נערי האור: מפעל הנרות שמציל נערים בסיכון והפך לעסק משגשג

הנרות שמצילים את נערי האור: כשרני פגש בנערי רחוב הוא הקים עבורם עסק משגשג לייצור נרות בוטיק שהפך את בני הנוער בסיכון לנערי האור – בני נוער שרוכשים כלים ומיומנויות לחיים, יזמות עסקית ונמצאים במסגרת תעסוקתית שמעניקה להם שכר הוגן ומקבלת אותם בדיוק איך שהם

הכל התחיל משיחת טלפון אחת, בצהריי יום שישי אחד, כששגיא, נער בן 14 שעלה מרוסיה, התקשר לחונך שלו לשעבר מפרויקט פרח, רני אורן. הוא ביקש ממנו שיבוא לאסוף אותו מחוף הים, ורני, שמיד התייצב, הופתע לגלות שבמהלך השנתיים בהן לא נפגשו, שגיא צבר 13 תיקים במשטרה, חווה אלימות בבית ונפלט מבית הספר ומכל מסגרת אפשרית, עד שהגיע לחיים ברחוב.

"זה היה שוק בשבילי", רני נזכר. "לא הכרתי את העולם הזה. שגיא לקח אותי לבניין נטוש בכיכר דיזינגוף וראיתי שם ילדים שמגיעים מהמון רקעים שונים, איבדו כיוון בחברה וחיים ברחוב".
רני אימץ את שגיא, בהתחלה לביתו, ובהמשך סייע לו לחזור לבית אימו, שכבר הפך למקום בטוח. הוא ליווה אותו לבית הספר וארגן לו עבודה בעסק המשפחתי שלו, בחברת שילב, אותה ייסדו הוריו. רני ראה שהעבודה והמסגרת משפיעות על שגיא לטובה והן שאפשרו לו לחזור לחיים נורמטיביים בגיל 18, והחליט לסייע בצורה דומה לנערים אבודים נוספים – מה שלימים הפך להיות מפעל החיים שלו.

הכיוון היה עבודה בבית מלאכה, שם ייצרו בני הנוער מלאכת יד שיוכלו לשווק ולמכור. הרעיון הסופי הגיע כשהבחין בנרות המומסים שנותרו במסעדה שאכל בה. שאריות השעווה היו מיועדות לזריקה, ורני ביקש שישמרו אותן עבורו. אחרי שבוע, חיכה לו קרטון מלא בשעווה:

רני: "הסתכלתי על חומר הגלם הזה וראיתי בו פוטנציאל עצום. חשבתי על התהליך של הטרנספורמציה שאפשר לעשות עם חומר – להכניס אותו לתוך מיכל, להוסיף חום ואהבה, להמיס אותו חזרה למצב המהות שלו ובעצם – למוסס את הקושי ולצקת מחדש, לקבל צורה, צבע וריח. בסוף, נר הוא סימבול של קדושה, של חיים ותקווה. החלטתי – נייצר נרות משעווה ממוחזרת".

נרות בוטיק ומיומנויות לחיים

ב-2005 הוקם הפרויקט הראשון של נערי האור, בירושלים. רני התחבר לקרן העולמית החינוכית פטריציו פאולטי ויחד עם חברים מייסדים נוספים, ותרומות של קרוואן ורכב, הם היו מסתובבים בכיכרות, מאתרים ילדים אבודים ומזמינים אותם להגיע למסגרת יום, בה יוכלו לאכול וגם לעבוד בעסק לייצור נרות בוטיק ולקבל על כך שכר.

איך ידעתם לייצר נרות?

"שגיא ואני התחלנו לנסות לייצר נרות בבית; המסנו את שאריות השעווה בסיר ומזגנו לקרטונים של חלב", רני משיב. "ביקשתי מכל מיני יצרני נרות שילמדו אותי לייצר גם, אבל אף אחד לא הסכים. יום אחד ראיתי בעיתון מפעל נרות שנסגר ומוכר את כל הציוד שנשאר, ושם למדנו הכל. עם הזמן המשכנו להתמקצע וללמוד, ובהמשך התחברנו לאדם מדהים מצפת, משה ברוך, שהוא אחד המומחים הגדולים בעולם בתחום של נרות וכבר הרבה מאוד שנים הוא מלווה את העמותה בהתנדבות ומקדם אותנו מקצועית".

