ארכיון ציונות דתית רעיונית - שבתון - השבועון לציבור הדתי

ספירת העומר

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Mon, 14 Sep 2020 07:54:31 +0000

ימי ספירת העומר מקושרים אצל רבים לאבלות. ברשימות הבאות ננסה לעמוד על טיבה של אבלות זו, ולבחון אותה מבחינה רעיונית והלכתית גם יחד. מקורה של תודעת האבלות בספירה מצוי בבבלי, יבמות סב, ב:
"ר' עקיבא אומר: למד תורה בילדותו – ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו – יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: 'בבקר זרע את זרעך וגו' '.
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושְנאה להם: ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע. והם הם העמידו תורה אותה שעה.
תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה".
מסורת כואבת עוד יותר, המצטטת את ר' עקיבא מכלי ראשון לכאורה, מופיעה בקהלת רבה פרשה יא:
"ר' ישמעאל ור' עקיבא, ר' ישמעאל אומר אם למדת תורה בנערותך, למד בזקנותך שאין אתה יודע אי זו תורה מתקיימת, אם של נערותך אם של זקנותך, ואם שניהם כאחד טובים, ורבי עקיבא אומר שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת ובסוף העמידו לי שבעה ואלו הן, רבי יהודה ורבי נחמיה ורבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו של ריה"ג ורבי יוחנן הסנדלר, אמר להם: 'הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן!' מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".
על דברים אלה של הגמרא ביבמות כתב ר' מנחם המאירי מפרובנס: "וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן".
מי שמעצים עוד יותר את חטאם של תלמידי ר' עקיבא הוא ר' שמואל אליעזר אידלש, מהרש"א, שכתב בחדושי האגדות שלו:
"מפני שלא נהגו כבוד זה לזה כו', ולא חש כל אחד מהם על כבוד תורה של חבירו, דאין כבוד אלא תורה. ולכך מתו במדה זו, 'כי היא חייך גו' '. ואמרו שמתו במיתת אסכרה, דאפשר דכל אחד דיבר לשון הרע, והיה מספר בגנות חבירו. וסימן ללשון הרע אסכרה […] ואמר שמתו בין פסח לעצרת, להורות שמתו בהשגחה, כי הוא הזמן ממוצע לבריאות וקרוב לרפואה".
כוונת מהרש"א שהזמן שבין פסח לעצרת הוא האביב, לפני בוא חום הקיץ הכבד. כאשר בני אדם לוקים בבריאותם בעת של קיצוניות אקלימית אין זה מפתיע, וניתן לייחס זאת לסביבה הבעייתית, אולם כאשר המגיפה פורצת בעת האביב, הממוצעת, יש בכך אות ומופת על חוסר הטבעיות שבמותם, על ההשגחה העליונה שנפרעה מהם.
מסורת זו בגמרא מצאה את מקומה בספרות ההלכה. כפי שהעיד המאירי, כבר אצל הגאונים מצאנו תקנות הלכתיות של אבלות בספירה. כך מעיד ר' יצחק גיאות בהלכותיו:
"ומנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת, ומשום אבילות הוא, ולא משום איסור הוא, שכך אמרו חכמים שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא […] ומאותה שעה ואילך נהגו להתאבל עליהן שלא לישא אשה בימים הללו. ודוקא נשואין, שעקר שמחה בחופה ובכניסה, אבל לארס ולקדש לא. ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס – אין עונשין אותו. אבל אם בא לשאול לכתחלה מורין לו שלא לעשות, ושלא לסתור מנהג ישראל וכן הורו הגאונים".
דברים אלה מקורם בתשובות הגאונים שערי תשובה סימן רעח. הם מוזכרים גם במסורת האשכנזית, אצל תלמידי רש"י (ספר האורה א, צב). על דברים אלה הוסיף הטור (אורח חיים סימן תצג):
"ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר, ויש מסתפרים מל"ג בעומר ואילך, שאומרים שאז פסקו מלמות. מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית, משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה, ונקברו אחר שקיעת החמה, והיה העם בטלין ממלאכה. על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים".
ראה בבית יוסף על אתר שהביא מספר מקורות לגבי איסור התספורת. לגלגולי מנהגי האבלות בספירה ראה ר"ד שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך א, עמ' קא ואילך. הוא עומד שם על המסורת הספרדית, ומן העבר השני על המסורת המחמירה יותר, האשכנזית, שהיא תוצר של אבלות על מסעי הצלב, שהתרחשו בשלהי ימי הספירה בקהילות שו"ם (שפירא, ורמייזא ומגנצא וגלילותיהם).
ברשימות הבאות נעמוד על אפשרויות אחרות להבין את מנהגי הספירה, ועל תוקפם ההלכתי.
(שמיני תשע)

הפוסט ספירת העומר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

האם ראוי לקבוע יום זכרון לשואה?

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Sun, 13 Sep 2020 14:10:16 +0000

השבוע ציין כל העם היהודי היושב בציון את יום הזכרון לשואה ולגבורה. יום זה עוגן ע"י כנסת ישראל בחוק, ורבות נכתב על אודות הפולמוס שהתעורר בשנים הראשונות למדינה, באם ראוי היה לקבוע אותו בכ"ז בניסן. שתי נקודות הובלטו בידי המתנגדים לקביעה זו. האחת היא שחודש ניסן הוא חודש שבאופן טבעי יש לייחדו לימי שמחה, ופחות לענייני אבלות. מנגד, הטענה השניה והמשמעותית יותר, היא שהיום מייצג, כידוע, את מרד גטו ורשה, שמאיר פן מאוד מסויים בזכרון השואה. אולם, כידוע, מיליוני יהודים נטבחו בלא שהיתה להם הזדמנות או יכולת לשאת את נס המרד, ובקביעת המרד כמייצג השואה יש משום התרסה כנגדם.
אולם, אבקש לעמוד על פן אחר הקשור בשאלת יום השואה, והוא על נחיצותו העקרונית של יום זה. גם שאלה זו עמדה לדיון, ונטלו בה חלק כמה מתלמידי החכמים הגדולים של עם ישראל (כדוגמת רי"י ויינברג, החזון איש, ר"ע יוסף, ועוד. לאוסף מקורות מצויין בנושא ניתן לפנות לשו"ת השואה, מאגר דיגיטלי בהוצאת מכון נתיבי ההלכה).
בשורות הבאות אבקש לבחון את עמדת אחד המתנגדים לקביעת יום זכרון מיוחד לשואה, הלא הוא הגאון ר' משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ז, סימן נז). בתשובה מימי ספירת העומר של שנת תשמ"ב, מתייחס הגרמ"פ לשאלה מדוע לא נקבע יום תפילה ותענית מיוחד ליום זה (לא השואל, ולא ר' משה מתייחסים ליום הקדיש הכללי, שנקבע בהוראת הרבנות הראשית לישראל).
טענתו העקרונית של הגר"מ היא שבדומה לגזירות תתנ"ו, מסעי הצלב, שפגעו פגיעה חמורה בכל מדינות אירופה המערבית, והחריבו קהילות שלימות, כך גם ביחס לשואה – אין מתקנים יום אבל מיוחד. הרקע לכך נעוץ כבר בנוסח הקינות שלפנינו. ימי האבל של עם ישראל (ארבע התעניות הקשורות בחורבן) הינם ימי אבל כוללים, המכילים בקרבם את כל תוכן הגלות. מסעי הצלב אינם אלא חלק משלשלת ארוכה של פרעות וגזירות, שהורתן בחורבן בית המקדש והפסקת הריבונות של העם היהודי בארצו. לפיכך, גדולי ישראל בדורות עברו צירפו קינות על מסעי הצלב בתוך סדר קינות תשעה באב, ולא תיקנו ימים מיוחדים של אבל וצום. כך גם ביחס לשואה, ראוי לראות את חורבן יהדות אירופה ומחוזות בצפון אפריקה כהמשך נורא של מסורת הגלות האכזרית, וממילא להעצים את אבלות ט' באב ושאר ימי התענית המקובלים בידינו (בהקשר זה נציין את מפעלו של ידידי, ר' מרדכי מאיר, בכינוס קינות על השואה שצורפו לסדר הקינות בידי גדולי ישראל בעשורים האחרונים).
אולם, ר' משה מביע קושי על עמדתו שלו, לנוכח העובדה שהיה מקובל בפולין לציין את כ' סיון כיום צום ואבל על גזירות ת"ח ות"ט, פרעות חמלניצקי. תשובתו מפתיעה.
פרעות חמלניצקי לא פגעו בכל האומה היהודית, כי אם בתושבי פולין וגלילותיה. הרקע לפרעות אלה היה מאבק כלכלי-חברתי חריף של הקוזקים נגד השלטונות, מאבק שהיהודים הפכו בו לשעירים לעזאזל של שני הצדדים. אולם, אומר הגרמ"פ, לא היתה זו גזירת חורבן כללית. ממילא, במקרה כזה מן הראוי שתושבי האזורים שנפגעו יעשו תשובה ויפשפשו במעשיהם, וגם יקבעו יום צום ואבל, בכדי לתקן את דרכיהם, שגרמו לגזירות אלה.
אולם, השואה, כמו גם חורבן הבתים, היו גזירות שפגעו בכלל ישראל, וממילא הן קשורות בחשבון הכולל שיש לקב"ה ביחס לעמו ישראל. הם תוצר של הגלות הארוכה, של הסתר פני ה' מיום החורבן. במקרה כזה, לנוכח חומרתן של גזירות השואה, יש לראות בהן המשך ישיר לחורבן הנורא.
הגם שבקריאה ראשונה הרעיון של הגרמ"פ עשוי להראות פרדוקסאלי (ככל שחומרת הגזירות עולה, כך המניע לתקן יום אבל מיוחד יורד), אולם, עיון מעמיק בהם חושף תובנת יסוד ביחס לשואה, וראייתה כפסגה במערך הכולל של גלות ישראל, ולא מאורע חריג, שמשנה את תמונת הקשר בין הקב"ה לעולמו בכלל, ולישראל בפרט.
מן הראוי לציין שרבים מהמצדדים בקביעת יום אבל מיוחד הונעו בדיוק מהסברה ההפוכה לזו של הגרמ"פ, לאמור שקנה המידה של השואה, עוצמת פגיעתה ומשמעויותיה הרוחניות הן מעבר למימדי הגלות שאנו רגילים לתופסם. ממילא, מדובר בחריגה ממתווה הגלות הרגיל, ולא די בימי התענית המקובלים בידינו.
הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו.
(תזריע מצורע תשסט)

