מתוך כך עולות בי שתי שאלות מקריאת הפרשה: הראשונה היא כיצד החרטומים, שבוודאי הסתמכו על המצאות וניחושים, נמנעים מלתת פתרון לחלומו של פרעה? ויותר מכך, כיצד פרעה מאמין ישר לפתרונו של יוסף, שאינו מבוסס על הוכחה מוחשית?

אפשר לענות על השאלה בדרך בה יוסף מציג את פתרון החלום. לאחר שמסביר על שבע השנים הטובות ושבע השנים הרעות, הוא ממשיך: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב".

העם היהודי לא מסתמך על ניסים ונפלאות אלא על יצירתיות ולקיחת אחריות

למעשה, יוסף לא רק פותר את החלום אלא גם לוקח אחריות ומציע צעדים אסטרטגיים מעשיים כיצד להתמודד עם הערכת המצב החדשה. כפי שאנחנו רואים מהתנהגות החרטומים בספר שמות, הם לא מורגלים במתן עצות מועילות אלא רק מחזקים את פרעה בדעותיו. לכן, הם נמנעים מפרשנות לחלום שבוודאי מוביל למשמעות מורכבת וקשה. יוסף, לעומת זאת, גם מספק פרשנות שדורשת מפרעה לפעול וגם לוקח אחריות על הפתרון. התנהגות זו מובילה את פרעה לסמוך על יוסף, איש אשר רוח אלוקים בו.

יוסף, שאינו חושש להגיד לפרעה את האמת בפנים, דווקא הוא שנבחר להנהיג תחתיו את מצרים. מנהיג שיודע לאתגר את המערכת ולחשוב מחוץ לקופסה, הוא זה שבזמן אמת לא יתנער מאחריות אלא ימצא פתרונות נוספים. כך קרה בשנות הרעב כאשר מוצא יוסף מודל כלכלי שמשאיר את מצרים על הרגליים: "וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם".

בתום ימי החנוכה ובתוך ימי המלחמה, אנחנו יכולים לראות שהעם היהודי לא מסתמך על ניסים ונפלאות אלא על אקטיביות, יצירתיות ולקיחת אחריות, כפי שהיה עם יוסף והמכבים, וכעת עם חיילי צה"ל בשדה הקרב. הקסמים והחנופות, שאולי מצליחים להוביל אנשים לעמדות מפתח בעת שלום, לא הם שיובילו אותם להצליח כשמגיע הזמן לבצע.

הפוסט לחשוב מחוץ לקופסה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רגע אחד הייתי בטוח שאני לוקח את הילדים שלי לטיול, וברגע הבא אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים באמצע הכביש בתוך מכונית בלי טמבון. הרגשתי כל כך חסר אונים. תקוע.

אדם מתכנן תוכניות וברגע הבא הוא מושבת, מחכה לגרר. מה אנחנו יודעים על החיים האלו? נראה לכם מובן מאליו שאתם נוסעים והטמבון של המכונית לא מתפרק לכם? זה גם מה שאני חשבתי. עד שהגיע השיעור שלימד אותי ששום דבר בחיים האלו לא מובן מאליו. אבל ממש כלום. אפילו הטמבון.

     ***

חנוכה. ועל הניסים. וזה הזמן שלנו כהורים וכמחנכים לדבר קצת עם הילדים שלנו על המושג נס. משהו שהוא מעל לטבע.

זה הזכיר לי איך לפני שנה פגשתי בחנוכה בסניף של 'רולדין' בשוהם תלמיד שלי לשעבר. התחלנו לדבר, ומפה לשם הוא אמר לי שהוא התחיל לכוון בברכת 'אשר יצר'. שאלתי אותו למה דווקא עכשיו, והוא שיתף אותי שאבא שלו חטף התקף לב והיה מאושפז בבילינסון.

"אתה מבין", אמר לי, "עד אותו רגע התפללתי לקב"ה שאצליח לקבל זימון לקורס טיס. אם היית שואל אותי מה זה נס, הייתי אומר לך שזה נראה לי נס. פתאום אני מסתכל על אבא שלי מחובר לכל הצינורות האלו, ואני עוקב אחרי בית החזה שלו שעולה ויורד, ומרגיש ממש איך 'כל הנשמה תהלל יה'. כל נשימה ונשימה שלו… זה נס במובן הכי פשוט וגלוי של המילה. כשאבא שלי היה בין עולם החיים למתים, זכרתי שפעם מישהו הסביר לי את חשיבות ברכת 'אשר יצר'. שזה שהגוף שלנו מתפקד ועובד כמו שצריך זה דבר שראוי להערכה. מעולם לא הקדשתי לה מחשבה עד שהלכתי לשירותים במחלקת טיפול נמרץ, והמילים כאילו קיבלו חיות משלהם".

הוא עצר והביט בי לראות איך אגיב. התפעלתי ממנו. מי היה מאמין שהתלמיד הזה שלי, שבקושי היה דתי, ידבר ככה. הוא המשיך: "באותו רגע קיבלתי על עצמי להשתדל מאוד בברכת 'אשר יצר', שמזכירה לי שבכל רגע ורגע אנחנו חיים כאן בניסים. כעבור יומיים אבא שלי התעורר. אבל מאז כשאני חושב על ניסים אני לא חושב על קורס טיס, אלא על זה שאני נושם והכל מתפקד כמו שצריך".

   ***

הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ, וַהֲרֵינִי אוהֵב כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּנַפְשִׁי וּמְאודִי, וַהֲרֵינִי מְזַמֵּן אֶת פִּי לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא.

הרבה פעמים עברתי על התפילה הזו ותמיד היא נראתה לי מוגזמת, אבל בגדול. כאילו, בואו, לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי? ואם הוא בדיוק מהטיפוסים שלא באים לי טוב? אז עוד מצפים ממני לאהוב אותו כגופי? לא נסחפנו? מכירים פעם מישהו שאהב באופן הזה מישהו אחר מעם ישראל?

                                            ***

השעה 01:39 בלילה, ואני לא מסוגל להירדם. הגיעו? לא הגיעו? כמה הגיעו? א-לוהים, רק שיגיעו. אין לי מושג איך קוראים להם, ואין לי מושג למי הם הצביעו, ואין לי מושג אם הם בעד הרפורמה או נגד הרפורמה.

ומה חשוב לי? שיהיו בסדר. שיחזרו שלמים. ואני מרגיש שאני אוהב אותם, את הקיבוצניקים מבארי, כמו את אחים שלי. אהבה אמיתית. מוחשית. נושמת. רוקדת.

והתינוק הזה, כפיר ביבס, כבר חודש וחצי כמעט שהוא לא יוצא לי מהלב ושלוש פעמים ביום אני מתפלל עליו. רק שיחזור כבר עם אח שלו אריאל. כן רפורמה. לא רפורמה. וואלה לא מעניין. רק שיהיו בריאים.

***

שתיים בלילה. מביט בתמונות של החטופים שחזרו לארץ. אושר בלתי נגמר לצד כאב חד שמפלח את הלב: איפה האחים ביבס? איפה כפיר?

הבוקר הגיע. תפילת שחרית.  וַהֲרֵינִי אוהֵב כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּנַפְשִׁי וּמְאודִי. א-לוהים, תחזיר כבר את כפיר. תחזיר את התינוק הזה.

הטור מוקדש להחזרת החטופים, ובהם כפיר ואריאל בני שירי ביבס

הפוסט להתחיל את היום עם נס הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בדרך כלל כאשר מתארים את המנהרה כדרך ארוכה, מסע שלילי שעוברים, זה מתבטא גם בייאוש, והאור שבקצה במנהרה הוא התקווה שלנו, הוא שמעודד אותנו.  כן, יש אור בקצה המנהרה, גם בחנוכה השנה, 'חג האורים' כפי שכונה על ידי יוספוס. כך  מופיע בספרו של מאיר רבינוביץ' "המחנים" משנת 1888, "ובן מתתיהו העיד שנקרא חג האורים מפני שהייתה אור ליהודים". שם זה 'חג האורים', שרווח מסוף המאה ה-19, הופך השנה לרלוונטי יותר מתמיד.