כיום, נערי האור פועלים בכל רחבי הארץ במטרה לאפשר לבני הנוער [מכל המגזרים – כללי, ערבי, דרוזי, דתי וחרדי] לרכוש כלים ומיומנויות לחיים באמצעות השתלבות בתוכנית ייחודית של יזמות עסקית ועבודה עם שכר הוגן בבית המלאכה של נערי האור.

ישנם מרכזים של נערי האור באשקלון, בחולון, בעראבה שבגליל, בזרזיר – שם מייצרים את הסבונים הטבעיים, ובנוסף ישנה חווה חקלאית ברשפון, פרויקט בתל אביב בתוך בית ספר מח"ר ובקרוב גם ייפתחו מרכזים במודיעין עילית ובבני ברק. בכל מרכז ישנם כ-50 בני נוער שמשתלבים במשמרות.

והם כבר מזמן לא משתמשים בנרות ממוחזרים שהם אוספים ממסעדות אגביות. היום, נערי האור הפכו למובילים בתחום ייצור הנרות; הם משתמשים בשעוות טבעיות על בסיס קוקוס, מייצרים נרות לרשתות מוכרות כמו SABON ומקיימים שיתופי פעולה עם חברות ענק, דוגמת בנק הפועלים, מגדל, סופר פארם, סטימצקי ועוד.

עם השנים, הם הרחיבו את הפעילות העסקית גם לייצור סבונים טבעיים וייצור משרים של שמנים – באמצעות החווה החקלאית שהם מחזיקים ברשפון שבה 7 דונם של צמחים, ובקרוב גם ייכנסו לעולם הקרמיקה בסטודיו שיפתחו בבני ברק – כך שייצרו בעצמם גם את הכלים אליהם הם מוזגים את הנרות.

זה היה שוק בשבילי, לא הכרתי את העולם הזה. הוא לקח אותי לבניין נטוש בכיכר דיזינגוף וראיתי שם ילדים שמגיעים מהמון רקעים שונים, איבדו כיוון בחברה וחיים ברחוב

שיחזרו להאמין בעצמם ובנו

פרויקט 'נערי האור' חברו למשרד הרווחה, לרשות לשיקום נוער ולחסות הנוער, וכיום הם נחשבים מית"ר – מרכז יום תומך לנוער רב תחומי, כך שהם מקבלים ממשרד הרווחה מעטפת של ליווי ומזון לאותם בני נוער והם יכולים להתמקד בפן המקצועי והטיפולי. ישנם בני נוער שמגיעים דרך הרווחה או כחלק מפרויקטים עם משרד החינוך, ויש מי פשוט מגיעים מעצמם, דרך חברים, הורים או אחים.

בני הנוער צריכים להתקבל לעבודה – להביא שני מכתבי המלצה (שיכולים להיות מכל אחד), למלא קורות חיים ולהגיע לריאיון עבודה. במידה והם מתקבלים, עליהם לפתוח חשבון בנק, לחתום על טופס 101, להנפיק אישור רופא, להביא אישור מההורים ולעבור הכשרת בטיחות – תהליך שאינו בא ברגל עבור בני נוער בסיכון, שמסנן מאליו את מי שככל הנראה לא מספיק חדורי מטרה ולא יתמידו בתכנית ובהכשרה הארוכה.

"המטרה של התכנית היא לתת לבני הנוער כישורי חיים ולאפשר להם לחזור לחיים נורמטיביים. מבחינתנו מה שחשוב זה שבני הנוער יחזרו להאמין בעצמם, בחברה ובעולם המבוגרים ויחזרו לבתים, ליחסים טובים עם ההורים, ללימודים, וישתלבו חזרה בתוך הקהילה", רני מסביר.