הפוסט האם ראוי לקבוע יום זכרון לשואה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לקרוא את הרמב"ם בצורה פשוטה

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Thu, 10 Sep 2020 06:55:26 +0000

(בשיפולי גלימתו של מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ')
הרב ד"ר צחי הרשקוביץ

פטירתו של מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ', ראש ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים, היא אובדן גדול לעולם התורה בכלל, ולעולם התורה של הציונות הדתית בפרט. הרב רבינוביץ', שהיה מוכר כפוסק, הוגה דעות וראש ישיבה דגול, היה מעל הכל – פרשן. לא פחות מ-21 כרכים של פרשנות שיטתית, נהירה ובהירה של משנה תורה לרמב"ם, הם עיקר מורשתו לדורות. כל מי שהכיר את הרב רבינוביץ', לא יכול היה שלא להתפעל מהערצתו העצומה לרמב"ם, שהיתה נעוצה לא רק בהיכרות ובהבנה בגודל מעלתו העיונית והאינטלקטואלית, אלא גם ביכולתו להנהיג את עמו במצבי משבר, לגלות אמפתיה לסובב, ולהיות מחנך דגול.
בשורות הבאות אנסה להציג כמה טעימות ממשנתו, כפי שהן באות לידי ביטוי ביחס לשמיטה וליובל, נושאיה המרכזיים של פרשת בהר. לקראת שנת השמיטה תשס"א הוציא לאור מו"ר כרך מיוחד של יד פשוטה על ספר זרעים (הגם שבאותה עת כבר הוציא לאור את ביאורו למדע, אהבה, זמנים ותחילת ספר נשים, ודילוג לספר זרעים על פני ספרי קדושה והפלאה לא אפיין את סדר הכתיבה שלו). גם בספר זה, כמו בכרכים אחרים מפרי עטו, משתקפת ראייתו הכוללת של מו"ר את דברי הרמב"ם. או כמו שנהג לומר לנו, "צריך לתת לרמב"ם להסביר את עצמו".
כך תובנה מרתקת שמופיעה בתחילת הספר (עמ' א), ביחס למבנה ספר זרעים: "ואף שהזכיר בתיאור הכללי 'שמיטים ויובלות תחילה', לא כך סידר את היחידות בתוך הספר – הלכות שמטה ויובל היא היחידה השביעית בספר זרעים – היחידה השביעית בספר השביעי".
רק מי שמעריך את הפן האסתטי ביצירתו של הרמב"ם (שספרו משנה תורה כולל 1000 פרקים) יכול להתרגש ולהבין את הרמיזה הנאה הזו. ולכן דבריו בפסקה הבאה, שמורים שאין מדובר ברמיזה ריקה, חשובים ביותר:
"ברם, מקומה בסוף הספר גם מפאת אופיה, שהרי כל היחידות בספר מסודרות לפי תדירותן: תחילה הלכות כלאים ואחר כך הלכות מתנות עניים – הללו יש בהן המחייבות משך כל השנה ובכל שנה ושנה; אחריהן הלכות תרומות והלכות מעשרות שאינן מחייבות בפירות שמטה ויובל, והלכות מעשר שני ונטע רבעי שאינן בכל שנה… כל אלה נהגו גם שלא בפני הבית, מה שאין כן בכורים… לפיכך הלכות בכורים ושאר מתנות כהונה, אף שגם הן שייכות בכל שנה, מקומן מאוחר. באחרונה מקומן של הלכות שמטה ויובל שמצותיהן העיקריות הן רק אחת לשבע שנים או אחת לשבע שביעיות".
דוגמה מרתקת ליכולתו הפרשנית וכנפיו הפרושות גם מחוץ לכתלי הלמדנות הסטנדרטית ניתן למצוא בעמ' ט, בהערה על נוסחת הרמב"ם בספר המצוות. במצוות עשה קלה כתב הרמב"ם: "הצווי שנצטוינו להשבית עבודת האדמה בשנה שביעית…". על כך מעיר מו"ר:
"הנוסח הערבי כאן בספר המצוות הוא פלאחה' אלארץ'. ניתן לתרגמו גם 'עבודת הארץ', וכך הוא בתרגומו של ר"ח העליר ז"ל (שמו"ר העריך מאד את מפעלו ונהג להשתמש בהוצאתו, צ"ה). ברם, טוב עשה הר"י קאפח זצ"ל שלא תירגם כך, שהרי המונח 'עבודת הארץ' הוא בעל משמעות מוגדרת – להוציא עבודת האילן. וכבר ציינתי (לקמן א, ד ד"ה החורש או החופר לצורך הקרקע, בהערה) שבמקום שרבינו מתכוון למונח ההלכתי המדוייק הוא כותב אותו בלשון הקודש גם התוך טקסט ערבי, אבל במקום שכותב בערבית מוכח שכוונתו לאו דווקא למושג 'עבודת הארץ', אלא לעיבוד הארץ…".
הגם שלא היה דובר ערבית, ניכרת כאן רגישות טקסטואלית כבירה, באזמל מנתחים, לא רק ללשון ולמשמעויותיה, אלא אפילו לאופן כתיבתה במארג המילולי המקורי.
העובדה שהשקיע לא פחות מ-13 עמודים בביאור המניין הקצר של המצוות בראש הלכות שמטה ויובל היא לא פחות מפלא בעולם הפרשני. טרם קם הפרשן שעמד על רמיזותיו העדינות של הרמב"ם במניינים הללו (יצויין שכרך שלם של יד פשוטה מוקדש להקמת המשנה תורה, וחלק נכבד ממנו ל"מנין הקצר" של המצוות בראש הספר).
בפרק העשירי של ההלכות, שמתחיל את הדיון ביובל, עומד מו"ר על סתירה, לכאורה, בין שתי הלכות, באשר לחשבון השמיטין והיובלות. בהלכה ד כותב הרמב"ם:
"נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן כשני חדשים, שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות – אותה השנה מוצאי שביעית היתה, ושנת ט"ו מן היובל התשיעי היתה, ולפי חשבון זה שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן שהיא שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למניין שטרות שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל".
מנגד, בהלכות ה-ו כתב:
"אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן וכן עולה בגמרא ע"ז חשבון זה שהוא קבלה.
ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל, וכולן לא מנו אלא לשני חורבן משליכין אותן שבע שבע, ולפי חשבון זה תהי שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן מוצאי שביעית, ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות".
הרב רבינוביץ' תוהה:
"לכאורה תמוה הוא כי בהלכה הסמוכה פוסק רבינו שאין הולכים בזמן הזה לפי חשבון זה, ולמה טרח לחשב כי 'לפי חשבון זה' שאינו להלכה שנה זו היא שנת השמטה? מה רצה ללמדנו בכך?".
תשובתו חושפת נדבך פרשני וחינוכי נפלא:
"ולולא מסתפינא הייתי אומר שכוונת רבינו כאן היא כדרכו בקודש ללמד העם דעת ולא רק לפסוק הלכה למעשה. בהלכה הקודמת (הלכה ד) הציע דרכי החשבון של שמיטה ויובלות לפי דעת חכמים שמונים חמישים חמישים… אולם לפנינו (הלכה ה) מסביר שמאז חורבן בית שני אין מונים כך, אלא מונים שבע שבע בלא תוספת שנת החמישים. הקורא המצוי היודע שנחלקו בכך רבנן ורבי יהודה וגם יודע שלשתי השיטות שני החורבנות התרחשו במוצאי שביעית יתמה: אם כן מה ההבדל בין שתי שיטות החישוב, אחרי ששתיהן מסכימות על התאריכים של החורבנות? ואל יהיה דבר זה קל בעיניך. אנו רגילים לכתוב את המספרים בשיטה העשרונית וכל ילד בבית הספר יכול בקלות לחלק מספר גדול הן בשבע והן בחמישים. לא כך היה לפני שהונהגו הספרות שלנו. המסתפק בכך ינסה לחלק א' ק"ז על ז' או על נ' בלי לתרגם תחלה לספרות הנהוגות היום. לפיכך, ראה רבינו להראות לקורא שאע"פ שבשנות החורבן שתי השיטות מסכימות, ברוב השנים יש הבדל ביניהן, והדגים את הדבר בחישוב השנה שהוא עמד בה. אך ודאי אין כוונתו שכביכול לא הכריע את ההלכה באיזה חשבון לנקוט".
הרמב"ם מתגלה כאן כמחנך, קשוב לקשיי הקוראים, אך גם כגאון בפסיקה. הוא מתגלה כרגיש לפנים האסתטיים של כתיבתו ההלכתית, כמו גם לסמליות שבה. הוא מעניק למי שחפץ לצלול למימיו חוייה בלתי אמצעית של התבוננות במעשי ידיו של גאון, מכלי ראשון. גדלותו של הרב רבינוביץ' היתה באופן שהצליח, והנחיל לתלמידיו ושומעי לקחו, לחלץ את כוונותיו העמוקות של הרמב"ם, מתוך כתביו. לא בסברות רחוקות ומפולפלות, ולא בכפייה ודוחק. הכל מתוך קשב וכבוד לטקסט ועמל בלתי מתפשר במאמץ להבין את עומקה של תורה.
(בהר בחוקותי תשפ)