החג שזור באמונה עמוקה בצדקת הדרך, כזו שקיימת היום בעוצמה לא פחותה, ויש שיאמרו אף יותר, ביחס לנס המודרני של מדינת ישראל. עברנו את פרעה, עברנו את היוונים, עברנו את השואה, גם מלחמות ישראל במדינה מתחדשת עברנו. ליבתו של החג במלחמה שסופה עצמאות ושלטון יהודי, מלווה בחירות מדינית, דתית וכלכלית.

למרות החושך מסביב, חג החנוכה הוא הזדמנות להביט באור הנרות ולראות בו את התקווה

כשנכנסו הלוחמים למקדש ומצאו פך שמן אחד, השתמשו בו במשורה כדי להדליק את המנורה, ושמרו גם ליום הבא. בין כך ובין כך, התרחש נס והשמן ממשיך לדלוק. הרמב"ם הוסיף על שכתבו לפניו בעניין נס פך השמן, "עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור". כלומר, הם עצמם במעשיהם בכתישת הזיתים היו אחראים להבאה לסיום הנס.

המסר העולה: הנכונות להתחיל בקטן, במעט שמן ובמעט אור, ולקוות שיימצאו פתרונות בהמשך, תוך עשייה המקדמת את הפתרון, בדיוק כפי שיצאו למלחמה כנגד כל הסיכויים, היא הדרך. זה הוכיח את עצמו. מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים – ומדינת ישראל עומדת שרירה וקיימת, חזקה יותר מאי פעם. נס של ממש. חנוכה, כבר אמרנו?!

החנוכיות שיוצבו השנה בחזית הבתים, בתי העסק ובנייני המשרדים יבשרו על אור גדול וניצחון לאומי. למרות החושך שלעיתים סובב אותנו, ועל אף האנטישמיות שמרימה את ראשה המכוער, חג החנוכה הוא הזדמנות להביט באור הנרות שאנו מדליקים בכל יום ולראות בו את התקווה. להביט באמצעותו באופטימיות העמוקה של העם היהודי לאורך הדורות ולראות באש כמבטאת את המשך קיומנו והעברת הלפיד מדור לדור, מאב לבן. זהו סוד הנצח של עמנו, ואף על פי שאסרו חכמים הנאה מאור נרות החנוכה, על הנאה רוחנית לא אסרו. בעזרת ה', נזכה לחזות בקרוב באור מנורת שבעת הקנים. אמן

הפוסט החנוכייה בחזית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הגבורה הנשית של זמננו עלתה ובלטה לנגד עינינו בתקופה שבין שמחת תורה לחנוכה השנה, והיא מחידושי המערכה הצבאית הנוכחית. תופעה זו מתחברת למקום המיוחד של נשים דווקא בחנוכה, חג הגבורה.

מלחמת "חרבות ברזל" החלה בשמחת תורה, שהוא חג גברי ביותר, ובו ברוב בתי הכנסת נשים הן צופות בלבד, והיא מגיעה עתה לימי החנוכה, שבו המסורת מעניקה תשומת לב מיוחדת לנשים. בבתים רבים בישראל הודלק אמש נר חנוכה על ידי האישה, ולא על ידי האיש, המגויס לצה"ל, והיא זו שהוציאה ידי חובה את כל בני הבית. הגמרא קובעת כי "אישה ודאי מדליקה", וכי "נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס" (שבת כג, א). רש"י מסביר "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אישה נעשה הנס", ואילו רשב"ם אף מדגיש "שעיקר הנס היה על ידן… בחנוכה על ידי יהודית" (תוספות מגילה ד, א).

אומנם לא ברור מתי התרחש סיפור יהודית והריגת הצורר, אולם המסורת הרווחת מימי הביניים ואילך מקשרת אותו לתקופת השליט היווני אנטיוכוס, והוא אף עיצב מנהגים ייחודיים לנשים בחנוכה. לזכר אותו מבצע נועז של יהודית נתקבל מנהג לפיו "נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות" (שו"ע, תרע, א), והכוונה "דווקא נשים לפי שנעשה נס על ידיהם" (משנה ברורה). כמו כן, נתקבל מנהג "לאכול גבינה בחנוכה, לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב" (שם, ב). בקהילות צפון אפריקה התפתח מנהג נוסף: לעשות יום טוב לבנות, עיד אל-בנאת, בסוף חנוכה, בראש חודש טבת.

אני רואה לנגד עיניי את גיבורות המאבק ביוונים קמות ומתגלמות מבחינה מסוימת בנשים של זמננו

נוסף על סיפור גבורתה של יהודית, יש עוד שתי גיבורות שהועלו על נס בקשר למאבק החשמונאים ביוונים: האחת היא אם שבעת הבנים שעודדה את בניה להימנע מהשתחוויה לצלם, וכתוצאה מכך הם מסרו נפשם ומתו בזה אחר זה, ולבסוף אף היא קפצה מהגג ומתה. אישה זו, שנקראת בתלמוד מרים ובמדרש חנה, הפכה לסמל ראשוני למיתה על קידוש השם. חז"ל קראו עליה: "אם הבנים שמחה", וציינו שמעלתה עולה בהרבה על מסירות אברהם אבינו בעקדה.

גיבורה אחרת היא בת מתתיהו הכהן, שנדרשה להיות בליל כלולותיה בחיק ההגמון תחילה, ובסעודת חתונתה נשאה נאום חוצב להבות, שדרבן את אחיה המכבים ואת יתר הגברים להניף את נס המרד.

בשלושה סיפורים אלה ניתן להבחין בשלושה דגמים של גבורה נשית: גבורתה של אם הבנים היא גבורה פסיבית שיש בה התגברות על רגשות אימהיים, ונכונות להקרבה טוטאלית מתוך אמונה גדולה והשלטת השכל על הרגש. גבורת יהודית, מנגד, היא גבורה אקטיבית ואסרטיבית, כאשר יהודית יוזמת ונוטלת על כתפיה את התפקיד להושיע את עמה. גבורת האחות החשמונאית מתאפיינת ביכולת להפעיל אחרים ולהתסיס את הגברים להתקומם נגד הגזרות האיומות, לקחת את גורלם בידיהם ולפעול בנחישות נגד אויביהם.

כשאני מתבונן בנשים הגיבורות של הזמן הזה, אני רואה לנגד עיניי את גיבורות המאבק ביוונים קמות ומתגלמות מבחינה מסוימת בנשים של זמננו. מייד לאחר שמחת תורה התוודענו לענבל ליברמן, הרבש"צית של ניר-עם, שבתושייתה הצילה את קיבוצה; לקצינת המשטרה מאלי שושנה משדרות, שחיסלה מחבלים בלחימה עיקשת; ולרחל אדרי מאופקים, שבקור רוחה שרדה את השתלטות המחבלים על ביתה; בחודש כסלו כבר הכרנו את גבורת החטופות, כגון הגר ברודץ', שבנוסף לטיפול בשלושת ילדיה שנחטפו איתה, טיפלה גם באביגיל עידן, שכנתה בת הארבע, ששני הוריה נרצחו.

אך פרט לנשים הספציפיות שזכו לתשומת לב תקשורתית מיוחדת, למדנו להעריך את הנשים והאימהות ששרדו בממ"דים ביישובים שהותקפו בשמחת תורה, התוודענו לתצפיתניות שהתריעו, לחיילות קרביות שהרתיעו ועוד. פרט לנשים שהתמודדו ומתמודדות באתגרים הביטחוניים, אי אפשר שלא להעריך ולהוקיר את גבורת היום-יום של אלפי אימהות לילדים שהפכו באחת להורה יחידני, וכל עול הבית מושם על שכמן, לנשים שנרתמו לעזרת נשות המגויסים, ולמתנדבות הרבות בתחומים רבים ושונים בכל רחבי ישראל. אני מזמין את הקוראים למיין את גיבורות זמננו לפי שלושת סוגי הגבורה שציינתי לעיל.