בתכנית ההכשרה שאורכת בין שנה וחצי לשנתיים ישנם מספר שלבים, שהראשון שבהם, שלב ההתאקלמות, מתחיל ממש מהבסיס – ללמוד לקום בבוקר ולהגיע לעבודה, להניח את הפלאפון בצד ולהיכנס בצורה מסודרת למשמרת. בשלב הבא, שלב ההתלמדות – בני הנוער לומדים את כל התפקידים שישנם, בכל רבדי הפעילות – הזמנת חומרי הגלם, ניהול מלאי, אריזה, מחסן, ייצור, הצבת מטרות ויעדים, שיווק ומכירות, און ליין וכו'. בשלב ההתמחות הם מתמחים בתפקיד ספציפי, כל אחד לפי הכישורים שלו, כך שהם מקבלים תפקיד ואחריות אישית. בשלב האחרון הם חונכים ילדים אחרים שנכנסים לתפקיד – ולאחריו, הציפיה היא שהם יהיו בשלים להשתלב בחברה.

בני הנוער בתכנית מתחילים משכר מינימום של נוער ובכל שלב השכר שלהם עולה, עד כדי 7 ₪ מעל שכר המינימום – תלוי בקצב ההתקדמות שלהם בתוך השלבים. בצורה הזו הם לומדים את התמורה שהם מקבלים לפי המאמץ וההשתדלות האישית שלהם, אל מול היכולת שלהם להתקדם ולהתפתח.

גם המשמרות לא טריוויאליות – התכנית אישית ומותאמת לכל נער ונערה, ומשתנה לאורך הזמן. "יכול להיות שבהתחלה הם יעבדו 5 ימים בשבוע, כי זה מה שמחזיק אותם לא להיות במקומות לא טובים, ועם הזמן הם חוזרים לבית ספר ואז הם יגיעו למשמרת רק בצהריים, זה מאוד אישי לכל אחד ואחת", רני מפרט.

אם הם היו הולכים לעבוד במקומות אחרים – או שלא היו מקבלים אותם לעבודה או שמהר מאוד היו מפטרים אותם, כי הם היו מתעצבנים, מאחרים לעבודה או לא מקשיבים, ובמקום עבודה רגיל אין את הסבלנות לזה

מותר להם לטעות

וכנראה שזה עובד להם.

מחקר שעשו 'נערי האור' בשיתוף אוניברסיטת בר אילן והתפרסם ב-2018, בדק 508 בוגרים של 'נערי האור', בהשוואה לקבוצת ביקורת של מטופלי רווחה שאינם מ'נערי באור'. נמצא ש- 93% מהבוגרים הצליחו להשתלב בחברה, 82.6% אחוז הצליחו למצוא עבודה, וכמעט כולם הצליחו לחזור ללימודים ולסיים 12 שנות לימוד. בנוסף, אחוזי הגיוס לצה"ל מקרב הבוגרים גבוהים במיוחד. האחוזים אצל קבוצת הביקורת לגבי כל אלו היו נמוכים במיוחד. "עם הנתונים הללו, אנחנו יודעים שזה נותן להם כלים וכישורים מאוד חשובים להמשך הדרך", רני שמח.

עד כמה זה שונה ממקום עבודה רגיל?

רני: "זה מאוד שונה. זה כן דומה בפן מסוים, וזה אמור להידמות, אבל מה ששונה בעיקר זה שזה שדה של אימון שמותר להם לטעות בו וללמוד. אחד המאפיינים הכי משמעותיים של החבר'ה שלנו זה שהם רגילים שכשהם טועים הם נענשים בצורה מאוד חמורה. רובם חוו כישלון גדול בבית, ואחר כך הם חוו את אותה חוויה בבית הספר, שהם לא מוצלחים ולא רוצים אותם שם. החוויה הזו מלווה אותם, הם מגיעים אלינו הרבה פעמים עם חוויה של ערך עצמי נמוך ותחושה שהם לא יצליחו וכל אחד מביע את זה אחרת. החוויה של להיות בסביבה שמאפשרת היא משמעותית. הם לומדים לא רק מה החובות שלהם, אלא גם מה הזכויות שלהם, איך להשיג דברים בצורה אחרת, איך לבקש אותם ולתקשר אותם.

"אם הם היו הולכים לעבוד במקומות אחרים – או שלא היו מקבלים אותם לעבודה או שמהר מאוד היו מפטרים אותם, כי הם לא היו מקשיבים, או שהם היו מתעצבנים או מאחרים לעבודה, ובמקום עבודה רגיל אין את הסבלנות לזה. בגלל שאנחנו עמותה ועסק חברתי שלא חי רק ממכירות אלא נתמך ויש לנו אנשי חינוך וטיפול – אנחנו יכולים לתת להם סביבה שהם יכולים להתאמן בה, והמטרה שבסוף התהליך הם יהיו בשלים להשתלב בסביבה נורמטיבית".