הפוסט לקרוא את הרמב"ם בצורה פשוטה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

"לא יש שום תיקון כי אם השלום"

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Sun, 06 Sep 2020 13:16:29 +0000

בשבועות של שנת תרנ"ה (1895) התקיימה הכנסת ספר תורה גדולה בישיבת "עונג שבת" בעיר סרייבו. רבה הדגול של העיר, הרב אברהם רומנו (אין לבלבל בינו למשפחת רומאנו, בעלי הבנין המפורסם בחברון), דרש במעמד בדברים הנוגעים אל הלב. הוא הביע חשש מפני ההיתפסות למשמעות החיצונית, המפוארת ומכובדת של הכנסת ספר תורה, ובדומה לה מנהגים יפים שקשורים שנדבות לבית הכנסת, כדוגמת פתיחת ההיכל וכדומה, בלא התיקון הנפשי הפנימי הנחוץ (אברהם שנית, ירושלים תרצ"ב, סא, א-ב):
"וכבר כתב הרב ראשית חכמה בסוף ספרו, וזו לשונו (מצוי בחלק "אור גדול" בראשית חכמה, פרק עשרים): 'גדול השלום, שאפילו עשה אדם כמה מצוות ולא עשה שלום – כאילו לא עשה כלום, שכן מצינו ביהוא…' ".
הרב רומנו לא מסתפק במובאה מר"א די-וידאש, בעל ראשית חכמה, ומוסיף נופך משל ר' דוד בן שמעון, בעל "צוף דב"ש", רבה של הקהילה המרוקנית בעיר הקודש ירושלים, מספרו "שער החצר", העוסק במעלת הארץ, סימן טו. במקור, לקוחים הדברים מביאורו של ר' אליהו מני, המקובל הגדול, רבה של חברון:
"יש למעלה היכל הנקרא 'אהבה'. וכשאין אהבה בין איש ובין אחיו, בר מינן, אזי מתגברת אש המחלוקת בהיכל אהבה, ואין מכבה עד שובם בשלום אהבה. זה אומרו 'מים רבים', רצונו לומר אם הם עוסקים בתורה שנקראת מים, והם רבים, המורה על הפירוד, לא יוכלו לכבות את האהבה, רצונו לומר היכל הנקרא אהבה".
לא זאת אף זאת, גם אם "יכלו בדמעות עיניהם לתקן המעוות, 'ונהרות לא ישטפוה', ו'אם יתן איש את כל הון ביתו', לפזר בצדקה בעבור היכל אהבה, לתקן עוון המחלוקת, 'בוז יבוזו לו'. ולא יש שום תיקון כי אם השלום!".
דברים קשים אלה, שמלמדים את עוצמת וחשיבות השלום, נכונים תמיד, בארץ ובגולה, ובכל עת מעיתות השנה. אולם, הרב רומנו מוסיף משלו:
"וכיון שלא יש תיקון אחר לפגם המחלוקת והשנאת חינם, כי אם בשובו בשלום, אם כן אנו שגלינו מארצנו בעוון שנאת חינם – אין לנו תקנה כי אם בבקשת השלום, ובעשות עצמנו כל העדה כולם חברים בלב אחד כאיש אחד, כמו שהיה במתן תורה… ובפרט בעקבות משיחא, שאז קטיגוריא רבה… ברחמיו המרובים שולח לנו את אליהו הנביא לתווך השלום בינינו…".
בארץ ישראל, בעידן של התחדשות והתעוררות לאומית, ובפרט בזמן מתן תורה, ערכו של השלום לא יסולא בפז.
הרב רומנו עצמו עזב את העיר סרייבו בעטיו של השלום, כאשר ראה שאנשי העיר מעדיפים עמדה פחות שמרנית משלו, ועלה לירושלים, בה חי עשרים וארבע שנים.
נאים במיוחד דבריו בדרוש שנשא בעת עלייתו לארץ (אברהם אברהם, ירושלים תרפ"ז, ל, א ואילך), בהם ביטא את תשוקתו לעלות לארץ נקי וזך, ולהנות מהשפעותיה הרוחניות הגבוהות:
"אחי ורעי, קודם עלייתי לארץ ישראל, ב"ה יתברך, נקיים מצוות פריעת בעל חוב, ונשלמה לכל מי שאנו חייבים… וכשם שאני מבקש על עצמי כך אני מבקש על מור אבי… שאם נשאר חייב איזה סך שאינו ידוע, בכל אופן שימחלו לו… הריני שואל מחילה וסליחה מכל אחינו בני ישראל… אם דברתי לאיזה מהן או על איזה מהן איזה דבר שאינו לפי כבודו, וכל שכן אם צערתי לאיזה מהן בכל צד ואופן שיהיה, שימחלו לי מחילה גמורה, ואם איזה מהן אינו מתרצה בזה, יגלה הדבר לאיזה תלמיד חכם ואני אעשה כדת מה לעשות…".
כדי כך היתה מעלתו האישית גבוהה, והעמקתו במעלת ארץ ישראל, ובתביעות הרוחניות שהיא תובעת מכל אדם מישראל.
(נשא תשעט)

הפוסט "לא יש שום תיקון כי אם השלום" הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הרב שאר ישוב כהן זצ"ל ומדינת ישראל

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Fri, 04 Sep 2020 05:36:23 +0000