בימי החנוכה השנה נזכור ונוקיר את הנופלים, הפצועים והחטופים ואת גיבורי צה"ל וכל כוחות הביטחון, ונברך על כך שערך הגבורה חזר ונעור בחברה, אף שזה קרה בשל כורח המציאות המרה, ונתפלל שהגבורה תוביל לישועה, כפי שהייתה בימי יוון הרשעה.

הפוסט גבורת נשים בימים ההם ובזמן הזה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יחד עם זאת, לאורך הזמן התרבות מושפעת מגורמים חיצוניים וגם משינויים שעוברים על חברי הקבוצה עצמה. היא אינה סטטית אלא משתנה כל הזמן. מעניין לעקוב אחר שינויים אלו.

אחת הדרכים לבחון עיצוב תרבות של עם היא בדרך שבה הוא חוגג את מועדיו. בברכת "על הניסים" שאנו קוראים בחנוכה מוזכר הנס הגדול שעשה לנו הקב"ה: "עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם…". בסוגיה העוסקת בחנוכה במסכת שבת יש דגש על נס פך השמן. הוא גם המוקד בבית שעוסק בחנוכה ב'מעוז צור': "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים".

אולי נצליח בימים אלו ליצור רובד חדש לתרבות המשותפת שלנו – של ניצחון וזקיפות קומה

בימי העלייה לארץ, טרם מלחמת העולם השנייה וקום המדינה, היה רצון להבדיל את העם החלוץ והציוני מהיהודי הגלותי של העבר, וחנוכה היה יעד ברור לעיצוב התרבות. חנוכה הוא חג שמעבר למשפחתיות שבו, הוא נכנס גם לקהילה ולטקסים בגני הילדים. מתוך כך עלה צורך בכתיבת שירים שילוו את החג ויטעינו אותו במסרים חדשים המתאימים ליהודי החדש. כך המסרים התחלפו והתעדכנו ל"ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון" ('הבה נרימה' 1936) ו"על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים" ('ימי החנוכה' 1930) ועד ל"נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו" ('אנו נושאים לפידים' 1936).

בחג החנוכה השנה ניזכר לא רק בניסים ובקרבות של "הימים ההם", אלא גם במלחמה ממשית "בזמן הזה". השאלה שעולה היא איך יוצרים איזון בין חיזוק המורל, רוח הקרב, האקטיביות המכבית והחתירה לניצחון לבין תפילה, הכרת הטוב ופרסום הנס.

אני לא בטוח שיש לי תשובה ברורה, אבל כשאני מנסה לחבר בין המוטיבים המשותפים לחג החנוכה הדתי לאורך הדורות לחג החנוכה החילוני-ציוני, יחזור ויעלה המוטיב של האור והאש.

האש, שיכולה להיות אבוקה, כלי מלחמה, ויחד עם זאת מאירה ומחממת. האור שהכהן הגדול מדליק במנורת המקדש יחד עם האש הגדולה שיורדת מלמעלה אל המזבח. אולי נצליח בימים אלו ליצור רובד חדש לתרבות המשותפת שלנו – של ניצחון וזקיפות קומה, של תפילה וגם של אחדות. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן".

הפוסט כולנו אור איתן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כשערן מציג את עצמו הוא לשנייה מתבלבל. "באתי להגיד שאני בן 64, אבל יצא לי בן 46, אני מרגיש כמו ילד", הוא מסביר. "ואני רוצה שבחנות שלי גם אנשים מבוגרים אחרים ירגישו כמו ילדים. בהרבה גלריות רשום 'אסור לגעת', 'נגעת – שילמת', אצלי הפוך – אני ממש רוצה שאנשים ישחקו בסביבונים. עכשיו בדיוק הגיעה לחנות משפחה מהעוטף, אנשים בני 70-80, והאיש משחק בסביבון ואומר לי: 'אני מרגיש כמו ילד בחנות צעצועים'. זו בדיוק המטרה של בית הסביבון – שאדם מבוגר ייהנה מסביבונים כמו ילד", הוא אומר.

ערן גרבלר, נשוי ואב לשלושה וסב לשלושה, הוא אומן מוצרי יודאיקה מקרמיקה. הוא מייצר חנוכיות, בתי מזוזות, קערות פסח, כוסות לקידוש, אבל מוצר הדגל שלו הוא הסביבון. את "בית הסביבון", הגלריה שלו, הקים ב-2002, לפני 21 שנה, אבל החיבה שלו לדברים מסתובבים החלה כבר מגיל קטן. "אבא שלי עבד בבית ספר טכני, וכשהייתי ילד הוא היה מביא לי כל מיני חלקי מכונות. הם היו חלקים מסתובבים – פחות בצורת הסביבון המוכר, יותר כלים קטנים מסתובבים. זה כנראה שתל בי את החיבה הראשונית לחפצים מסתובבים. אבי עצמו היה אומן, הוא עסק באומנות נטורליסטית – פיסל וצייר בצורה מדויקת, דומה מאוד למקור שבמציאות. גם זה ודאי השפיע עליי לעסוק באומנות".

איך התחילה הקריירה שלך כיצרן מוצרי יודאיקה?

"למדתי אומנות בגיל צעיר, ומוצרים שקשורים ליהדות תמיד אהבתי, הם תמיד הלהיבו אותי. אחרי שהשתחררתי מהצבא הקמתי סטודיו לקרמיקה, והתחלתי לעשות את הדברים שאני אוהב. ייצרתי מוצרי יודאיקה לציבור בארה"ב – הם היו רוב הקליינטים שלי. הייתי מייצר מקרמיקה כל מיני כוסות לקידוש, חנוכיות, צלחות פסח ועוד, ומוכר אותם לחנויות בארה"ב. עשיתי אותם קצת יותר מיוחדים ולא סטנדרטיים. במשך השנים התחלתי לייצר גם סביבונים. מהסביבונים הלקוחות מאוד התלהבו. ייצרתי המון דגמים של סביבונים. בתקופה מסוימת יצא שהכנתי כמעט אך ורק סביבונים.

"התחלתי לפתח אותם, ובמקום 'נס גדול היה פה' התחלתי להכניס דברים מקוריים: סביבון בצורת חתול, ינשוף או סוס; סביבון בצורת ירושלים; סביבון בצורת גולש סקי; סביבון בצורת רקדנית; סביבון בצורת חתול רודף אחרי עכבר; סביבון עם משפטים שסבתא אוהבת לשמוע – הנכד מסובב את הסביבון ומקריא לסבתא מה יצא; סביבוני איחולים וברכות: בריאות, מזל, הצלחה, אהבה. אני מבין שאצל אנשים סביבונים מקושרים לחג החנוכה, אבל הסביבונים שלי הם מיוחדים ומיועדים לכל השנה".

הסביבון הוא משחק נפוץ בעמים ובתרבויות רבות זה דורות. לסביבון ארבע דפנות, שעל כל אחת מהן מסומנת (מגולפת, חרוטה או צבועה) אות. הסביבונים המוקדמים ששרדו הם מהאי סרדיניה מראשית התקופה הרומית. מקור המנהג לשחק בסביבון בחנוכה הוא ממשחק הגרלה של ילדי גרמניה, נוצרים ויהודים, מהמאה ה-16, שבו השתמשו בסביבון כתחליף לקוביית משחק. האותיות על צידי הסביבון סימנו בראשי תיבות לטיניות את מצב הזכייה של סכום ההימור. ועל ארבע פאותיו היו חרוטות האותיות P.N.M.T: Pone שים – שים את החלק בקופה, Nudda אפס – הפסדת, Meso חצי – זכית במחצית הקופה, Tutte הכל – זכית בכל הקופה.

בתקופת ימי הביניים ארבע האותיות הראשונות הוחלפו לגרמנית N.G.H.S בהתאם לפירושן הרומי. יהודי גרמניה היו הראשונים שאימצו כמשחק לילדי ישראל לחנוכה. היות שימי החנוכה היו "יומי דפגרא" שלא התקיימו בהם לימודים, נהגו לבלות את לילות החג במשחקי הימור כמשחקי קלפים וסביבונים. לכן, נכרך המשחק עם מסורת חג החנוכה. האותיות הלטיניות הוחלפו (נישט, גאנץ, האלב, שטעל) – נ,ג,ה,ש – נס גדול היה שם. התנועה הציונית החליפה את "שם" ל"פה".

