אנשים, פחדנו להיות לבד בבית. חשש מכל' בום', כי אולי זה לא רק טיל? אולי אלה מחבלים? אין לדעת. התלבטנו במשך שבועיים, עד שהחלטנו שמספיק וחוזרים לעיר ונתמודד עם מה שיהיה. אחרי ארבעה וחצי חודשים במלון חזרנו לשדרות כדי להמשיך לבנות את המשפחה שלנו".
"הימים במלון הפכו להיות קשים יותר ויותר. חששנו לחזור לעיר כי ידענו שעדיין לא שקט שם. עם איזו מציאות נתמודד? הממשלה לא הבטיחה לנו שקט, כך שגם האמון והביטחון לא חזרו"
ב-21 בפברואר בני המשפחה עזבו את המלון וחזרו לבית הוריה של קארין בשדרות, ולאחר כמה ימים הם חזרו סופית לביתם. את החזרה מתארת קארין כמעבר דירה הדורש כוחות מיוחדים לפרויקט לא פשוט כלל. בנוסף, היא אומרת שהמושג 'שגרה' עוד רחוק מהם.
"החזרה לשדרות היא כמו מעבר דירה, רק שהפעם צריך לחפש אנרגיות וכוחות להתמודד עם הבלאגן וכל הציוד שחזר איתנו מהמלון, במיוחד לאור העובדה שאני אחרי לידה", היא מספרת. "אני לא חושבת שיש לנו 'שגרת חיים', אנחנו עדיין מנסים להבין, להתמודד ולעכל את מה שאנחנו מרגישים. הפחדים לא עוזבים, ואני נפגשת מדי שבוע עם הפסיכולוגית שלי. איתי, הבן הבכור שלי, שהפך לאח גדול לשחר, התחיל מעון חדש שמשקיף ישירות אל צפון רצועת עזה – דבר מלחיץ מאוד. כאמור, אנו מנסים לקום לאט-לאט".
אתגר נוסף שקארין מתמודדת איתו הוא במישור הזוגי. "במשך שלושה שבועות מאז שחזרנו, הקושי העיקרי הינו הפער הגדול שנוצר ביני לבין בעלי, שהיה במילואים במשך 128 ימים. גם אני אחרי לידה, אז הכל מתעצם. כל אחד מתמודד עם 'התיק' שלו – הפחדים, הקשיים, התסכול, בלי יכולת לשתף את האחר, מכיוון ששנינו לא נמצאים במקום של הכלה והקשבה, למרות שאנחנו צמאים מאוד לזמן איכות יחד. עם זאת, ב"ה בשבוע האחרון אנחנו מצליחים להתגבר על הקושי הזה ומנסים למצוא זמן של ביחד, הרי זה כל מה שאנחנו רוצים".
איך המעבר והחזרה משפיעים על הילדים?
"תודה לא-ל, מעולם לא שידרתי פחד לבני הקטן איתי (שנה ו-10 חודשים), כך שאני לא רואה סימני השפעה מהמציאות הקשה שאנחנו עוברים. שחר, בתי בת החודשיים וחצי, לשמחתי אינה מבינה דבר מהמתרחש. בכל אופן, אנחנו תמיד משדרים שמחה לילדינו, וכשיש אזעקה אנחנו רצים בשירים לממ"ד. העיקר לא לשדר פחד".
למרות קשיי החזרה, קארין קובעת נחרצות שהיא שמחה ומודה על ההחלטה לשוב לביתה בשדרות, ולא הייתה מעדיפה להמשיך להישאר במלון. "קיבלנו את העצמאות שלנו בחזרה, וחשוב מכל קיבלתי את המשפחה שלי בחזרה", היא מסבירה. "כולנו שוב ביחד. אנחנו סוף- סוף יכולים לעשות דברים בכוחות עצמנו – לשטוף, לנקות, לסדר, לכבס, לבשל, והכל בזמנים שאנחנו קובעים. סוף-סוף אני יכולה לישון עם בעלי בלי ילדים שישנים על המיטה שלנו. הבן שלי חזר לישון בחדר שלו. אני חושבת שהגיע הזמן להתמודד עם הפחדים פנים מול פנים".
ממרחב פתוח של מושב – למלון
שפרה צור-אריה היא בת 45, נשואה לחנניא ואם לשבעה. הם תושבי כפר מימון זה 14 שנה. הם בנו את ביתם בנחלת ההורים במושב לפני ארבע שנים. שפרה היא עצמאית, מנהלת משרד עבור בעלי עסקים קטנים ועובדת מהבית.