"הנה הולך ובא יום השנה לפטירת רבינו הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. על כן התעוררתי ואכתוב דבר מה אודות גאון ישראל שנקטף". במלים אלה פתח אליהו יוסף שאר ישוב כהן, ילד כבן עשר, את מאמר ההערכה שלו על הראי"ה קוק, בכתב העת "היסוד". ניבא ולא ידע מה ניבא, שהולך ובא גם יום פטירתו שלו, באותו תאריך, כעבור כמעט שמונים שנה.
ב-ג' אלול השתא אבד חסיד מן הארץ, הכהן הגדול מאחיו, מורנו הרב אליהו יוסף שאר ישוב כהן זצ"ל. הרב, בנם של קדושים ואיש דגול בזכות עצמו, כיהן שנים ארוכות כרבה של חיפה, וקודם לכן כסגן ראש עיריית ירושלים, ובתפקידים רבניים וצבוריים חשובים רבים. בצד מפעלו הצבורי ארוך השנים, הייתה לרב שאר ישוב רגישות גדולה ואהבה עצומה לעולם הספר והתורה. לא לחינם במכון הרי פישל, שבראשו עמד, ושהכשיר מאות רבנים ודיינים במשך עשרות שנים, הייתה הוצאת ספרים חשובה ומכובדת, שפרסמה את חידושי תורתם של רבים מגאוני העולם. גם הרב שאר ישוב עצמו היה תלמיד חכמים פורה, כפי שניתן להתרשם מהשו"ת שלו, ש"י כהן (ב' כרכים, ירושלים תשנ"ז), ומהספר שיצא לאור בעודו על מיטת חליו, אהבת ש"י לשיר השירים (ירושלים תשע"ו).
בעודו מכהן כסגן ראש העיר ירושלים, זמן קצר אחר מלחמת ששת הימים, נשא הרב כהן נאום מופלא, מלא וגדוש בהודיה ושבח לבורא על נסי המלחמה מחד גיסא, וטעון במטען תורני עצום מאידך גיסא, בפני החברה קדישא של עיה"ק, ב-ז' באדר תשכ"ח (הרב שאר ישוב כהן, "הר הזיתים: קדושתו וטהרתו", חברה קדישא גחש"א קהלת ירושלים, תשכ"ט). לא רבים נותנים על לב את מלאכתם הכבירה של אנשי החברה קדישא בחודשים שלאחר מלחמת ששת הימים. לפתע הונח לפתחם בית העלמין הגדול והחשוב בתולדות העם היהודי, בהר הזיתים, כולו מחולל ומנותץ בידי פורעים בני עוולה. בצד החדווה העצומה והתרוממות הרוח, היו אלה שעות קשות למי שעמלים כל ימיהם על כבוד המתים ומנוחתם.
בהרצאה זו התמודד הרב שאר ישוב עם שאלה חשובה, שניקרה במוחו מקדמת דנא, כך לפי עדותו – כיצד הניחו חכמים לאורך הדורות את מקומות הקבורה הרבים בהר הזיתים בתחומה של ירושלים (הרב ש"י כהן נדרש באריכות לשאלת הביסוס ההיסטורי וההלכתי של שייכות הר הזיתים לעיר הקודש, יעויין שם), והלא קברי ישראל מטמאים וירושלים הייתה צריכה להשאר עיר טהורה, בכדי שתתאפשר בה אכילת קדשים קלים בטהרה!
כפי שמרמז שמה של ההרצאה, מחדש הרב ש"י כהן, בעקבות גאון ישראל ואיש ירושלים, רי"מ טיקוצ'ינסקי (מחבר סדרת המופת "עיר הקודש והמקדש", ה' כרכים, ירושלים תש"ל; מוכר בעיקר בזכות "לוח ארץ ישראל" שלו) שבירושלים שני דינים מקבילים. טהרה – קרי הימנעות מטומאה, וקדושה. לפי טענה זו, לא די בביטול טומאת הקברים באמצעות מחילות לנחל קדרון, כפי המסורת העתיקה, כי בכך נפתרת רק סוגיית הטהרה. ירושלים צריכה להיות קדושה, ומכח קדושה זו אין בה מקום לקברים, אפילו של גדולי האומה כדוגמת הנביאים והמלכים.
לפיכך, מחדש הרב ש"י כהן, שחכמי ישראל נהגו בדיוק כפי שנהג שר הפנים של מדינת ישראל מיד לאחר המלחמה (מ"ח שפירא באותה עת), בעת האכרזה על ירושלים רבתי, אכרזה מוניציפלית שהחילה את שטח השיפוט של העיר, ללא יצירת חומה פיסית שמקיפה אותה. לאמור, הר הזיתים הוכרז כירושלים, הגם שפיסית לא היה חלק משטחה, וסופח אליה. לטענתו, חז"ל עשו כן בכדי לאפשר להר, שהיה נקודה אסטרטגית חשובה מאין כמותה, שממנו ניתן לכבוש את ירושלים, להיות איזור מיושב ומוגן כראוי, עם כל ההטבות הנלוות למגורים בעיר הקודש והמקדש. ממשלת ישראל, לעומת זאת, ביצעה את האכרזה בכדי להבהיר שירושלים ההיסטורית, זו שבה נקברו צדיקים וקדושים, זו שבה נעשו חלק מפעולות המקדש, זו שיהודים ערגו אליה במשך אלפי שנים, כולה תיוותר באחריות בירת ישראל, ללא יוצא מן הכלל.
בכך רומם הרב ש"י כהן, כדרכו בקודש יש לומר, את פעולות המדינה החדשה למדרגת מעשה קדוש, גילוי שכינה, וחיבור בין ישן לחדש, בין עתיק למודרני. ברי שחילו במעשה זה נבע מתוך הכרה, שהראי"ה קוק הורה אותה בשו"ת משפט כהן שלו, סימן קמד, שמדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם. תפיסה זו מעניקה לשלטונות המדינה מעמד לא פחות משל מלך ישראל בתקופת התנ"ך. זו עמדה בסיסית שרואה בדמוקרטיה הישראלית ביטוי לשילוב זרועות בין הארצי לשמיימי, אחריות לאומית של ניהול המדינה מכח המנדט שניתן לעם ישראל בסיני. רבים רבים מחכמי ישראל דגלו בעמדה כזו (בראשם הרמב"ם עם משפטי המלוכה שלו, הר"ן בדרשותיו, הרלב"ג בפרשנותו למקרא, ועוד רבים), והבינו שכל ריבונות יהודית בארץ ישראל היא היא הריבון הרצוי לפני המקום, והיא פועלת לא רק מכח העם היושב בציון, אלא גם מכח ברית נצחית בין ישראל לאביהם שבשמים.
חבל על דאבדין ולא משתכחין, אך מורשתו הרוחנית של הרב שאר ישוב כהן זצ"ל, כנושא נס קדושת המדינה ומוסדותיה, וכממשיך מסורת הדורות מבית הראי"ה ונזיר א-להים ר' דוד כהן אביו, תמשיך להדהד בין כתלי בתי המדרש ובצבוריות הישראלית לאורך שנים רבות ב"ה.
(כי תצא תשעו)

הפוסט הרב שאר ישוב כהן זצ"ל ומדינת ישראל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מבצע בצר בשבת נחמו

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Thu, 03 Sep 2020 15:33:51 +0000

לפני 68 שנה, חודשים ספורים לאחר הקמת המדינה, החליט דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון, על מבצע לביעור נגע ההשתמטות בעיר העברית הראשונה, תל-אביב. הרקע למבצע היה תחושה קשה שחיילים ששבים מן החזית רואים את בני גילם מנהלים חיים אזרחיים רגועים ושלווים, בבתי קפה ובתיאטראות. לפיכך, בעיצומה של ההפוגה השנייה, י"ז אב תש"ח (22/8/1948) הוחלט על "מבצע בצר". תכלית המבצע הייתה לסגור את תל-אביב ולסרוק אותה במהלך כמה ימים, בכדי לאתר את כל המשתמטים שמחלישים את הצבא מבחינה מוראלית, ופוגעים ביכולתו להביא להכרעה ברורה במלחמה. בפועל, הישגי המבצע היו דלים למדי, ופחות מאלף עריקים נמצאו (באותם ימים סיכמו דוד בן-גוריון והרב יהודה ליב פישמן-מימון על ייסוד מה שלימים נודע בכינוי "השירות הלאומי", בכדי לאפשר לבנות דתיות לשרת שלא במסגרת הצבאית).
כך הכריז עמנואל נשרי, מפקד העיר תל-אביב, ולימים אל"מ ומפקד בה"ד 1: "הוא נקרא בצר על שם אחת מערי המקלט שהיו בישראל. הכוונה לדאוג לכך שתל-אביב לא תיהפך לעיר מקלט למשתמט […] הצבא רוצה יחד עם זה לבצר את שורותיו".
לימים זוהתה "בצר", עירם של בני ראובן, כ"אום אל-עמד" שבירדן, אתר שבו חפרו הרומאים את אחד ממכרות הנחושת המרשימים בעולם העתיק. מכרה זה משקף כנראה את הבדידות המבוצרת של עירם של בני ראובן, שהיו זקוקים להגנה באזור מפני נוודי מדבר מסוכנים. הביצורים אינם ניכרים בשטח היום, אולם המקום ניצב על רכס כביר מעל הערבה, מצידה הירדני. אין אפשרות מעשית לגשת את הרכס בלא להתגלות, ובלא לאפשר ליושב שם להתגונן היטב מפני כל פולש עוין.
עוד הכריז נשרי שהעריקות הינה תופעה שאיננה מתאימה לאומה בריאה ואיתנה:
"הצבא לא יראה אוייב במשתמט, אלא תופעה חולנית הנובעת מחיים ממושכים בגלות. הצבא קיבל הוראות להתייחס בחמלה לעריקים ולמשתמטים ויראה בהם מועמדים לצבא ההגנה לישראל. הם לא יושפלו ולא יושמצו, וירשו להם להצטרף לצבא".
הבחירה ב"בצר" כשם המבצע מתאימה לכך שבפרשת ואתחנן, היא הנקראת בשבת נחמו, מופיעה לראשונה (מתוך שלוש פעמים בלבד במקרא), העיר "בצר במדבר", כעיר מקלט בנחלת שבט ראובן. אולם, אין זה ההקשר התנ"כי היחידי למבצע, והצביע עליו הריא"ה הרצוג בנאום חוצב להבות שנשא בעיצומו של המבצע, בוועד הפועל הציוני שהתכנס באותם ימים. הרב הרצוג ציטט את שורות הפתיחה של נבואת ישעיהו הנקראת בשבת נחמו (ישעיהו מ, א-ב): "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱ-לֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ". הריא"ה הרצוג חתם את נאומו (מובא בעיתון הצפה, 25/8/48):
"אך אתם, בית ישראל, אתם מהרו! אתם הקדימו! מבעד למסכת הסיבות הכירו כבר עתה את יד ההשגחה העליונה! התרוממו, התנשאו לשיא של המרום הקדוש והנשגב שבתופעה ההיסטורית המופלאה הזאת! התאחדו, התלכדו, התכוננו למאמץ העליון, אך מתוך אמונת איתן בצור ישראל וגואלו ובתורת קדשו; ומהרה, כדבר נביאנו, יישמע קול מבשרת ציון, מבשרת ירושלים".
אהרן ציזלינג, איש עין-חרוד ואחדות העבודה, הזכיר בישיבת הוועד הפועל ההיא את דברי הנביא ישעיהו, מהפטרת "כי תבוא", בדרישה לפתוח את שערי הארץ באופן מוחלט ומלא לעולים (ישעיהו פרק ס, יא): "וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ".
הקריאה לאיחוד השורות בצבאיות היהודית, כתנאי בל-יעבור להנעת תהליכי הגאולה וביסוסם איננה דבר חדש, אם כן, וכבר נביאינו ניבאו על כך. אף בעת החדשה, ערב שיבת ציון הנוכחית, נמצאו הקוראים לדגל. היה זה הרב ד"ר יהודה ביבאס, תלמיד חכם ואוהב ארץ ישראל (מנוחתו כבוד בבית החיים שבעיה"ק חברון תובב"א), שבהשפעת תהפוכות הלאומיות בבלקן בראשית המאה ה-19, סבב בכל תפוצות ישראל וקרא לבני עמנו לאחוז בחרב, ולשחרר את הארץ מידי הכובש העות'מאני.
בהיותו בוולאכיה (דרום רומניה של ימינו, התקיימה כנסיכות עצמאית עד אמצע המאה ה-19 למניינם), נשא דברים חוצבי להבות בעד יציאה למלחמה בפולש. כך מעיד הכומר הסקוטי אנדרו בונאר, שהקדיש את מיטב שנותיו למאמץ לנצר את היהודים, אותם ראה כמלוכלכים ופרימיטיביים, והתהלך בארצות תבל תוך סקירת הקהילות השונות באירופה והסבר מהן נקודות התורפה שלהן, אותן יוכלו לנצל מיסיונרים עתידיים (Andrew A. Bonar, Narrative of a Mission of Inquiry to the Jews from the Church of Scotland, Philadelphia: Presbyterian Board of Publication, 1845). בהרצאתו בפני היהודים (מוזכרת אצל בונאר, עמ' 380), הטיף הרב ביבאס בפניהם ללמוד חכמות כלליות, כגון מדעים, אסטרונומיה, מוזיקה, ועוד, שכן בגולה בני ישראל חולים, ובכדי לרפאם יש צורך בשימוש ברפואות שונות. סמים חזקים אלה, עשויים לרומם את רוח האומה ולהעניק לה כלים להתאושש ולקום בכוחות עצמה. לדעתו: "היהודים צריכים להיות מודרכים במדע ובנשק, בכדי שישחררו את ארץ הקודש מידי הטורקים, תחת הנהגת המשיח, כשם שהיוונים שחררו את ארצם" (תרגום שלי).
גישה זו, של השכלה והעצמת היכולות האישיות של בני האומה כתנאי בל יעבור לצעידתם בעקבות המשיח לשם מימוש משימות העתיד, משקפת עמדה מודרנית ביותר, כזו שמטילה את האחריות לגאולה לפתחה של האומה, ולא מסתפקת בנסים ובמעשי פלאים גרידא. הכל בהמשך לבשורות הנביאים.
(ואתחנן תשעו)