העובדה שהמוצרים נמכרים ללקוחות הקצה – שלא כתרומה אלא כמוצרים איכותיים, מרימה על נס את ערך המצוינות; בני הנוער נדרשים לסטנדרטים מאוד גבוהים וזה משפיע על המחויבות שלהם לעבודה, מעלה את הערך העצמי שלהם ותורם להצלחת הפרויקט.

"אנחנו רואים שינוי מדהים", רני מתאר בסיפוק. "אנחנו רואים מה קורה להם פה יום יום – לאט לאט הם משילים מעצמם את כל המגננות וההתנגדויות והצורך להיות חזקים – בגלל שהם למדו שרק ככה שורדים את המציאות הקשה שהם באו ממנה, ולאט לאט הם לומדים לתקשר ולהביע את המצוקות שלהם. כשהם חוזרים לחלום ולהאמין בעצמם אנחנו יודעים שעשינו את שלנו.

"עם כישורי חיים כאלה – אחר כך הם יכולים להצליח בכל מה שהם רוצים. ואכן, יש לנו יותר מ-2,000 בוגרים. יש לנו חבר'ה שהקימו משפחות ועובדים היום בדברים מופלאים".

מעבר למקום עבודה

אחד מהבוגרים של 'נערי האור' הוא מולי גולדברג, היום בן 31 מתל אביב, אבל חצי שנים אחורה, הוא היה נער חרדי בן 16 מביתר עילית שהחליט לעזוב את הישיבה ולצאת בשאלה. למזלו, מזל שלא שפר על נערים אחרים ורבים, הוריו לא זרקו אותו מהבית, אך הוא עדיין היה נער בודד ללא מסגרת בתוך עיר וחברה חרדית אדוקה שהחל לשתות אלכוהול ולהסתובב ברחובות עם נערים אבודים נוספים.

בהמשך, הוא הגיע לנוער העובד והלומד וגם לפרויקט היל"ה, מבית משרד החינוך, שמספק מסגרת חינוכית ייחודית לבני נוער בסיכון ובנשירה. שם גם הכיר את מני, חברו הטוב, שעבד במפעל הנרות של נערי האור בירושלים.  מני סיפר למולי שמדובר בהרבה מעבר לעבודה רגילה – יש שם גם פעילות חברתית וארוחות צוהריים משותפות, ומולי החליט להגיע למפעל, התקבל לעבודה והפך לחלק מנערי האור.

למה שנער ירצה לעבוד בייצור נרות?

"עבודה זו עבודה, ועבדתי בכל מיני עבודות עד אז – בחנות אופניים, בפיצריות, בסטקייה ועוד, והמפעל של נערי האור היה מקום עבודה טוב, הרבה יותר מאשר בהרבה מקומות אחרים, והיו גם  הרבה ערכים שהעניקו לנו שם מעבר לעבודה", מולי משיב, ומוסיף:

"זה היה משהו ביניים – בין פרויקט חינוכי לעבודה. כן יש משמעת בוס, צריך לעשות את העבודה, יש הספק שצריך לעמוד בו, צריך להיות יצרניים ושהדבר הזה יחזיק את עצמו – ואלו חלק מהערכים החינוכיים של הפרויקט; היינו צריכים לדאוג לעשות את העבודה בצורה נכונה, טובה ובלי טעויות – כי אחרת הנרות ייצאו פגומים, ואם עושים בקרת איכות לא טובה – זה פוגע בעבודה עם הלקוחות של המפעל. זו הייתה הרבה אחריות ונדרשה המון מקצועיות.

"אבל, זו הייתה נקודת מפגש עם עולם העבודה יחד עם ערכים חיוביים וביטחון – גם בהיבט החברתי וגם בהיבט של מקום בטוח לעבוד בו, מקום נעים, וזה היה סוויץ' מאוד חשוב, אחרי כל מיני מקומות שיצא לי לעבוד בהם שראו אותי כנער שהוא 'מכונת כסף' – פתאום אתה מגיע למקום שרואה אותך כבן אדם, ומאפשר לך גם שיח, הכוונה והקשבה אם אתה זקוק לזה".