את הרעיונות לדגמים חדשים לוקח ערן מחיי היום-יום. "כל דבר שאני רואה עושה לי אסוציאציה של סביבון. המון דברים שאני רואה בחיים – זה רעיון לדגם של סביבון. יש לי כבר 500 דגמים".

אני רוצה שבחנות שלי אנשים מבוגרים ישחקו בסביבונים וירגישו כמו ילדים

איך המשפחה מקבלת את העיסוק הזה?

"הילדים שלי נולדו לזה, ליודאיקה שלי. היום הם כבר בוגרים. בכל פעם שאני מייצר משהו חדש אני שולח תמונה של זה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית, והילדים מגיבים לי: יפה או לא יפה, תגדיל קצת, תשנה קצת, תוריד קצת, הרעיון של המוצר לא מובן. הילדים הם המדד הראשון שלי לבדיקה של משהו חדש. אני צריך את האישור שלהם להמשיך".

לאחר שהוחלט סופית על עיצוב הסביבון לוקח שבועיים להכין אותו, מהרגע שערן מתחיל אותו ועד שהוא מסיים אותו. הסביבון עובר תהליך שלוקח זמן – לאחר שערן מכין אותו מקרמיקה, הסביבון נכנס לתנור, נשרף ב-1,100 מעלות כדי לקבל את החוזק שלו, ואחר כך הוא נכנס שוב לתנור לקיבוע הצבע. לבסוף, יש שריפה שלישית לקיבוע עיטור של זהב על הסביבון.

כך כשמדובר בסביבונים שהוא מוכר, אבל ערן גם אחראי על בניית הסביבון הגדול בעולם. הסביבון, בגובה 5.5 מטרים ובמשקל חצי טון, נבנה מברזל במשך חצי שנה. בשל משקלו, מי שבנה אותו בפועל היו עובדי מסגרייה, אך ערן היה זה שאחראי על העיצוב ופיקח על התכנון והבנייה. הסביבון המיוחד הוצב באזור תחנת הרכבת של קיסריה במשך 17 שנים, אך לפני כשנה פירקה אותו החברה לפיתוח קיסריה ופינתה אותו משם כדי לבנות קמפוס. עד אז אנשים יכלו לצפות בסביבון ולהתרשם ממנו, ואפילו לסובב אותו. למרות ההישג האדיר, חברת גינס לא הסכימה להכניס את הסביבון של ערן לספר שלה, בטענה שהוא לא עונה על הגדרה של סביבון.

"ספר השיאים של גינס רצו להכניס אותו לספר שלהם", מסביר ערן, "אבל הם ביקשו שהוא יסתובב על האדמה. מבחינתם אם הוא לא מסתובב על הקרקע, הוא לא סביבון. אבל הסביבון שבניתי הסתובב על עמוד. בגלל המשקל הכבד שלו הצבנו אותו על עמוד, חששנו שזה יהרוג בן אדם".

איך מגיבים אספני סביבונים שפוגשים בעסק שלך?

"יש בארץ כ-20 אספני סביבונים שבמשך שנים זה מפעל חייהם. אני כבר המון המון שנים בעסק, אז כל אחד שמגיע מייד מצלם את השלט ואת הסביבונים וישר שולח לאספנים. הם מתלהבים מאוד מהעיצובים שלי. התחלתי לרכז את האספנים כדי שנוכל להכיר אחד את השני. לפני שנה כינסנו כאן ב'בית הסביבון' את כל האספנים. הייתה מסיבה גדולה והתרגשות גדולה. זו הייתה פעם ראשונה שכל אספני הסביבונים בישראל נפגשים יחד במקום אחד. לייצר סביבונים זה מפעל החיים שלי. כשכל האספנים הגיעו למקום שהקמתי זו הייתה חוויה מטורפת עבורי, וגם עבורם".

תאר לי את הסביבון הראשון שייצרת.

"הסביבון הראשון שהכנתי היה עם כמה מטבעות עתיקים מתקופת המרד הגדול, הטבעתי אותם מסביב לסביבון. מכרתי אותו לגלריית אומנות בארה"ב. הם התלהבו ממנו, וזו הייתה עבורי פריצת דרך".

יש לך תילי תילים של סביבונים. יש סביבון מסוים שאתה אוהב יותר? שיש לך חיבור מיוחד אליו?

"אני מייצר מדי שבוע סביבון חדש, אז מטבע הדברים הסביבון האחרון שאני מייצר הוא זה שאני הכי אוהב, אני הכי קשור אליו כרגע. אז זה דינמי. כרגע, אני אוהב את הסביבונים עם המטוסים שהכנתי לאחרונה, בהשראת המלחמה. בעוד שבועיים זה ישתנה".

לסיום, מסתבר שסביבון יכול להיות יותר מכלי משחק – הוא יכול לשמש כלי טיפולי לקירוב לבבות. "הייתה לי פעם חברה בארה"ב שהזמינה אצלי סביבונים", נזכר ערן. "זה היה מכון לטיפולים זוגיים כדי לשפר את התקשורת ביניהם. החברה ביקשה ממני להכין להם במיוחד סביבונים טיפוליים עם שאלות שמנחות את השיחה, כמו: מה הייתה נקודת השיא שלך היום? איך עבר עלייך הבוקר? כל מיני שאלות כדי שהסביבון ייצור קשר ושיח בין בני זוג. אם בני הזוג לא מדברים אחד עם השני, הם מסובבים את הסביבון וצריכים לענות על השאלה שיוצאת – זה פותח שיח ביניהם. הזכויות לרעיון שמורות להם, כמובן, אבל זה מרגש לחשוב שיצירה שלך גורמת אושר וחיבור בין אנשים".

"אני מזמין את כולכם לבוא לגלריה שלי 'בית הסביבון' לשחק ולקנות סביבונים ושאר מוצרי יודאיקה. הגלריה שלי לא דומה לשום דבר אחר! הגלריה בקיסריה ליד האמפיתאטרון, בימים רגילים היא פתוחה מ-9 עד 18 ויש חניה בשפע".

הפוסט הלוחש לסביבונים – ריאיון עם אומן הסביבונים ערן גרבלר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

במקביל למעשי הגבורה עולות גם תהיות אמוניות, על "רבים" שניתנו – ולו לשעה קלה – ביד "מעטים", ועל "צדיקים" שהיו למרמס ביד "רשעים", ועל "זדים" שהרגו וטבחו ב"עוסקי תורתך".

אכן, למן ראשיתו היה חג החנוכה חג מוזר-משהו במעגל השנה היהודי.

שמו נוכח-נפקד במקורות היהודיים הקלאסיים. במשנה בא זכרו של חג זה רק אגב אורחא, בזיקה לדין תענית ציבור בחנוכה (תענית ב, י), לדיני אבלות (מועד קטן ג, ט), להלכות ביכורים (ביכורים א, ו), ולדיני הנזיקין (בבא קמא ו, ו). בשונה משאר הרגלים והמועדים (אף המאוחרים שבהם, כגון פורים) לא נקבעה לו מסכת משלו בתלמוד, והלכותיו נידונות רק ב"הבלעה" במסכת שבת, אגב דיני הדלקת נר של שבת.

וגם אז, שואל התלמוד "מאי [=מהי] חנוכה?", משל לא היה ידוע חג זה אלא ליודעי ח"ן.

הברייתא המבקשת להשיב על שאלת מהותו של חג החנוכה – ועל ברכת 'על הנסים' – מתמקדת במעשה הנס שאירע בפך השמן ולא בניצחונם של החשמונאים על היוונים. וכבר היה מי שתלה את ההתעלמות מניצחון החשמונאים ברצון להשכיח את שמם מזיכרון האומה, על שנטלו את המלוכה מבית דויד או על שאחרוני מלכיהם סטו מדרך הישר והצטרפו אל הצדוקים. עם כל זאת, גם אנשים הרחוקים בדרך כלל מקיום מצוות הדת, מציינים את חג החנוכה בהדלקת נרות, ובמוסדות החינוך הוא נחוג בשירה ובזמר.