הפוסט מבצע בצר בשבת נחמו הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בין שמרנות לרפורמה – ניצני היהדות הקונסרבטיבית

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Thu, 03 Sep 2020 14:01:50 +0000

במכתב של ר' צבי הירש קלישר לעיתון המגיד (משנת תרכ"ט), בעקבות פרסום ספרו של מנואל יואל, מממשיכי דרכו של גייגר בתנועה הרפורמית כתוב כך:
"ומי יתן ויואל האיש לשבת יחדו עם שלומי אמוני ישורון, ולהיות מעושי השלום במרומים, ויסיר את לב התועים להנטותם אל לבבו הטהורה, לדרוש מטרת האמת ושלום אין קץ, ויקדש שמו הגדול כאשר מאז עשה רבו הגאון מו״ה זכריה פראנקל נ״י, יושב כעת בשבת תחכמונים בברעסלא וכמי מלא ימצו למה דורשי צדק, ויגבה לבו בדרכי ד׳ ".
הרב זכריה פרנקל המדובר הוא אבי השיטה הפוזיטיבית-היסטורית, ממנה התפתחה לימים התנועה הקונסרבטיבית. זו קמה כמחאה דווקא כנגד העמדות הרפורמיות הקיצוניות שהונהגו בגרמניה ובארה"ב, וכך שמה מורה (קונסרבטיביות מלשון שמרנות, שימור). המחאה של מייסדי השיטה הייתה הן על הזלזול העמוק של התנועה הרפורמית בהלכה ובכתבי הקודש בפועל, והן על השקפתם העקרונית שממסמסת את היסוד ההתגלותי בדברי התורה, שבכתב ושבעל פה.
העמדה של פרנקל וסיעתו, בראשית הדרך, הייתה להתנגד נחרצות לשינויים מהותיים בהלכה (מקובל לייחס לפרנקל את ה"רפורמה" הקיצונית ביותר בימי חייו, האפשרות של ביטול יום טוב שני של גלויות בעידן הלוחות המודפסים, וגם זאת לא כהוראה מעשית אלא כהצעה שיש לשקול אותה בשיקול דעת חמור ומשותף לכלל רבני ישראל), בתפילה ובמבנה בתי הכנסת. עם זאת, בניגוד למה שרגילים לייחס לעמדות אורתודוקסיות קלאסיות (קשה להצביע על עמדה חד-משמעית כזו שנאמרה מפי אף אחד מראשי דבּריו של עולם התורה), העמדה הקונסרבטיבית היא שדבר ה' ממשיך להתגלות ותובע מההולכים בדרכו ולאורו, מתוך כבוד ויקר למסורת ההלכה, לקבל שההלכה מושפעת גם מנסיבות חיצוניות, מהתפתחויות היסטוריות ותרבותיות סביבתיות. לפיכך, יש מקום לשינויים של ממש בהוראות ההלכה, בהתאם לשינויי הסביבה.
למעשה, אין חולק בקרב פוסקי ההלכה שאיננה דומה פסיקה מימיו של הרמב"ם, לפני שמונה מאות שנה, לפסיקה היום, דרך משל. הנסיבות השתנו לבלי הכר, הן מבחינת שינויים מקריים (התפתחות הטכנולוגיה, התקשורת, שפת העם) והן מבחינת שיקולים מהותיים (קמה מדינת ישראל, ואינם דומים חיי ריבונות לחיי גלות, המציאות החברתית-דתית בעם ישראל שונה לחלוטין מזו של ימי הביניים, קיימת סכנת התבוללות מוחשית היום, בעידן של שוויון זכויות ברוב מדינות העולם, וכיוצא בזה). אולם, מאז ימיו של פרנקל ועד ימינו, באשר הדברים נוגעים למנהיגי ההלכה, המחלוקת העמוקה היא באשר לשאלה היכן אנחנו נזהרים יותר ושמים גבול, שאותו אין לחצות בכל מחיר.
רק שוטה יתעלם מהעובדה שברוב ככל הקהילות הקונסרבטיביות בעולם (בישראל מדובר בקבוצה קטנה ולא מוגדרת די הצורך) קיימת תופעה מאוד מאוד רחבה של חילול שבת, התעלמות מדיני כשרות, ובעיה מהותית של נשואי תערובת. אלו עיקרי הדת, לא רק בשל חומרתם ההלכתית אלא בעיקר בשל החיץ שהם יוצרים נגד סכר הטמיעה ושכחת הזהות היהודית, ולא תופעות זניחות שניתן לעכל כחברה דתית. הרוב המוחלט של מנהיגי ההלכה הקונסרבטיביים לא יעודדו התנהגות כזו (הגם שהתירו בפה מלא הדלקת תאורה בשבת ונסיעה ברכב לבית הכנסת בקהילות רבות – נושא שקרע את התנועה ולדעת כמה מראשיה הוביל לחורבן השבת), וחלקם אף עשוי למחות כנגדה, אך בפועל הם משתפים פעולה עם קהילות שזה המודוס אופרנדי שלהן. האם אין שורש ויסוד לסכנה בדברי והוראות מנהיגי ההלכה של קבוצה זו? אם כן, כאשר במבחן התוצאה נוחלת העמדה הקונסרבטיבית כישלון חינוכי מוחלט בניסיון לייצר יהדות הלכתית "חדשה", יש מקום לחזור אל מבקריה הגדולים בראשיתה ולהכיר לפחות בחלק מאזהרותיהם כבעלות חוש חריף של הכרת נפש האדם.
אין זה מפליא שהיהדות הקונסרבטיבית מצויה בתהליך התכווצות משמעותי, הן בשל העדר ילודה מספקת, אך בראש ובראשונה בשל זליגה של חברים מקהילותיה למחוזות של התבוללות או התרחקות קיצונית מתורת ישראל. הגם שבתחילת הדרך הציגה עצמה היהדות הקונסרבטיבית כמשענת שתכליתה למתן תופעות של נטישת הדת ועזיבת היהדות, (בל נשכח שגם שמואל הולדהיים הציב עצמו כמגן היהדות מפני הטמיעה, וראו מה עלה לו.), בפועל, היהדות הקונסרבטיבית מהווה פוטנציאל אדיר של עזיבת היהדות בגולה.
יתכן שהדבר קשור גם בכך שאין ליהדות זו סמכות הלכתית מרכזית, שמחייבת את בני הקהילות שלה, או אף את רבניה (קיים גוף מרכזי בשם כנסת הרבנים, ולו ועד הלכה, אך פסיקותיו אינן מחייבות באופן מוחלט וגורף אף קהילה או רב). נבהיר, גם בעולם האורתודוקסי אין לנו כיום סנהדרין או גוף מחייב אחר, אולם העולם האורתודוקסי איננו פותח בגאון את שעריו לעבר תמורות היסטוריות, ואינו מאמץ לחיקו שינויים מהפכניים בתפיסתו ההלכתית בשל לחץ סביבתי וקהילתי דרך כלל. לפיכך, העדר גוף פסיקה מרכזי איננו גורם להתרת רסן מוחלטת ולשבירת חומות הקהילה והלאום. בעולם הקונסרבטיבי נתונה בידי כל רב, ולמעשה כל חבר קהילה, חירות כמעט בלתי מוגבלת לאמץ לעצמו תפיסה, תאוריה הלכתית או פסיקות שונות ומשונות, ללא בקרה וללא מחסום חברתיים והלכתיים ברורים די הצורך.
כאמור, הייתה קיימת מראשית הדרך הערכה רבה לדמות כמו רז"פ, מקרב חכמי ישראל גדולים ביותר. אך אין בהערכה זו כדי לטשטש את ההתנגדות הנחרצת למה שעלה מתלמידיו ותלמידי תלמידיו. כך הרב יחיאל יעקב ויינברג, במאמרו "הסמיכה, הנסמכים והמסמיכים", בתוך קובץ התורה והמדינה ז-ח (תשט"ו-תשי"ז), בעריכת הרב שאול ישראלי: "והרב ר' ישראל פורת […] בהשערתו זו שבימי רשב"ג נוצרה ביבנה משרה חדשה של "חכם" כבר קדמוה רז"פ בדרכי המשנה […] וכבר נחלקו בזה רבותינו הראשונים, והאריך בזה הר"ל גינצבורג בפירושים וחידושים בירושלמי חלק ג" (גם ר' לוי גינצבורג היה מגדולי מנהיגי הרוח של התנועה הקונסרבטיבית, ובניגוד לרז"פ הוא עצמו חתום על כמה הוראות הלכתיות שמסורת ההלכה הקלאסית איננה מסוגלת לסובלן. עליו ברשימה הבאה). במכתב אישי לרי"י אפפעל כתב רי"י ויינברג, בקשר לתרגום ספר "דרכי המשנה" לאנגלית (מובא בתוך כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג, כרך ב, בהוצאת מלך שפירו): "מתיירא אני שהקנאים באנגליה יפגעו בו, שהם חושבים את רז"פ למין ואפיקורס לפי שר' שמשון רפאל הירש יצא למלחמה נגדו".
זאת ועוד, בספר משנת הנזיר מובאים קטעי יומן מר' דוד כהן, ושם הוא מספר על עצמו: "ואני יושב ושוקד על התלמוד והמדרשים בייחוד, לפי דרך המחקרית ההיסטורית, במורה נבוכי הזמן לרנ"ק, וידידו מהר"ץ חיות, ור' זכריה פרנקל בדרכי המשנה ומבוא הירושלמי".
אף הרב משה זאקס, שליח ארץ הקודש בתפוצות, תלמידם של ר' עקיבא איגר והחתם סופר, מעיד במכתבו לעיתון המגיד (משנת תרכ"א) על בית המדרש לרבנים בברסלאו מיסודו של רז"פ:
״כל המרבה לספר בשבחו – הרי זה משובח […] מי יוכל לספר בשבח האדם הגדול, אשר שם תלמידי חכמים מבקשים תורה וחכמה מפיו, הוא הרב הגדול החכם המובהק בחכמת התורה ובכל חכמות הלמודיות, כש״ת מוהר״ר זכריה פראנקעל. כל בית־ועד החכמים תחת ידו, והוא ינהלם על מבועי התורה והחכמה ויראת שמים כיד ה׳ הטובה עליו״.
וכה כתב רצ"ה חיות עצמו בהקדמת השו"ת שלו:
"וכן חברו בזמנינו ביאורים על כתבי קודש בדרך הבקורת הרב מוהר"ש אבד"ק קעניגסבערג מכונה הכתב והקבלה (הכוונה היא לר' יעקב צבי מקלנבורג, כמובן) […] ועל העתקת השבעים הרב הגדול החכם הכולל מוה' זכריה פראנקעל הרב מדרעזין […]".
כל אלה היו חכמים אורתודוקסיים נשואי פנים, שאין לזלזל ולהקל ראש בעדויותיהם ובהערכותיהם. יחד עם זאת, הפולמוס שהתעורר בגרמניה, בין רז"פ לשניים ממנהיגי האורתודוקסיה באותה עת, רש"ר הירש ור' עזריאל הילדסהיימר, נתן את אותותיו והפך את רז"פ למוקצה מחמת מיאוס בקרב רבים ממורי ההלכה ולמדני ישראל, ככל הנראה על לא עוול אישי בכפו, אלא רק מחמת הסכנה שבהבנה מוטעית ומופלגת של דבריו, מה שאכן קרה.
(שופטים תשעה)

