פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מאורעות החודשיים האחרונים מעניקים משמעות חדשה, עמוקה, לחג החנוכה. מעשי גבורה עילאיים ולצידם מופעים של רוח איתנה, שדומה היה כי פסה כבר מן העולם.
במקביל למעשי הגבורה עולות גם תהיות אמוניות, על "רבים" שניתנו – ולו לשעה קלה – ביד "מעטים", ועל "צדיקים" שהיו למרמס ביד "רשעים", ועל "זדים" שהרגו וטבחו ב"עוסקי תורתך".
אכן, למן ראשיתו היה חג החנוכה חג מוזר-משהו במעגל השנה היהודי.
שמו נוכח-נפקד במקורות היהודיים הקלאסיים. במשנה בא זכרו של חג זה רק אגב אורחא, בזיקה לדין תענית ציבור בחנוכה (תענית ב, י), לדיני אבלות (מועד קטן ג, ט), להלכות ביכורים (ביכורים א, ו), ולדיני הנזיקין (בבא קמא ו, ו). בשונה משאר הרגלים והמועדים (אף המאוחרים שבהם, כגון פורים) לא נקבעה לו מסכת משלו בתלמוד, והלכותיו נידונות רק ב"הבלעה" במסכת שבת, אגב דיני הדלקת נר של שבת.
וגם אז, שואל התלמוד "מאי [=מהי] חנוכה?", משל לא היה ידוע חג זה אלא ליודעי ח"ן.
הברייתא המבקשת להשיב על שאלת מהותו של חג החנוכה – ועל ברכת 'על הנסים' – מתמקדת במעשה הנס שאירע בפך השמן ולא בניצחונם של החשמונאים על היוונים. וכבר היה מי שתלה את ההתעלמות מניצחון החשמונאים ברצון להשכיח את שמם מזיכרון האומה, על שנטלו את המלוכה מבית דויד או על שאחרוני מלכיהם סטו מדרך הישר והצטרפו אל הצדוקים. עם כל זאת, גם אנשים הרחוקים בדרך כלל מקיום מצוות הדת, מציינים את חג החנוכה בהדלקת נרות, ובמוסדות החינוך הוא נחוג בשירה ובזמר.
עיון במקורותיו ההיסטוריים והלאומיים של חג החנוכה מלמד שאחד ממוקדיו המרכזיים היה מאבק גדול על אמונות ודעות נגד ההתייוונות, ספרותה, סמליה ותרבותה. בהקשר זה ראוי ליתן את הדעת על קידוש הרוח והגבורה ולהעדפת ערכים אלה על פני העצמת הכוח.
לעיתים קרובות הניסיון לגזור מ"מעשה אבות" קדמונים גזרה שווה שתהא "סימן לבנים" – נדון לכישלון
להבחנה שבין 'כוח' ו'גבורה' חשיבות רבה. שני מונחים אלה נראים לעיתים חופפים, אך יש ביניהם הבדל תהומי. הגרי"ד סולובייצ'יק עומד על כך בכמה מקומות, בין השאר אגב דיונו בברכת השחר. אם אנו מברכים בכל בוקר את הקב"ה על כך שהוא "אוזר ישראל בגבורה", לשם מה תוך כדי דיבור אנו שבים ומודים לו על כך שהוא "נותן ליעף כוח"? וכי לא מדובר באותו דבר בדיוק?
אכן, מסביר "הרב", קיים שוני רב בין שני המונחים: ה'כוח' מתייחס לפן הפיזי, ה'גבורה' לפן הנפשי-רוחני. יכול לעמוד לפנינו איש רב כוח, עוג מלך הבשן, רב שרירים ועתיר ריבועי בטן, היכול להתמודד ואף לנצח בקלות בתחרות 'איש הברזל' או 'מר עולם'. אך בה בשעה הוא נטול כל 'גבורה', אישיות חלולה ונבובה, ריקה מכל תוכן רוחני, נעדרת כל חזון, איש שבריונותו-אומנותו, המנצל את כוחו להטיל אימה ומורא על סביבתו.
לא כן ה'גיבור' שכנגדו. הלה ניצב לפנינו ולו למראית עין כשהוא רזה וכחוש, שחוף וגרום, נטול שרירים, רופס ורועד כעלה נידף. עם זאת, הוא מלא עזוז וגבורה רוחנית, צנא מלא ספרא, "איש אשר רוח בו", המסוגל להלוך לא רק "עִם כל אחד ואחד" אלא גם "כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (ראו רש"י על אתר), גם נגד כיוון הפופוליזם הציבורי, ולהגיע לפסגות רוחניות ומנהיגותיות.
חז"ל היטיבו לבטא את הרעיון שלפיו ה'גבורה' מתבטאת לעתים דווקא באיפוק ובריסון הכוח, ואמרו: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". במקום 'הגיבור הכובש', הרומס את אויבו, שוחקו עד דק ומאבידו כליל מן העולם, העלו חז"ל על נס דווקא את הגיבור ש"כובש את יצרו", אומר לו 'די' ונמנע מניצול מלוא כוחו ושררתו. כך, מסביר "הרב", נלחם-שֹורֶה יעקב אבינו עם ה'איש'-המלאך כל הלילה ויכול לו. אך דווקא כש'עולה השחר', ומתברר שיעקב ניצח בהיאבקות וה'איש' המפסיד במערכה מבקש ממנו כי 'ישלח' אותו, כובש יעקב את יצרו ובמקום להורגו על אתר, משלח אותו לדרכו ובכך הופך את ה'כוח' ל'גבורה'.
לעיתים קרובות הניסיון לגזור מ"מעשה אבות" קדמונים גזרה-שווה שתהא "סימן לבנים", מה עלינו לעשות כאן ועכשיו, נדון לכישלון. המציאות השתנתה, ועימה העולם כולו. ועדיין, עלינו למלל את גבורות ישראל, אך יחד עם זאת לזכור כל העת שלא רק ה"כוח" ו"עוצם היד" יעשו לנו את החיל הזה, אלא גם – ואולי בעיקר – ה"גבורה" והערכים שהיא מגלמת.