עיון במקורותיו ההיסטוריים והלאומיים של חג החנוכה מלמד שאחד ממוקדיו המרכזיים היה מאבק גדול על אמונות ודעות נגד ההתייוונות, ספרותה, סמליה ותרבותה. בהקשר זה ראוי ליתן את הדעת על קידוש הרוח והגבורה ולהעדפת ערכים אלה על פני העצמת הכוח.

לעיתים קרובות הניסיון לגזור מ"מעשה אבות" קדמונים גזרה שווה שתהא "סימן לבנים" – נדון לכישלון

להבחנה שבין 'כוח' ו'גבורה' חשיבות רבה. שני מונחים אלה נראים לעיתים חופפים, אך יש ביניהם הבדל תהומי. הגרי"ד סולובייצ'יק עומד על כך בכמה מקומות, בין השאר אגב דיונו בברכת השחר. אם אנו מברכים בכל בוקר את הקב"ה על כך שהוא "אוזר ישראל בגבורה", לשם מה תוך כדי דיבור אנו שבים ומודים לו על כך שהוא "נותן ליעף כוח"? וכי לא מדובר באותו דבר בדיוק?

אכן, מסביר "הרב", קיים שוני רב בין שני המונחים: ה'כוח' מתייחס לפן הפיזי, ה'גבורה' לפן הנפשי-רוחני. יכול לעמוד לפנינו איש רב כוח, עוג מלך הבשן, רב שרירים ועתיר ריבועי בטן,  היכול להתמודד ואף לנצח בקלות בתחרות 'איש הברזל' או 'מר עולם'. אך בה בשעה הוא נטול כל 'גבורה', אישיות חלולה ונבובה, ריקה מכל תוכן רוחני, נעדרת כל חזון, איש שבריונותו-אומנותו, המנצל את כוחו להטיל אימה ומורא על סביבתו.

לא כן ה'גיבור' שכנגדו. הלה ניצב לפנינו ולו למראית עין כשהוא רזה וכחוש, שחוף וגרום, נטול שרירים, רופס ורועד כעלה נידף. עם זאת, הוא מלא עזוז וגבורה רוחנית, צנא מלא ספרא, "איש אשר רוח בו", המסוגל להלוך לא רק "עִם כל אחד ואחד" אלא גם "כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (ראו רש"י על אתר), גם נגד כיוון הפופוליזם הציבורי, ולהגיע לפסגות רוחניות ומנהיגותיות.

חז"ל היטיבו לבטא את הרעיון שלפיו ה'גבורה' מתבטאת לעתים דווקא באיפוק ובריסון הכוח, ואמרו: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". במקום 'הגיבור הכובש', הרומס את אויבו, שוחקו עד דק ומאבידו כליל מן העולם, העלו חז"ל על נס דווקא את הגיבור ש"כובש את יצרו", אומר לו 'די' ונמנע מניצול מלוא כוחו ושררתו. כך, מסביר "הרב", נלחם-שֹורֶה יעקב אבינו עם ה'איש'-המלאך כל הלילה ויכול לו. אך דווקא כש'עולה השחר', ומתברר שיעקב ניצח בהיאבקות וה'איש' המפסיד במערכה מבקש ממנו כי 'ישלח' אותו, כובש יעקב את יצרו ובמקום להורגו על אתר, משלח אותו לדרכו ובכך הופך את ה'כוח' ל'גבורה'.

לעיתים קרובות הניסיון לגזור מ"מעשה אבות" קדמונים גזרה-שווה שתהא "סימן לבנים", מה עלינו לעשות כאן ועכשיו, נדון לכישלון. המציאות השתנתה, ועימה העולם כולו. ועדיין, עלינו למלל את גבורות ישראל, אך יחד עם זאת לזכור כל העת שלא רק ה"כוח" ו"עוצם היד" יעשו לנו את החיל הזה, אלא גם – ואולי בעיקר – ה"גבורה" והערכים שהיא מגלמת.

הפוסט מי ימלל גבורות ישראל? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מילת המפתח במשפט הזה היא 'אַחַי'. חז"ל חיברו בין המילה הזו למילה 'אחווה', כשהרעיון הוא שיוסף לא רק מחפש את אחיו במובן הפיזי של המילה, אלא מבקש רעיון יותר עמוק ונשגב- הוא מחפש ומבקש את האחווה, את הערבות ההדדית, את האהבה.

יחלפו מאותו מעמד בו יוסף מבקש את האחווה יותר מעשרים שנים קשות ומטלטלות עד אשר יעמוד יהודה מול יוסף, יקח אחריות וידבר על ערבות הדדית, והאחווה תשוב למשפחה.

אם יש זעקה וקריאה אותה על כולנו, ללא יוצא מהכלל, להשמיע בקול רם בשעות ובימים אלו גם כלפי פנים לתוך החברה הישראלית, וגם כלפי חוץ כלפי העולם כולו, היא הקריאה הזו- 'אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ'.

את אחינו השבויים והחטופים אנחנו מבקשים.

את כוחות הנפש והגוף לחטופים ששוחררו ולבני משפחותיהם הנאנקים והסובלים של אלו שטרם חזרו אנחנו מבקשים.

את האחווה בתוכנו אנחנו מבקשים.

את רפואתם והחלמתם של אחינו הפצועים אנחנו מבקשים.

מה שלא תמיד זכרנו, הבנו או השכלנו להפנים ולהטמיע בשנה האחרונה עד שמחת תורה, באה המציאות העכשווית והזכירה לנו- שמילת המפתח היא- 'אַחַי'- אחווה. ואת האחווה הזו אנחנו מבקשים עתה.

גילויי הגבורה המפעימים והמדהימים המתגלים במלוא עוזם ותפארתם בזמן הזה, כמו גבורת המכבים של חנוכה בימים ההם, מעוררים השראה ונוסכים עוז , ומחייבים אותנו להמשיך אותה בחיי היום יום של כולנו, בגבורה יום יומית של התעלות, התנדבות, אחדות, לכידות חברתית, ושותפות ייעוד.

אור נרות החנוכה השנה יאיר באור יקרות מיוחד את גבורת הדור הזה, ויזכיר לנו את כוחו ועוצמתו של הנר היהודי הדקיק, שאורו ונרו לא יכבה לעולם ועד.

(וישב, חנוכה תשפ"ד)

הפוסט אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

קשה היום לחגוג זהות יהודית, זהות דתית. קשה להבין איך נלחמו עד מוות בשביל להמשיך את המסורת, איך הרגו אחרים בשביל זה. בכלל, 'להילחם' זה לא ערך

מעולם לא ראיתי כל כך הרבה עצי אשוח כמו שראיתי השנה, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה הזמנות למופעים משותפים של "חג החגים"- קראו בעירייה מסוימת לחג המומצא, והזמינו משפחות וילדים לאירועים בטיילת של העיר. יש בזה משהו סוריאליסטי: החג שהכי מזוהה עם המלחמה על הזהות היהודית, חג שנחגג בגלל ניצחון זהות אחת על אחרת, מוגש לציבור הצרכנים כמחית של זהויות סותרות, מתנגשות, באריזה נוצצת. אני לא יודעת מה קרה, מי החליט לבנות קונספט שקוראים לו "חנוכריסמס", אני מתביישת אפילו לכתוב את שילוב המילים הזה. שילוב שסבא וסבתא שלי שנרדפו בלילות של חגים נוצריים, ומסרו את הנפש שלהם בשביל להדליק חנוכיה, וההפרדה הברורה הזאת היא מה שהצילה אותם ואת יהדותם, היו מתהפכים בקבר ממנו.