הפוסט בין שמרנות לרפורמה – ניצני היהדות הקונסרבטיבית הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שנאת ישראל לדורותיה, חורבן הבית וחילול ה'

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Thu, 03 Sep 2020 13:27:05 +0000

לאורך הדורות התרחבה והתפשטה לה תופעת שנאת ישראל בקרב אומות העולם. לא רבים היו היהודים שהעזו לעמוד ולהוכיח את שכניהם על התנהלותם הנלוזה והירודה. אחד הקדמונים שבהם היה יוסף בן-מתתיהו, מי שעד היום דמותו הקונטרוברסלית ראויה לבחינה חשדנית בשל הפניית העורף למורדי המרד הגדול, שבחיבורו "נגד אפיון" מבקש להגן על היהודים מפני השמצות פרועות ומרושעות שזכו לפריחה באימרפיה הרומית.
להבדיל, אחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים הקדיש גם הוא חלק ניכר מחייו למלחמה אבודה מסוג זה, בפרלמנט הרומני. יהודי יקר זה, הרב יהודה לייב צירלסון הי"ד, היה ממקימי אגודת ישראל, ומהתומכים הנלהבים ברעיון שיבת ישראל לארצם. כהונתו בפרלמנט הרומני (בין השנים 1926-1920) התאפיינה במאבקים בלתי פוסקים על זכותם של ישראל לחיות חיים נורמליים בכל אתר ואתר, ולא לסבול משנאה תהומית ופרועה, מסוג השנאה שרווח במוסדות הרומניים.
הרב צירלסון היה רבה של קישינב, ואף רבה של בסרביה כולה, עד השואה, בה נספה בהפצצה גרמנית. בכמה מספריו העלה על הכתב נאומים נפלאים שנשא בבמות שונות, וביניהן גם על במת הפרלמנט. אחד מהם הוא ספרו הגיון לבי, שיצא לאור בקישינב תרפ"ט (1929 למניינם), שבכותרתו נכתב "מערכת עניני הטפה שונים". בסימן יז בספרו, שנאמר בשנת תר"ף בסניף אגודת ישראל בקישינב, מעניק לנו הרב צירלסון תובנות חשובות ביחס לשנאת ישראל:
"יען כי באשר השנאה לישראל איננה אלא בת החיה שבאדם, התאמצו תמיד צוררינו להסיר מעל עצמם חרפת פראות כזאת, בבדאם שטנות שונות, המבוססות כולן על התבדלותנו מכל העמים".
לשיטתו של הרב, מאחר ששנאת ישראל היא ביטוי לרמה אנושית ירודה ושפלה במיוחד, ממילא היה נוח להם לשונאי ישראל שעמנו היה נבדל מהם, שכן הדברים אישרו, לכאורה, את העובדה שלעמנו אין רשות ולא ראוי לו להתקבל בקהל העמים הנאורים. מנגד, עליית ההשכלה ורוחות האמנסיפציה, שהובילו בכנפיהן, כידוע, דווקא עלייה חריפה וקיצונית בגילויי האנטישמיות בעולם כולו, מנעה מהאנטישמים להמשיך בדרכם, שמנגחת את ישראל על התבדלותם וחריגותם:
"ממילא, בהרוס משכילינו ההם את חומת התבדלותנו, הלא הרסו עמה יחד גם את כל בסיסה של התנצלות אויבינו, אשר מבלעדיה הן יכוסו קיקיון בתור חיות בצורת אדם. העובדה הזאת של הריסת כל בסיסם, היא היא שעוררה חמת אויבינו במלוא העולם עד להשחית".
אמירות קשות עוד יותר מצויות בנאומו המופלא של הרב צירלסון מהפרלמנט הרומני, משנת תרפ"ג, שמופיע בספרו, בעמ' שיא. לדעתו, בראש דבריו, "האנטישמיות אין לה שום מקור אחר, זולתי השנאה לבני אדם בכלל". בדברים קשים כלפי מנהיגי רומניה, נציגיה הנבחרים ושריה, מתריס הרב צירלסון באומץ, ותובע:
"רק אתם תוכלו לעשות את רומניה שתהיה באמת גדולה, לא רק מצד שטח ארצה, לא רק מצד מספר תושביה, כי אם, מה שהוא העיקר, מצד חייה המוסריים!
אתם, האדונים המיניסטרים והדיפוטטים, הנכם הסופרים היותר נאמנים של ההיסטוריה היותר חדשה של רומניה הגדולה! לכן בל תרשו שיוכנס אל ההיסטוריה הזאת איזה דף מלוכלך בדמים, אלא שתתאמצו לכתוב אותה רק באותיות זהב!".
בנאום מרגש נוסף, אחרי שציטט מדברי קרל לודוויג ברנה, הסופר הגרמני ממוצא יהודי, שלעג לאנטישמים על אוולתם, ששימרה את היהדות רעננה ומלאת חיים, לגלג גם הוא לאלה שטוענים כנגד חוסר הלויאליות של היהודים במקומות מגוריהם, מכח המימרה המפורסמת המיוחסת למדינאי הרומאי קיקרו: "Ubi Bene ibi Patria", הווה אומר, כתרגומו של הרב צירלסון "במקום קבלת הטובה, שם היא ארץ מולדת" (המילה Patria, ארץ האב, כשמה של האניה המפורסמת שנועדה על ידי הבריטים לגרש עולים מארץ ישראל למאוריציוס, ושפוצצה בידי אנשי ההגנה).
אולם, נאום זה היה מהשפה ולחוץ, שכן הרב צירלסון עצמו לא ראה ברומניה את מולדתו. כך כתב בספרו הנודע לב יהודה, על אודות קרן הישוב, שהוקמה בכדי ליצור תשתית כלכלית להתיישבות יהודית בארץ (עמ' פ):
"הדבר היה בימים האחרונים למושכל ראשון כי הצלת היהדות בחומר וברוח, עד בוא הגואל המקווה, תלויה כעת הרבה בתחיית ארצנו הקדושה, העולה לעינינו באורח פלא כפורחת מיום ליום. אולם בעוד אשר אמונתנו תחצוב להבות, כי העליון ב"ה נותן אותה לבניו רק בתנאי קודם למעשה: ״בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו", כי לולא זאת תקיא הארץ אותנו, כאשר קאתנו מלפנים – הנה זאת היהדות החרדית, אשר על ידה, רק על ידה, יכול תנאי כזה להתקיים, היא נמצאת, למגנת לבנו, במצב הקפאון, עיניה רואות וכלות! איך שלעת עתה עושה רק החפשיוּת חיל בארץ ישראל, הן בנוגע לרסן ממשלתה והן בנוגע לחנוך הנוער שלה!".
דברים נוקבים אלה מלמדים עד כמה ראה הרב צירסלון עצמו כיהודי חרד, הדבק בכ נימי נפשו בארץ ישראל, בעמה ובתורתה.
כפי שפתחנו, לא לאורך כל הדורות נמצא מי שיעמוד בפרץ, וינגח את אויבי ישראל בפניהם בעוז ובאיתנות. כזה היה הרב צירלסון, שאף קרא בגלוי לאמץ באירופה את החרם המפורסם שהטילו מנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב על גרמניה ההיטלראית בשנת 1933, בקובעו שרוח ישראל איננה ניתנת לכניעה, ומי שמבקש לפגוע בישראל על העם לאמץ את כל כוחותיו להרים יד כנגדו, בחיל, וברוח.
(תולדות תשעא)

