אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)ביום שלישי בשבוע שעבר תכננתי לקחת את הילדים שלי ולנסוע איתם לנחלים. כעבור שמונה דקות מתחילת הנסיעה, ליד צומת אלעד, מכונית עם נגרר עקפה אותי ופשוט הפילה לי את הטמבון של המכונית.
רגע אחד הייתי בטוח שאני לוקח את הילדים שלי לטיול, וברגע הבא אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים באמצע הכביש בתוך מכונית בלי טמבון. הרגשתי כל כך חסר אונים. תקוע.
אדם מתכנן תוכניות וברגע הבא הוא מושבת, מחכה לגרר. מה אנחנו יודעים על החיים האלו? נראה לכם מובן מאליו שאתם נוסעים והטמבון של המכונית לא מתפרק לכם? זה גם מה שאני חשבתי. עד שהגיע השיעור שלימד אותי ששום דבר בחיים האלו לא מובן מאליו. אבל ממש כלום. אפילו הטמבון.
***
חנוכה. ועל הניסים. וזה הזמן שלנו כהורים וכמחנכים לדבר קצת עם הילדים שלנו על המושג נס. משהו שהוא מעל לטבע.
זה הזכיר לי איך לפני שנה פגשתי בחנוכה בסניף של 'רולדין' בשוהם תלמיד שלי לשעבר. התחלנו לדבר, ומפה לשם הוא אמר לי שהוא התחיל לכוון בברכת 'אשר יצר'. שאלתי אותו למה דווקא עכשיו, והוא שיתף אותי שאבא שלו חטף התקף לב והיה מאושפז בבילינסון.
"אתה מבין", אמר לי, "עד אותו רגע התפללתי לקב"ה שאצליח לקבל זימון לקורס טיס. אם היית שואל אותי מה זה נס, הייתי אומר לך שזה נראה לי נס. פתאום אני מסתכל על אבא שלי מחובר לכל הצינורות האלו, ואני עוקב אחרי בית החזה שלו שעולה ויורד, ומרגיש ממש איך 'כל הנשמה תהלל יה'. כל נשימה ונשימה שלו… זה נס במובן הכי פשוט וגלוי של המילה. כשאבא שלי היה בין עולם החיים למתים, זכרתי שפעם מישהו הסביר לי את חשיבות ברכת 'אשר יצר'. שזה שהגוף שלנו מתפקד ועובד כמו שצריך זה דבר שראוי להערכה. מעולם לא הקדשתי לה מחשבה עד שהלכתי לשירותים במחלקת טיפול נמרץ, והמילים כאילו קיבלו חיות משלהם".
הוא עצר והביט בי לראות איך אגיב. התפעלתי ממנו. מי היה מאמין שהתלמיד הזה שלי, שבקושי היה דתי, ידבר ככה. הוא המשיך: "באותו רגע קיבלתי על עצמי להשתדל מאוד בברכת 'אשר יצר', שמזכירה לי שבכל רגע ורגע אנחנו חיים כאן בניסים. כעבור יומיים אבא שלי התעורר. אבל מאז כשאני חושב על ניסים אני לא חושב על קורס טיס, אלא על זה שאני נושם והכל מתפקד כמו שצריך".
***
הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ, וַהֲרֵינִי אוהֵב כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּנַפְשִׁי וּמְאודִי, וַהֲרֵינִי מְזַמֵּן אֶת פִּי לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא.
הרבה פעמים עברתי על התפילה הזו ותמיד היא נראתה לי מוגזמת, אבל בגדול. כאילו, בואו, לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי? ואם הוא בדיוק מהטיפוסים שלא באים לי טוב? אז עוד מצפים ממני לאהוב אותו כגופי? לא נסחפנו? מכירים פעם מישהו שאהב באופן הזה מישהו אחר מעם ישראל?
***
השעה 01:39 בלילה, ואני לא מסוגל להירדם. הגיעו? לא הגיעו? כמה הגיעו? א-לוהים, רק שיגיעו. אין לי מושג איך קוראים להם, ואין לי מושג למי הם הצביעו, ואין לי מושג אם הם בעד הרפורמה או נגד הרפורמה.
ומה חשוב לי? שיהיו בסדר. שיחזרו שלמים. ואני מרגיש שאני אוהב אותם, את הקיבוצניקים מבארי, כמו את אחים שלי. אהבה אמיתית. מוחשית. נושמת. רוקדת.
והתינוק הזה, כפיר ביבס, כבר חודש וחצי כמעט שהוא לא יוצא לי מהלב ושלוש פעמים ביום אני מתפלל עליו. רק שיחזור כבר עם אח שלו אריאל. כן רפורמה. לא רפורמה. וואלה לא מעניין. רק שיהיו בריאים.
***
שתיים בלילה. מביט בתמונות של החטופים שחזרו לארץ. אושר בלתי נגמר לצד כאב חד שמפלח את הלב: איפה האחים ביבס? איפה כפיר?
הבוקר הגיע. תפילת שחרית. וַהֲרֵינִי אוהֵב כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּנַפְשִׁי וּמְאודִי. א-לוהים, תחזיר כבר את כפיר. תחזיר את התינוק הזה.
הטור מוקדש להחזרת החטופים, ובהם כפיר ואריאל בני שירי ביבס