 

יש נערים מביתר עילית שיצאו בשאלה שהייתי מסתובב איתם פעם שהיום הם הומלסים ונרקומנים, חלקם עם עבר פלילי ויש אנשים שגם לא איתנו היום. בגילאים האלה קל להסתבך, במיוחד כשמגיעים מחברה שבה לא מדברים עם ההורים על דברים מסוימים

מקום בטוח

כיום מולי עובד כעצמאי; הוא למד בבצלאל והיום הוא צלם מקצועי ומצליח, והקשר שלו עם משפחתו מאוד משתפר בשנים האחרונות.

"אם הייתי כנער מסתכל על עצמי היום – זה שאני עם תואר, עם מקצוע, מצלם את ראש הממשלה את הנשיא, מצלם טקסים, כנסים, מוצרים, תדמית ועוד – לא הייתי מאמין. לא הייתי חושב על זה בכלל", הוא סבור.

ולא סתם. רבים ממי שסבבו את מולי בתקופה ההיא, נערים כמוהו שיצאו בשאלה בלב עיר חרדית, נמצאים היום במקום שונה ממנו לחלוטין.

"הפרויקט של נערי האור נתן לי חברה טובה, חברה בטוחה ומבוקרת", הוא מסביר. "בשנים האלה יש כל מיני מקומות שמסתובבים בהם, יושבים בעיר ושותים אלכוהול, שאותו כבר הכרתי טוב מאוד בגילאים האלה, ופוגשים חברה שהיא מסוכנת, עם פוטנציאל לדחוף אנשים לדברים מסוכנים מאוד. אבל, המסגרת של המפעל נתנה לי מקום בטוח, וכך גם החברים שלי, שהיו גם הם בנערי האור, נמצאים היום במקום טוב.

"לעומתם, יש אנשים מהשכונה, נערים מביתר עילית שיצאו בשאלה שהייתי מסתובב איתם פעם – שהיום הם הומלסים, חלקם נרקומנים, חלקם עם עבר פלילי ויש אנשים שגם לא איתנו היום. היה מישהו שהייתי מסתובב איתו הרבה בביתר בתקופה ההיא ופתאום נתקלתי בו מקבץ נדבות ברמזור כשהוא נראה נרקומן. מישהו אחד נהרג תוך כדי תעלול שהוא עשה, מישהו אחר התאבד".

אז אתה בר מזל?

מולי: "כן. זה שילוב של בחירות אישיות ויותר מזה, גם הרבה אנשים טובים שפגשתי בדרך; נערי האור, המדריכות והמדריכים בנוער העובד והלומד, ועוד, היו הרבה דברים שבמצטבר בלעדיהם אני לא יודע איך הייתי היום. בגילאים האלה קל להסתבך בכל מיני דברים, במיוחד כשמגיעים מחברה שבה לא תמיד רוצים לדבר עם ההורים על כל מיני דברים כי לא הולכים בדיוק לפי הדרך שלהם, כך שזה משפיע על התקשורת. ונערי האור מצליחים לתת ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות והם מאמנים נערים בהצלחות, וזה משהו חשוב מאוד שעזר גם לי וגם לאחרים".

בשנה שעברה הקשר בין מולי ובין פרויקט נערי האור התחדש, הוא עובד איתם ומצלם עבורם נרות ומוצרים נוספים, ביניהם החנוכיה שעיצבו וייצרו לראשונה השנה, שהיא הסנונית לליין המוצרים שעתיד להתרחב עוד ועוד.

'נערי האור' נמצאים במגמת התרחבות והתפתחות מתמדת: הם מתכננים פרויקטים עם גופים רבים, שיתופי פעולה עם משרד הרווחה, משרד החינוך וחברות פרטיות שונות, משתוקקים להקים מיזמים נוספים בערים חדשות שזקוקות לכלי שפיתחו ולהרחיב את מספר בני הנוער שעובדים בפרויקט ומקימים כעת קהילת בוגרים כך שיוכלו ללוות אותם בצורה מסודרת עם הצעות תעסוקה, מלגות והכשרות. והחלום, כפי שרני מציין, הוא ש'נערי העור' יהפוך להיות מותג העל החברתי הראשון בישראל. ועם כישרון, אמביציה, ומעטפת כזאת – זה עוד יקרה.

(מקץ תשפ"ג)