את הפינוי מהבית, מכפר מימון, משפחת צור-אריה עשתה מתוך הבנה שלא ניתן להישאר שם במהלך ההתקפה האכזרית של האויב הרצחני. "ההנחיה הייתה להסתגר בבתים ולא לצאת, מחשש להימצאות מחבלים במרחב, ולכן חיכינו עם המעבר", מספרת שפרה. "ברגע שניתן היה לצאת מהאזור, יצאנו. נסענו עצמאית ברכבים שלנו ביום שני אחר הצהריים. כל אחד מבני המשפחה ארז תיק עם שלושה סטים של בגדים ליום חול ועוד סט אחד לשבת. לא ידענו לאיזה פרק זמן אנחנו עוזבים, אך היה ברור שצריך לצאת מהאזור בשלב הזה. ליוו אותנו רגשות מעורבים, כיוון שאף פעם בסבבי לחימה קודמים לא עזבנו את הבית".
ביום שני בערב הם הגיעו לבית של משפחה קרובה. בזכות תרומתה נדיבה של יהודים מקהילות צפון אמריקה, חבר קהילה שלהם גייס חדרים לסוף שבוע במלון בירושלים. "אנחנו הצטרפנו לסוף השבוע. הגענו למלון 'לאונרדו פלאזה' במרכז ירושלים יחד עם עוד כ-50 משפחות מהמושב. בשבוע שלאחר מכן, המדינה נכנסה לתמונה ומימנה את השהות בבתי המלון. בשיא היו במלון כ-130 משפחות מהיישובים כפר מימון ותושייה". בני המשפחה שהו במלון במשך חמישה חודשים, והיו המשפחה האחרונה שעזבה את המלון – לפני שלושה שבועות. שפרה היא עצמאית כאמור, ובעלה עובד במפעל חיוני, ולכן הם המשיכו לעבוד לאורך כל התקופה.
"אני עבדתי מהחדר במלון לאחר שהשגתי מאנשים טובים מחשב נייד לעבודה. כשהבנו שאנחנו הולכים לשהות תקופה ממושכת, החלטנו לשלב את הילדים במסגרות בעיר. הילדים שלנו שבגיל יסודי למדו בממ"ד הרובע, והבן בחטיבת 'נתיב מאיר'. מרבית הילדים של חברי הקהילה למדו בבית ספר זמני שנפתח ב'יד ושם'. הבת שלנו בגיל גן השתלבה בגן שנפתח במלון. במלון נפתחו גן, מעון, משחקייה – דברים שבמלון רגיל לא קיימים, והמלון התאים את עצמו לסיטואציה. יתרה מזאת, התקיימו פעילויות שונות לגילאים השונים במלון. בהתחלה הקהילה המקומית סייעה בכביסות. אנשים טובים סיפקו חלות ועוגות בכל ערב שבת, ובכלל, הגיעו תרומות רבות של ביגוד, משחקים, הפתעות וכדומה".
"כחלק מהשותפות שלי בפורום החלטנו להישאר במלון מתוך אמירה ברורה כלפי מקבלי ההחלטות: אנחנו לא חוזרים ליישובים שלנו עד שיהיה מענה ביטחוני שונה ממה שהיה עד 7 באוקטובר"
חרף הסיוע מהקהילה והפעילויות שסופקו במלון, בני המשפחה התקשו לנהל שגרה בריאה של משפחה – במלון. "במלון קשה יותר לשמור על גבולות", מסבירה שפרה. "בנוסף, אנחנו כמושבניקים רגילים למרחבים פתוחים, ופתאום מצאנו את עצמנו בקומה 17 במלון עם שלושה חדרים, שבהם אנחנו צריכים לנהל את המשפחה שלנו. השתדלנו לשמור על מסגרת יום מסודרת, והודות לכך שהילדים שלנו השתלבו בבתי ספר בעיר, הצלחנו יחסית לשמור על שגרה".
שתפי אותי בלבטים ובחששות להמשיך להתגורר במלון או לחזור הביתה.
"הבחירה שלנו להישאר עד לפני כמה שבועות במלון נבעה משתי סיבות עיקריות: אחת, יציבות במסגרות החינוך שבהן למדו הילדים; סיבה נוספת היא העיסוק שלי. אני שותפה בהקמה של פורום 'עוטף ישראל', אשר הציב לו למטרה לשנות את תפיסת הביטחון מהתמגנות להסרת האיום. כלומר, כחלק מהשותפות שלי בפורום החלטנו להישאר במלון בירושלים מתוך אמירה ברורה כלפי מקבלי ההחלטות: אנחנו לא חוזרים ליישובים שלנו עד שיהיה מענה ביטחוני שונה ממה שהיה עד 7 באוקטובר".