הפוסט שנאת ישראל לדורותיה, חורבן הבית וחילול ה' הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

לשלושה באלול

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Thu, 03 Sep 2020 09:05:31 +0000

מדי שנה, בג' אלול, אנו מציינים את יום פטירתו של הכהן הגדול מאחיו, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק. גדולתו של הרב בכל תחום (קבלה והלכה, השקפה והנהגה צבורית) היתה כה גדולה, עד כי קשה מאוד לתארה במלים. וכמו שכתב בנו הגדול, הרצי"ה, בפתח החוברת שהוציא לאור במלאת שנה לפטירתו (נפש הראי"ה):
"השורות דלהלן אינן באות לספר שבחים של אאמו"ר (הראי"ה, כמובן) מרן הרב זצ"ל. לא הייתי מרהיב עוז לכך. מי ימלל ומי ישמיע?!".
לפיכך, ולכבוד פתיחת שנת הלימודים, הממשמשת ובאה, ראיתי לנכון להביא את דברי הראי"ה עצמם, לקיים בו "דבריהם הם זכרונם". הדברים לקוחים מאגרת ששלח הראי"ה לאסיפה הגדולה של "אגודת ישראל", אייר תרע"ב (1912 למניינם). באגרת מעביר הרב ביקורת מחוכמת, על ההתנהלות הצבורית של המפלגה, ומשבח אותה על נקיטת קו שיווקי מסויים, מתוך ציפיה שהוא יתממש גם במציאות (אגרות הראי"ה, כרך ב אגרת תכז):
"נכבד מאוד הוא דבר הקריאה להתעודדות האומה בכללה. הפתגם "כלל ישראל", ההולך ונכפל במכתבם הקדוש, אות הוא שגדולי הדור, גאוני התורה וצדיקי הזמן, עומדים הם על הבסיס של אחדות האומה כולה. ובזה אנו רואים יד ד' לטובה על עמו, שאחרי אשר עברו ימים רבים של התגדרויות מיוחדות, למפלגות ואגודות, שכל אחת דאגה רק לבצרונה, באים ימים של התעוררות לאחדות כללית, המאספת על דגלה את כל האומה כולה. ימים רבים ישבתי משמים, מתוך הצער הגדול שפצע את לבבי יום יום, מאשר שמעתי את הד קולם של שלמי אמוני ישראל בתקופתנו האחרונה, שהוא יוצא בצביון הראוי לצאת מתוך חצוצרה קטנה של מפלגה פרטית אחת, מה שלא היה זה מימי עולם. וב"ה שהרבה הוקל מכאובי על ידי הד קול קדשם, ההולך בעוז, שאיננו מדבר בשם ולשם מפלגה וכתה מיוחדת, כי אם לדרישת הטוב של כללות האומה, לכל רוחבה, עומקה והיקפה של מובן המילה…".
בהמשך מבהיר הראי"ה שכוונתו, בין השאר, על ההתפלגות החמורה במוסדות החינוך, שכל מפלגה וכת מאמצת לעצמה קו קיצוני ובלתי מתפשר, ובכך מונעת כל יכולת לשתף פעולה עם חלקיה האחרים של האומה, כמו גם שמה לנגד עיניה רק את צרכיה האישיים, ומתעלמת מצרכי הציבור כולו:
"וכיון שאנו עומדים על בסיס נאמן זה, הרי דאגתנו למטרת פעולותינו הולכת היא ומקפת את כל ענייני האומה לכל פלגותיה. כעת כבר אי אפשר לנו לומר שיש איזה ענין הנעשה בכל מרחבי האומה שאנו בני חורין מלשום עליו לב, ושאנו רשאים להתייחס אליו בשוויון נפש, מבלי להשתדל בהטבתו כמה שיעלה בידינו, הרבה או גם מעט".
ב"ה, גם שבעים ושתיים שנה אחרי פטירתו, מהדהדים דברי קדשו של מרן הראי"ה לנגד עינינו, וקוראים לנו לפעולות אמיצות, לטובת עידוד וזירוז מפעלי הגאולה, ואיחוי הקהילות השונות בעם ישראל. ראוי שנמשיך כולנו, ובוודאי כל אלה המבקשים להתגדר בתואר תלמידי הראי"ה וממשיכי דרכו, לדבוק בדרך האחדות ואהבת ישראל, ובדרך של היענות למפעלים כלל-ישראליים, ולא רק בדרך של ניצול כוחנו לטובת קידום צרכינו הפרטיים. בקליטת עלייה, באהבת ישראל ובקבלתם של כל היהודים כשווים ובני זכויות, בהיפתחות לבעיות ולמצוקות של החברה הישראלית כולה – בהם נעוץ סוד הגאולה. בל נהיה ח"ו מאלה שמדברים גבוהה גבוהה, וכנסת ישראל וכלל ישראל בפיהם, אך ליבם ומעשיהם מורים את ההיפך מאמירות אלה, והן אינן אלא כסות עינים והצטדקות ריקה מכל תוכן.
לקראת ימי הרחמים והסליחות נדרשים תיקוני גאולה גדולים מכל אחד ואחד מאתנו, כפרטים וכציבור, ולוואי שנתעלה בענין אחדות ישראל, שבה תלוי הדין, כמאמר חז"ל (ספרי במדבר פיסקא מב):
"ר' אלעזר הקפר אומר: גדול השלום, שאין חותם כל הברכות אלא שלום, שנאמר 'יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך' ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום'.
ר' אלעזר בנו של ר' אלעזר הקפר אומר: גדול השלום, שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם – כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם, שנאמר 'חבור עצבים אפרים הנח לו' (הושע ד,יז). אבל משנחלקו מה נאמר בהם? 'חלק לבם עתה יאשמו' (שם)".
(שופטים תשסז)

הפוסט לשלושה באלול הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל

הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן) — Thu, 03 Sep 2020 08:51:00 +0000