אולי זה באמת מהלך שיווקי. העולם המערבי פחות פונה אלינו כבני לאומים, זהויות ודתות, כאנשים ברי דעת שרוצים לקדם ערכים בעולם, אלא יותר כעדר צרכנים אחיד שללא הבדלי דת וגזע אוהב כשיש מבצעים בחנויות של נייק. מאחר וכך, ומאחר שגם בעולם היהודי וגם בזה הנוצרי החגים הנחגגים בחורף לאור נרות הם חגים של מתנות, בשביל מה להיטפל לקטנות כמו "איזה חג בדיוק חוגגת כל זהות ומה זה משנה"? נקרא לזה חג אחד, נעשה לכבודו הנחות גדולות, כולם ייכנסו וייקנו, "תניחי כאן את הכרטיס אשראי שלך בבקשה.. תודה, חג שמח".

קשה היום לחגוג זהות יהודית, זהות דתית. קשה להבין איך נלחמו עד מוות בשביל להמשיך את המסורת, איך הרגו אחרים בשביל זה. קשה להסביר לילדים שכבר הסכימו להוציא רגע את הראש מהסמארטפון מה הקטע של מלחמת חורמה בשביל ברית מילה, מילא ברית, בשביל ראש חודש?! בכלל, 'להילחם' זה לא ערך. ככה קל יותר לחגוג: סופגניות בשבעה עשר שקלים ומופעי ילדים על פיות ודרקונים. במקרה הטוב.

אם נחזור רגע לסיפור חנוכה עצמו נראה שיכול להיות שאולי אם לא היה אנטיוכוס גוזר גזרות ברורות שבאופן מובהק יובילו לשמד רוחני, לא היה העם יוצא למלחמה. סתם על יותר מדי "תרבות יוונית" לא יוצאים למלחמה. ההיסטוריה אכן מוכיחה שבשלב מסוים כשהגיעו היוונים להסדר עם החשמונאים ובוטלו הגזרות, איבדו החשמונאים את התמיכה של העם ואכן, פסקה המלחמה. הגזרות הפסיקו אך התרבות היוונית נשארה. תרבות שזוחלת עליך לאט לאט, מכרסמת בקצוות, היא לא עילה למלחמה, אי אפשר להוכיח מה המטרות שלה, אפשר להתווכח כמו חכמים בוויכוח המפורסם במסכת שבת "מעשיהם של הרומאים לשם מה הם", אפשר להגיד על תרבות שאף אחד לא מכריח אותך, שלא כמו בגזרות, אף אחד לא שולל ממך את הבחירה, זה גם נכון, עד מידה מסוימת. אפשר גם לטעון שהתרבות הזאת בחלקה גם מביאה לתיקון עולם ואפשר 'לברר ממנה ניצוצות'. הרבה יותר קשה לברר תרבות, להוציא את המוץ מהתבן ולהשתמש בו בחכמה, הרבה יותר קשה לעמוד מנגד כשזה הדבר היחיד שמוכרים בחנויות, ברשתות, ברשתות החברתיות.

אם ראש העיר ההיא היה מכריז שאסור להתחתן בעירו זה לא היה עובר, אבל שטף של סרטים, סדרות, הצגות ילדים ומופעי סטנדאפ שמספרים לנו למה לא כדאי להתחתן או אין צורך, ואם כבר כן, אז בטח שלא רק כדת משה וישראל וגם לאו דווקא חתן וכלה – כן. תרבות שזוחלת עלינו לאט עוברת לנו הרבה יותר חלק בגרון. לפעמים אפילו בלי שנשים לב.

(ויגש תשפ"ג)

הפוסט איזה חג זה חנוכריסמס? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הכל התחיל משיחת טלפון אחת, בצהריי יום שישי אחד, כששגיא, נער בן 14 שעלה מרוסיה, התקשר לחונך שלו לשעבר מפרויקט פרח, רני אורן. הוא ביקש ממנו שיבוא לאסוף אותו מחוף הים, ורני, שמיד התייצב, הופתע לגלות שבמהלך השנתיים בהן לא נפגשו, שגיא צבר 13 תיקים במשטרה, חווה אלימות בבית ונפלט מבית הספר ומכל מסגרת אפשרית, עד שהגיע לחיים ברחוב.

"זה היה שוק בשבילי", רני נזכר. "לא הכרתי את העולם הזה. שגיא לקח אותי לבניין נטוש בכיכר דיזינגוף וראיתי שם ילדים שמגיעים מהמון רקעים שונים, איבדו כיוון בחברה וחיים ברחוב".
רני אימץ את שגיא, בהתחלה לביתו, ובהמשך סייע לו לחזור לבית אימו, שכבר הפך למקום בטוח. הוא ליווה אותו לבית הספר וארגן לו עבודה בעסק המשפחתי שלו, בחברת שילב, אותה ייסדו הוריו. רני ראה שהעבודה והמסגרת משפיעות על שגיא לטובה והן שאפשרו לו לחזור לחיים נורמטיביים בגיל 18, והחליט לסייע בצורה דומה לנערים אבודים נוספים – מה שלימים הפך להיות מפעל החיים שלו.

הכיוון היה עבודה בבית מלאכה, שם ייצרו בני הנוער מלאכת יד שיוכלו לשווק ולמכור. הרעיון הסופי הגיע כשהבחין בנרות המומסים שנותרו במסעדה שאכל בה. שאריות השעווה היו מיועדות לזריקה, ורני ביקש שישמרו אותן עבורו. אחרי שבוע, חיכה לו קרטון מלא בשעווה:

רני: "הסתכלתי על חומר הגלם הזה וראיתי בו פוטנציאל עצום. חשבתי על התהליך של הטרנספורמציה שאפשר לעשות עם חומר – להכניס אותו לתוך מיכל, להוסיף חום ואהבה, להמיס אותו חזרה למצב המהות שלו ובעצם – למוסס את הקושי ולצקת מחדש, לקבל צורה, צבע וריח. בסוף, נר הוא סימבול של קדושה, של חיים ותקווה. החלטתי – נייצר נרות משעווה ממוחזרת".

נרות בוטיק ומיומנויות לחיים

ב-2005 הוקם הפרויקט הראשון של נערי האור, בירושלים. רני התחבר לקרן העולמית החינוכית פטריציו פאולטי ויחד עם חברים מייסדים נוספים, ותרומות של קרוואן ורכב, הם היו מסתובבים בכיכרות, מאתרים ילדים אבודים ומזמינים אותם להגיע למסגרת יום, בה יוכלו לאכול וגם לעבוד בעסק לייצור נרות בוטיק ולקבל על כך שכר.

איך ידעתם לייצר נרות?

"שגיא ואני התחלנו לנסות לייצר נרות בבית; המסנו את שאריות השעווה בסיר ומזגנו לקרטונים של חלב", רני משיב. "ביקשתי מכל מיני יצרני נרות שילמדו אותי לייצר גם, אבל אף אחד לא הסכים. יום אחד ראיתי בעיתון מפעל נרות שנסגר ומוכר את כל הציוד שנשאר, ושם למדנו הכל. עם הזמן המשכנו להתמקצע וללמוד, ובהמשך התחברנו לאדם מדהים מצפת, משה ברוך, שהוא אחד המומחים הגדולים בעולם בתחום של נרות וכבר הרבה מאוד שנים הוא מלווה את העמותה בהתנדבות ומקדם אותנו מקצועית".

כיום, נערי האור פועלים בכל רחבי הארץ במטרה לאפשר לבני הנוער [מכל המגזרים – כללי, ערבי, דרוזי, דתי וחרדי] לרכוש כלים ומיומנויות לחיים באמצעות השתלבות בתוכנית ייחודית של יזמות עסקית ועבודה עם שכר הוגן בבית המלאכה של נערי האור.

ישנם מרכזים של נערי האור באשקלון, בחולון, בעראבה שבגליל, בזרזיר – שם מייצרים את הסבונים הטבעיים, ובנוסף ישנה חווה חקלאית ברשפון, פרויקט בתל אביב בתוך בית ספר מח"ר ובקרוב גם ייפתחו מרכזים במודיעין עילית ובבני ברק. בכל מרכז ישנם כ-50 בני נוער שמשתלבים במשמרות.