כאמור, לפני שלושה שבועות הם חזרו לביתם בכפר מימון. עד החזרה, הם היו בבית כמה פעמים, הן במהלך השבוע והן בסופי שבוע, ואף חגגו במושב בר מצווה לבנם.
לדבריה, שגרת החיים בכפר מימון מלווה ברעשי רקע של מלחמה: הפגזות של תותחים, ירי של מסוקים, מטוסי קרב וכו'. בכניסה לשער היישוב הוצבו חיילים. הילדים שלה חזרו למסגרות החינוך המקוריות שלהם. אולם, בשבוע שעבר היה חשש לחדירת מחבל בשל התקרבות מחבלים לגדר, ובאותו יום נורה ירי טילים לאשדוד, לאשקלון, לשדרות ולשאר יישובי עוטף.
על אף המצב המאתגר שאתם נמצאים בו, את שמחה על ההחלטה לחזור או שמא היה עדיף להישאר במלון?
"ההחלטה לחזור בשלב שבו חזרנו הייתה נכונה, כיוון שכבר לא הייתה משמעות להישאר במלון. היינו המשפחה האחרונה עם ילדים שנשארה שם; מצד שני, היה עדיף להישאר במלון מבחינת הפניות למאבק. קל מאוד להישאב לשגרת חיים, אולם אני סבורה שיש להמשיך להילחם למען ביטחון אמיתי".
"תצעקו את צעקת הדרום"
לסיום, מה הייתן מוסרות למקבלי ההחלטות?
קארין: "הייתי אומרת להם שתושבי שדרות מאוכזבים מהם מאוד. הפקירו אותנו וממשיכים להפקיר אותנו. צר לי שעכשיו תושבי הצפון מתמודדים עם מה ששדרות התמודדה לפני 20 שנה וזה נמשך עד היום. הייתי מציעה לכול ה"מנהיגים" להחזיר את המפתחות ולחזור הביתה. אתם לא ראויים להנהיג אותנו. אכזבתם, בגדתם ושברתם את האמון בינינו. הלוואי שתהיו מספיק אמיצים לעמוד מול שאר העולם, בראש מורם ובגב זקוף, בלי לחשוש מה אומרים עלינו. העולם שונא את העם היהודי, ולכן אין לנו על מי להישען, אלא רק על אבינו שבשמיים. תראו לעולם ולחמאס שאנחנו לא מפחדים! שאנו חזקים, שניכנס לכל מקום שצריך על מנת להחזיר את החטופים שלנו במהרה, ושנילחם בכל דרך שתגן על חיילינו".
שפרה: "במסגרת פעילותי בפורום 'עוטף ישראל', שחזונו הוא שינוי תפיסת הביטחון מהתמגנות להסרת האיום, מהכלה להכרעה, אני קוראת למקבלי ההחלטות: המשיכו להילחם עד להשגת המטרות שהוצבו כיעד בתחילת המלחמה! יש להשיב את החטופים לחיק משפחותיהם. יש לפעול בתקיפות להשמדת האויב ולפירוק חמאס ושאר ארגוני הטרור מיכולותיהם. מיגון לא שווה ביטחון! אנו רוצים ביטחון אמיתי, לא עוד מיגוניות בגני שעשועים ולא עוד חשש מחדירות מחבלים".
ואיזה מסר אתן רוצות להעביר לקוראים שלנו?
קארין:" תתעוררו! אולי אתם לא גרים בדרום, ואולי אתם בטוחים שלא יכולה להתרחש שוב מתקפת 7 באוקטובר, ובטח שלא אצלכם, אך אל תהיו שאננים. צאו ותצעקו את הצעקה של תושבי הדרום. מגיע לנו טוב יותר! מגיע לנו לחיות בשקט, בביטחון ובשלווה. מגיע לנו לא לפחד על אדמתנו. הייתי רוצה לסיים במשפט עוצמתי שירים וייתן לכולנו קצת כוחות, אבל האמת שאני עדיין בחיפוש עם עצמי. אגיד שאני מאחלת שבע"ה נזכה לבשורות טובות ולגאולה במהרה בימינו".
שפרה: "אני מתפללת יחד איתך לבשורות טובות, ומחזקת את הבחירה להמשיך להילחם על חירותנו. זו השעה שלנו להילחם במלחמת התקומה הזו של מדינת ישראל. אסור לנו לנוח. כל אחד ממקומו וביכולותיו. ניצחון המלחמה הזו הוא אינטרס לאומי".
