איזה חג זה חנוכריסמס?

קשה היום לחגוג זהות יהודית, זהות דתית. קשה להבין איך נלחמו עד מוות בשביל להמשיך את המסורת, איך הרגו אחרים בשביל זה. בכלל, 'להילחם' זה לא ערך

מעולם לא ראיתי כל כך הרבה עצי אשוח כמו שראיתי השנה, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה הזמנות למופעים משותפים של "חג החגים"- קראו בעירייה מסוימת לחג המומצא, והזמינו משפחות וילדים לאירועים בטיילת של העיר. יש בזה משהו סוריאליסטי: החג שהכי מזוהה עם המלחמה על הזהות היהודית, חג שנחגג בגלל ניצחון זהות אחת על אחרת, מוגש לציבור הצרכנים כמחית של זהויות סותרות, מתנגשות, באריזה נוצצת. אני לא יודעת מה קרה, מי החליט לבנות קונספט שקוראים לו "חנוכריסמס", אני מתביישת אפילו לכתוב את שילוב המילים הזה. שילוב שסבא וסבתא שלי שנרדפו בלילות של חגים נוצריים, ומסרו את הנפש שלהם בשביל להדליק חנוכיה, וההפרדה הברורה הזאת היא מה שהצילה אותם ואת יהדותם, היו מתהפכים בקבר ממנו.

אולי זה באמת מהלך שיווקי. העולם המערבי פחות פונה אלינו כבני לאומים, זהויות ודתות, כאנשים ברי דעת שרוצים לקדם ערכים בעולם, אלא יותר כעדר צרכנים אחיד שללא הבדלי דת וגזע אוהב כשיש מבצעים בחנויות של נייק. מאחר וכך, ומאחר שגם בעולם היהודי וגם בזה הנוצרי החגים הנחגגים בחורף לאור נרות הם חגים של מתנות, בשביל מה להיטפל לקטנות כמו "איזה חג בדיוק חוגגת כל זהות ומה זה משנה"? נקרא לזה חג אחד, נעשה לכבודו הנחות גדולות, כולם ייכנסו וייקנו, "תניחי כאן את הכרטיס אשראי שלך בבקשה.. תודה, חג שמח".

קשה היום לחגוג זהות יהודית, זהות דתית. קשה להבין איך נלחמו עד מוות בשביל להמשיך את המסורת, איך הרגו אחרים בשביל זה. קשה להסביר לילדים שכבר הסכימו להוציא רגע את הראש מהסמארטפון מה הקטע של מלחמת חורמה בשביל ברית מילה, מילא ברית, בשביל ראש חודש?! בכלל, 'להילחם' זה לא ערך. ככה קל יותר לחגוג: סופגניות בשבעה עשר שקלים ומופעי ילדים על פיות ודרקונים. במקרה הטוב.

אם נחזור רגע לסיפור חנוכה עצמו נראה שיכול להיות שאולי אם לא היה אנטיוכוס גוזר גזרות ברורות שבאופן מובהק יובילו לשמד רוחני, לא היה העם יוצא למלחמה. סתם על יותר מדי "תרבות יוונית" לא יוצאים למלחמה. ההיסטוריה אכן מוכיחה שבשלב מסוים כשהגיעו היוונים להסדר עם החשמונאים ובוטלו הגזרות, איבדו החשמונאים את התמיכה של העם ואכן, פסקה המלחמה. הגזרות הפסיקו אך התרבות היוונית נשארה. תרבות שזוחלת עליך לאט לאט, מכרסמת בקצוות, היא לא עילה למלחמה, אי אפשר להוכיח מה המטרות שלה, אפשר להתווכח כמו חכמים בוויכוח המפורסם במסכת שבת "מעשיהם של הרומאים לשם מה הם", אפשר להגיד על תרבות שאף אחד לא מכריח אותך, שלא כמו בגזרות, אף אחד לא שולל ממך את הבחירה, זה גם נכון, עד מידה מסוימת. אפשר גם לטעון שהתרבות הזאת בחלקה גם מביאה לתיקון עולם ואפשר 'לברר ממנה ניצוצות'. הרבה יותר קשה לברר תרבות, להוציא את המוץ מהתבן ולהשתמש בו בחכמה, הרבה יותר קשה לעמוד מנגד כשזה הדבר היחיד שמוכרים בחנויות, ברשתות, ברשתות החברתיות.

אם ראש העיר ההיא היה מכריז שאסור להתחתן בעירו זה לא היה עובר, אבל שטף של סרטים, סדרות, הצגות ילדים ומופעי סטנדאפ שמספרים לנו למה לא כדאי להתחתן או אין צורך, ואם כבר כן, אז בטח שלא רק כדת משה וישראל וגם לאו דווקא חתן וכלה – כן. תרבות שזוחלת עלינו לאט עוברת לנו הרבה יותר חלק בגרון. לפעמים אפילו בלי שנשים לב.

(ויגש תשפ"ג)