והם כבר מזמן לא משתמשים בנרות ממוחזרים שהם אוספים ממסעדות אגביות. היום, נערי האור הפכו למובילים בתחום ייצור הנרות; הם משתמשים בשעוות טבעיות על בסיס קוקוס, מייצרים נרות לרשתות מוכרות כמו SABON ומקיימים שיתופי פעולה עם חברות ענק, דוגמת בנק הפועלים, מגדל, סופר פארם, סטימצקי ועוד.

עם השנים, הם הרחיבו את הפעילות העסקית גם לייצור סבונים טבעיים וייצור משרים של שמנים – באמצעות החווה החקלאית שהם מחזיקים ברשפון שבה 7 דונם של צמחים, ובקרוב גם ייכנסו לעולם הקרמיקה בסטודיו שיפתחו בבני ברק – כך שייצרו בעצמם גם את הכלים אליהם הם מוזגים את הנרות.

זה היה שוק בשבילי, לא הכרתי את העולם הזה. הוא לקח אותי לבניין נטוש בכיכר דיזינגוף וראיתי שם ילדים שמגיעים מהמון רקעים שונים, איבדו כיוון בחברה וחיים ברחוב

שיחזרו להאמין בעצמם ובנו

פרויקט 'נערי האור' חברו למשרד הרווחה, לרשות לשיקום נוער ולחסות הנוער, וכיום הם נחשבים מית"ר – מרכז יום תומך לנוער רב תחומי, כך שהם מקבלים ממשרד הרווחה מעטפת של ליווי ומזון לאותם בני נוער והם יכולים להתמקד בפן המקצועי והטיפולי. ישנם בני נוער שמגיעים דרך הרווחה או כחלק מפרויקטים עם משרד החינוך, ויש מי פשוט מגיעים מעצמם, דרך חברים, הורים או אחים.

בני הנוער צריכים להתקבל לעבודה – להביא שני מכתבי המלצה (שיכולים להיות מכל אחד), למלא קורות חיים ולהגיע לריאיון עבודה. במידה והם מתקבלים, עליהם לפתוח חשבון בנק, לחתום על טופס 101, להנפיק אישור רופא, להביא אישור מההורים ולעבור הכשרת בטיחות – תהליך שאינו בא ברגל עבור בני נוער בסיכון, שמסנן מאליו את מי שככל הנראה לא מספיק חדורי מטרה ולא יתמידו בתכנית ובהכשרה הארוכה.

"המטרה של התכנית היא לתת לבני הנוער כישורי חיים ולאפשר להם לחזור לחיים נורמטיביים. מבחינתנו מה שחשוב זה שבני הנוער יחזרו להאמין בעצמם, בחברה ובעולם המבוגרים ויחזרו לבתים, ליחסים טובים עם ההורים, ללימודים, וישתלבו חזרה בתוך הקהילה", רני מסביר.

בתכנית ההכשרה שאורכת בין שנה וחצי לשנתיים ישנם מספר שלבים, שהראשון שבהם, שלב ההתאקלמות, מתחיל ממש מהבסיס – ללמוד לקום בבוקר ולהגיע לעבודה, להניח את הפלאפון בצד ולהיכנס בצורה מסודרת למשמרת. בשלב הבא, שלב ההתלמדות – בני הנוער לומדים את כל התפקידים שישנם, בכל רבדי הפעילות – הזמנת חומרי הגלם, ניהול מלאי, אריזה, מחסן, ייצור, הצבת מטרות ויעדים, שיווק ומכירות, און ליין וכו'. בשלב ההתמחות הם מתמחים בתפקיד ספציפי, כל אחד לפי הכישורים שלו, כך שהם מקבלים תפקיד ואחריות אישית. בשלב האחרון הם חונכים ילדים אחרים שנכנסים לתפקיד – ולאחריו, הציפיה היא שהם יהיו בשלים להשתלב בחברה.

בני הנוער בתכנית מתחילים משכר מינימום של נוער ובכל שלב השכר שלהם עולה, עד כדי 7 ₪ מעל שכר המינימום – תלוי בקצב ההתקדמות שלהם בתוך השלבים. בצורה הזו הם לומדים את התמורה שהם מקבלים לפי המאמץ וההשתדלות האישית שלהם, אל מול היכולת שלהם להתקדם ולהתפתח.

גם המשמרות לא טריוויאליות – התכנית אישית ומותאמת לכל נער ונערה, ומשתנה לאורך הזמן. "יכול להיות שבהתחלה הם יעבדו 5 ימים בשבוע, כי זה מה שמחזיק אותם לא להיות במקומות לא טובים, ועם הזמן הם חוזרים לבית ספר ואז הם יגיעו למשמרת רק בצהריים, זה מאוד אישי לכל אחד ואחת", רני מפרט.

אם הם היו הולכים לעבוד במקומות אחרים – או שלא היו מקבלים אותם לעבודה או שמהר מאוד היו מפטרים אותם, כי הם היו מתעצבנים, מאחרים לעבודה או לא מקשיבים, ובמקום עבודה רגיל אין את הסבלנות לזה

מותר להם לטעות

וכנראה שזה עובד להם.

מחקר שעשו 'נערי האור' בשיתוף אוניברסיטת בר אילן והתפרסם ב-2018, בדק 508 בוגרים של 'נערי האור', בהשוואה לקבוצת ביקורת של מטופלי רווחה שאינם מ'נערי באור'. נמצא ש- 93% מהבוגרים הצליחו להשתלב בחברה, 82.6% אחוז הצליחו למצוא עבודה, וכמעט כולם הצליחו לחזור ללימודים ולסיים 12 שנות לימוד. בנוסף, אחוזי הגיוס לצה"ל מקרב הבוגרים גבוהים במיוחד. האחוזים אצל קבוצת הביקורת לגבי כל אלו היו נמוכים במיוחד. "עם הנתונים הללו, אנחנו יודעים שזה נותן להם כלים וכישורים מאוד חשובים להמשך הדרך", רני שמח.

עד כמה זה שונה ממקום עבודה רגיל?

רני: "זה מאוד שונה. זה כן דומה בפן מסוים, וזה אמור להידמות, אבל מה ששונה בעיקר זה שזה שדה של אימון שמותר להם לטעות בו וללמוד. אחד המאפיינים הכי משמעותיים של החבר'ה שלנו זה שהם רגילים שכשהם טועים הם נענשים בצורה מאוד חמורה. רובם חוו כישלון גדול בבית, ואחר כך הם חוו את אותה חוויה בבית הספר, שהם לא מוצלחים ולא רוצים אותם שם. החוויה הזו מלווה אותם, הם מגיעים אלינו הרבה פעמים עם חוויה של ערך עצמי נמוך ותחושה שהם לא יצליחו וכל אחד מביע את זה אחרת. החוויה של להיות בסביבה שמאפשרת היא משמעותית. הם לומדים לא רק מה החובות שלהם, אלא גם מה הזכויות שלהם, איך להשיג דברים בצורה אחרת, איך לבקש אותם ולתקשר אותם.

"אם הם היו הולכים לעבוד במקומות אחרים – או שלא היו מקבלים אותם לעבודה או שמהר מאוד היו מפטרים אותם, כי הם לא היו מקשיבים, או שהם היו מתעצבנים או מאחרים לעבודה, ובמקום עבודה רגיל אין את הסבלנות לזה. בגלל שאנחנו עמותה ועסק חברתי שלא חי רק ממכירות אלא נתמך ויש לנו אנשי חינוך וטיפול – אנחנו יכולים לתת להם סביבה שהם יכולים להתאמן בה, והמטרה שבסוף התהליך הם יהיו בשלים להשתלב בסביבה נורמטיבית".

העובדה שהמוצרים נמכרים ללקוחות הקצה – שלא כתרומה אלא כמוצרים איכותיים, מרימה על נס את ערך המצוינות; בני הנוער נדרשים לסטנדרטים מאוד גבוהים וזה משפיע על המחויבות שלהם לעבודה, מעלה את הערך העצמי שלהם ותורם להצלחת הפרויקט.