ר' יוסף ב"ר אליהו חיים, רבם הגדול של בני בבל, התייחס בספרו המפורסם "בן איש חי" לפסוק המצוטט בכותרת, בפתיחה לפרשת עקב. לשיטתו, בשלושה תחומים עלול האדם לטעות ולחשוב שכוחו ועצם ידו עשה לו את החיל הזה. תחומים אלה הם הנדל"ן, ההון המזומן ופרי מעשיו ויבולו. כנגד הראשון העניקה לנו התורה את השמיטה, כנגד השני הגבילה אותנו התורה באיסורי ריבית, וכנגד השלישי ציוותה אותנו התורה לברך לפני כל אכילה מפירות האדמה והאילן. כל אלה נועדו לשמש מזכרת לכך שה' א-להינו הוא הנותן לנו כח לעשות חיל. בדומה לזה ראה בספר המצוות הגדול (סמ"ג), לר' משה מקוצי, הסובר שמפסוק זה למדים שיש איסור מן התורה להתגאות ולייחס לעצמנו חשיבות ומעלה (לא תעשה סד).
לדידו, כל הישג אנושי בעולם הזה – ראוי לו להצטמצם, וחובה "שיהיה האדם חושב תמיד על כל הטובה אשר ישיג בעוה"ז שאינו משיגה בכחו ועוצם ידו, אלא הכל הוא מגיע ובא לו מאתו יתברך" (שם). אבל המתבונן בלשון הפסוק ימצא הקשר שונה במקצת, לענ"ד. כך היא לשון הכתוב (דברים ח,יא-יח):
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא… הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה… וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".
אונקלוס מיקד את ה"כח לעשות חיל" למקום מאוד ספציפי, וכתב (דברים ח,יח): "ארי הוא יהב לך עצה למקני נכסין". כלומר, הקב"ה מעניק לנו עצות נבונות ונכונות בכדי שנצליח היטב בקנין נכסים. אונקלוס התייחס רק למישור הכלכלי, ונראה שהתעלם מפירוש המילה חיל במובנה התנ"כי הקלאסי. האם חיל אינו אלא הצלחה כלכלית? או שמא חיל הוא סטאטוס, עוצמה אנושית, בעל מדדים מגוונים. לפיכך, נדמה שדברי רבינו הגדול הרמב"ן מבהירים לנו את כוונת הכתוב (שם):
"…ידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף… על כן אמר, אם תחשוב 'כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה', תזכור השם שהוציא אותך ממצרים, ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל, ותזכור עוד כי במדבר, אשר אין לאל ידך לחיות, שם עשה לך כל צרכך. אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך – השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם – יכלה כחך ושארך, ותאבד כאשר אבדו הם (עממי כנען – צ"ה), כי כל עוזבי ה' יכלו".
בניגוד לבן איש חי, שלמעשה גימד לחלוטין את מפעליו של האדם בעולם, הרמב"ן מציג מערכת שונה של כוחות ויחסים בין האומה לקב"ה. בגלות אכן אין לאומה משל עצמה דבר. הכל מגיע לה ישירות מאת בורא העולם. אולם, עם הכניסה לארץ מתעצמים כוחות האומה, והם נבנים והולכים. רמב"ן לא רואה בכך גנאי, להיפך! אכן, יש חיל לישראל בארצם. אולם, מעיר רמב"ן, גם חיל זה התפתח רק בהסכמה א-להית, ובתנאי שתישמר דרך ה'. לפיכך, אם רצוננו לשמור על החיל שבנינו – שומה עלינו לזכור למי עלינו להכיר טובה, ולאיזו דרך רוחנית אנו מחוייבים (ראה פירוש הנושא אופי דומה בעקידת יצחק לר' יצחק עראמה, שער כו).
ההבנה שהדריכה את הרמב"ן, היא זו שעמדה בבסיס משנתם של כל מבשרי הציונות לאורך הדורות, שהשתוקקו לעלות לארץ הקודש, ולעשות בה חיל, דוגמת ר' יהודה הלוי, השל"ה הקדוש, רמח"ל, הגר"א, הרצ"ה קלישר ור"י אלקלעי, הראי"ה קוק ועוד. כולם הבינו שבא"י בכוחה של האומה לעשות חיל, לבנות ולהפריח, ולהיות איתנים ובטוחים בה בכח הזרוע, כמו גם בהעצמת הקשר הרוחני לא-להי ישראל. לתפיסתם חשוב היה לבנות את מימד החיל, שאיננו מילת גנאי במקרא גם כאשר הוא מיוחס לבני אדם. ראה לדוגמה (שמות יח,כה): "וַיִּבְחַר משֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת", וכן ביחס לגדעון, יפתח, קיש אבי שאול המלך, בועז, דוד המלך, בניהו בן יהוידע, ועוד ועוד. עם בניית החיל הטבעי בארץ ישראל, יש לבסס את תודעת הקשר בין ישראל לא-להיהם, שהוא המזין את חילנו ועוצמתנו.
עוד לפני הקמת המדינה הכירו כל גורמי הישוב בצורך שיש בישות צבאית חזקה שתגן על גבולות המדינה, ותשמש כלי לביסוס מעמדה ואיתנותה. לימים הפך צה"ל לצבא העם, מתוך ההכרה בערך החינוכי שיש בשירות בו, המתפקד ככור היתוך חברתי, יחד עם חינוך לערכים של רעות וגבורה, אומץ לב, ומעל לכל – מוסריות ובחירה בדרך של עם סגולה, ערבות הדדית וחיבור איתן לארץ הקודש. אולם, ברבות השנים הלכה ותפחה תופעת ההשתמטות מהצבא, אם תוך ניצול אמתלה תורנית, כקרדום להמלט ממשימות לאומיות, ואם מתוך עצלות, נמיכות קומה וחולשה מוסרית. אלה, גם אלה, מסרבים להכיר בלגיטימציה של החיל הישראלי, בכך שהקב"ה העניק לנו אוטונומיה, ותבע מאתנו לבצר את מעמדנו כאומה עצמאית, בעלת זכות קיום. התורה היא ללא ספק מסגרת החיים המוכוונת לנו מלמעלה, אולם חיי תורה בלבד אפשר לחיות גם בגלות (זוהי אמירה מאוד לא מדוייקת, ולא כאן המקום להאריך בזה), חיים ללא עצמאות ואחריות מוסרית וחברתית, יחד עם ענווה והכרה בבורא עולם המחיה ומפרנס אותנו. בארץ ישראל אנו נתבעים להנהגה אחרת, למצוה של ירושת הארץ וישיבה בה, על כל המשתמע מכך. המתנער מאחריות לגורלה של המדינה ולביטחונה, מתנער ממצוה חשובה זו, כמו גם ממצוות נוספות (יציאה למלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר, לא תעמוד על דם רעך, ועוד).
ר' שמעון בר יוחאי וחבריו, שהיו בני עלייה, שאף לתפילה אינם מפסיקים מלימודם, לא בחלו בחרב בעת שהאומה דרשה זאת מהם, בהוראת רבם הגדול, ר' עקיבא. ומה נענה אנחנו אחריהם? האם תורתנו קדושה וגדולה משלהם? האם לטובת טיולים בימי "בין הזמנים" ומסגרות פנאי ועבודה אחרות מותר לנטוש את בית המדרש, אך רק לטובת יציאה לצבא ה' אסור לעשות כן?! האם במדבר, עת שהיו ישראל עסוקים כל היום וכל הלילה בלימוד ובהתקרבות לדבר ה', האם אז לא הניחו צדיקי העולם את תלמודם בעת המלחמה על עמלק, מדין, עמון ומואב, ולאחר מכן על עממי כנען? לא שמענו מעולם על הנחה כזו שניתנה.
אמנם, יש הטוענים נגד דברינו מכח לשון הרמב"ם בחתימת ספר זרעים, בסוף הל' שמיטה ויובל (יג,יב-יג):
"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר 'ברך י"י חילו'. והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר 'אני חלקך ונחלתך'. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם (משמע שאף דויים בכלל – צ"ה) אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו, לדעה את יי… הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע"ה אומר 'י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'."
אמנם, כבר העיר מו"ר הרנ"א רבינוביץ' ביד פשוטה על סתירה בין דבריו אלה של הרמב"ם ללשונו בהל' מלכים ז,ח, שם מפורש שכהן גדול שנשא אלמנה איננו חוזר מערכי המלחמה, והוא פלא, כיצד הגיע למלחמה והוא כהן? ועוד כהן גדול?! לפיכך, מחלק מו"ר בין מלחמת ירושת הארץ, שבה מחוייבים כלל ישראל כאחד, ואף כהנים ולויים בכלל, לבין מלחמה שתכליתה ירושת נחלה של כל שבט ושבט, מלחמה שממנה נעדרים הלויים, שהרי אין להם נחלה, וחיל ה' הם. ולכן דייק הרמב"ם לכתוב: "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל", אך לא כתב שאין עורכין מלחמה כלל! אמנם, גם מי שאיננו מקבל דיוק זה חייב להתמודד עם דבריו הנוקבים של הרדב"ז, נושא הכלים החשוב של הרמב"ם, שמעיר על הלכה זו, שאינה תואמת את משנת הרמב"ם ביחס לאיסור החמור של נטילת כסף מן הציבור לטובת לימוד תורה. ולכן כך כתב:
"הוא מיושר דעתו וסברתו ז"ל, ודקדקתי בדבריו ז"ל, שכתב 'ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו', שהקב"ה יזכה לו להרויח בעולם דבר המספיק לו, ולא שישליך עצמו על הציבור…". אך, כאמור, ביחס למלחמת המצוה אף כהן גדול יוצא, ללא השתמטות והתחמקות, ומי יהין לקבוע שמלחמות ישראל אינן מלחמות מצוה?
מוקדש באהבה ובהערצה לכל המתגייסים למאמץ הלאומי של שמירה על בטחון המדינה ותושביה, שמעדיפים את טובת האומה וקיום מצוות ה' על פני טובתם האישית. ה' עמכם גבורי החיל!
(עקב תשסז)

הפוסט כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.