"אנחנו רואים שינוי מדהים", רני מתאר בסיפוק. "אנחנו רואים מה קורה להם פה יום יום – לאט לאט הם משילים מעצמם את כל המגננות וההתנגדויות והצורך להיות חזקים – בגלל שהם למדו שרק ככה שורדים את המציאות הקשה שהם באו ממנה, ולאט לאט הם לומדים לתקשר ולהביע את המצוקות שלהם. כשהם חוזרים לחלום ולהאמין בעצמם אנחנו יודעים שעשינו את שלנו.

"עם כישורי חיים כאלה – אחר כך הם יכולים להצליח בכל מה שהם רוצים. ואכן, יש לנו יותר מ-2,000 בוגרים. יש לנו חבר'ה שהקימו משפחות ועובדים היום בדברים מופלאים".

מעבר למקום עבודה

אחד מהבוגרים של 'נערי האור' הוא מולי גולדברג, היום בן 31 מתל אביב, אבל חצי שנים אחורה, הוא היה נער חרדי בן 16 מביתר עילית שהחליט לעזוב את הישיבה ולצאת בשאלה. למזלו, מזל שלא שפר על נערים אחרים ורבים, הוריו לא זרקו אותו מהבית, אך הוא עדיין היה נער בודד ללא מסגרת בתוך עיר וחברה חרדית אדוקה שהחל לשתות אלכוהול ולהסתובב ברחובות עם נערים אבודים נוספים.

בהמשך, הוא הגיע לנוער העובד והלומד וגם לפרויקט היל"ה, מבית משרד החינוך, שמספק מסגרת חינוכית ייחודית לבני נוער בסיכון ובנשירה. שם גם הכיר את מני, חברו הטוב, שעבד במפעל הנרות של נערי האור בירושלים.  מני סיפר למולי שמדובר בהרבה מעבר לעבודה רגילה – יש שם גם פעילות חברתית וארוחות צוהריים משותפות, ומולי החליט להגיע למפעל, התקבל לעבודה והפך לחלק מנערי האור.

למה שנער ירצה לעבוד בייצור נרות?

"עבודה זו עבודה, ועבדתי בכל מיני עבודות עד אז – בחנות אופניים, בפיצריות, בסטקייה ועוד, והמפעל של נערי האור היה מקום עבודה טוב, הרבה יותר מאשר בהרבה מקומות אחרים, והיו גם  הרבה ערכים שהעניקו לנו שם מעבר לעבודה", מולי משיב, ומוסיף:

"זה היה משהו ביניים – בין פרויקט חינוכי לעבודה. כן יש משמעת בוס, צריך לעשות את העבודה, יש הספק שצריך לעמוד בו, צריך להיות יצרניים ושהדבר הזה יחזיק את עצמו – ואלו חלק מהערכים החינוכיים של הפרויקט; היינו צריכים לדאוג לעשות את העבודה בצורה נכונה, טובה ובלי טעויות – כי אחרת הנרות ייצאו פגומים, ואם עושים בקרת איכות לא טובה – זה פוגע בעבודה עם הלקוחות של המפעל. זו הייתה הרבה אחריות ונדרשה המון מקצועיות.

"אבל, זו הייתה נקודת מפגש עם עולם העבודה יחד עם ערכים חיוביים וביטחון – גם בהיבט החברתי וגם בהיבט של מקום בטוח לעבוד בו, מקום נעים, וזה היה סוויץ' מאוד חשוב, אחרי כל מיני מקומות שיצא לי לעבוד בהם שראו אותי כנער שהוא 'מכונת כסף' – פתאום אתה מגיע למקום שרואה אותך כבן אדם, ומאפשר לך גם שיח, הכוונה והקשבה אם אתה זקוק לזה".

 

יש נערים מביתר עילית שיצאו בשאלה שהייתי מסתובב איתם פעם שהיום הם הומלסים ונרקומנים, חלקם עם עבר פלילי ויש אנשים שגם לא איתנו היום. בגילאים האלה קל להסתבך, במיוחד כשמגיעים מחברה שבה לא מדברים עם ההורים על דברים מסוימים

מקום בטוח

כיום מולי עובד כעצמאי; הוא למד בבצלאל והיום הוא צלם מקצועי ומצליח, והקשר שלו עם משפחתו מאוד משתפר בשנים האחרונות.

"אם הייתי כנער מסתכל על עצמי היום – זה שאני עם תואר, עם מקצוע, מצלם את ראש הממשלה את הנשיא, מצלם טקסים, כנסים, מוצרים, תדמית ועוד – לא הייתי מאמין. לא הייתי חושב על זה בכלל", הוא סבור.

ולא סתם. רבים ממי שסבבו את מולי בתקופה ההיא, נערים כמוהו שיצאו בשאלה בלב עיר חרדית, נמצאים היום במקום שונה ממנו לחלוטין.

"הפרויקט של נערי האור נתן לי חברה טובה, חברה בטוחה ומבוקרת", הוא מסביר. "בשנים האלה יש כל מיני מקומות שמסתובבים בהם, יושבים בעיר ושותים אלכוהול, שאותו כבר הכרתי טוב מאוד בגילאים האלה, ופוגשים חברה שהיא מסוכנת, עם פוטנציאל לדחוף אנשים לדברים מסוכנים מאוד. אבל, המסגרת של המפעל נתנה לי מקום בטוח, וכך גם החברים שלי, שהיו גם הם בנערי האור, נמצאים היום במקום טוב.

"לעומתם, יש אנשים מהשכונה, נערים מביתר עילית שיצאו בשאלה שהייתי מסתובב איתם פעם – שהיום הם הומלסים, חלקם נרקומנים, חלקם עם עבר פלילי ויש אנשים שגם לא איתנו היום. היה מישהו שהייתי מסתובב איתו הרבה בביתר בתקופה ההיא ופתאום נתקלתי בו מקבץ נדבות ברמזור כשהוא נראה נרקומן. מישהו אחד נהרג תוך כדי תעלול שהוא עשה, מישהו אחר התאבד".

אז אתה בר מזל?

מולי: "כן. זה שילוב של בחירות אישיות ויותר מזה, גם הרבה אנשים טובים שפגשתי בדרך; נערי האור, המדריכות והמדריכים בנוער העובד והלומד, ועוד, היו הרבה דברים שבמצטבר בלעדיהם אני לא יודע איך הייתי היום. בגילאים האלה קל להסתבך בכל מיני דברים, במיוחד כשמגיעים מחברה שבה לא תמיד רוצים לדבר עם ההורים על כל מיני דברים כי לא הולכים בדיוק לפי הדרך שלהם, כך שזה משפיע על התקשורת. ונערי האור מצליחים לתת ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות והם מאמנים נערים בהצלחות, וזה משהו חשוב מאוד שעזר גם לי וגם לאחרים".

בשנה שעברה הקשר בין מולי ובין פרויקט נערי האור התחדש, הוא עובד איתם ומצלם עבורם נרות ומוצרים נוספים, ביניהם החנוכיה שעיצבו וייצרו לראשונה השנה, שהיא הסנונית לליין המוצרים שעתיד להתרחב עוד ועוד.

'נערי האור' נמצאים במגמת התרחבות והתפתחות מתמדת: הם מתכננים פרויקטים עם גופים רבים, שיתופי פעולה עם משרד הרווחה, משרד החינוך וחברות פרטיות שונות, משתוקקים להקים מיזמים נוספים בערים חדשות שזקוקות לכלי שפיתחו ולהרחיב את מספר בני הנוער שעובדים בפרויקט ומקימים כעת קהילת בוגרים כך שיוכלו ללוות אותם בצורה מסודרת עם הצעות תעסוקה, מלגות והכשרות. והחלום, כפי שרני מציין, הוא ש'נערי העור' יהפוך להיות מותג העל החברתי הראשון בישראל. ועם כישרון, אמביציה, ומעטפת כזאת – זה עוד יקרה.

(מקץ תשפ"ג)

הפוסט נערי האור: מפעל הנרות שמציל נערים בסיכון והפך לעסק משגשג הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.