לקרוא את הרמב"ם בצורה פשוטה

(בשיפולי גלימתו של מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ')
הרב ד"ר צחי הרשקוביץ

פטירתו של מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ', ראש ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים, היא אובדן גדול לעולם התורה בכלל, ולעולם התורה של הציונות הדתית בפרט. הרב רבינוביץ', שהיה מוכר כפוסק, הוגה דעות וראש ישיבה דגול, היה מעל הכל – פרשן. לא פחות מ-21 כרכים של פרשנות שיטתית, נהירה ובהירה של משנה תורה לרמב"ם, הם עיקר מורשתו לדורות. כל מי שהכיר את הרב רבינוביץ', לא יכול היה שלא להתפעל מהערצתו העצומה לרמב"ם, שהיתה נעוצה לא רק בהיכרות ובהבנה בגודל מעלתו העיונית והאינטלקטואלית, אלא גם ביכולתו להנהיג את עמו במצבי משבר, לגלות אמפתיה לסובב, ולהיות מחנך דגול.
בשורות הבאות אנסה להציג כמה טעימות ממשנתו, כפי שהן באות לידי ביטוי ביחס לשמיטה וליובל, נושאיה המרכזיים של פרשת בהר. לקראת שנת השמיטה תשס"א הוציא לאור מו"ר כרך מיוחד של יד פשוטה על ספר זרעים (הגם שבאותה עת כבר הוציא לאור את ביאורו למדע, אהבה, זמנים ותחילת ספר נשים, ודילוג לספר זרעים על פני ספרי קדושה והפלאה לא אפיין את סדר הכתיבה שלו). גם בספר זה, כמו בכרכים אחרים מפרי עטו, משתקפת ראייתו הכוללת של מו"ר את דברי הרמב"ם. או כמו שנהג לומר לנו, "צריך לתת לרמב"ם להסביר את עצמו".
כך תובנה מרתקת שמופיעה בתחילת הספר (עמ' א), ביחס למבנה ספר זרעים: "ואף שהזכיר בתיאור הכללי 'שמיטים ויובלות תחילה', לא כך סידר את היחידות בתוך הספר – הלכות שמטה ויובל היא היחידה השביעית בספר זרעים – היחידה השביעית בספר השביעי".
רק מי שמעריך את הפן האסתטי ביצירתו של הרמב"ם (שספרו משנה תורה כולל 1000 פרקים) יכול להתרגש ולהבין את הרמיזה הנאה הזו. ולכן דבריו בפסקה הבאה, שמורים שאין מדובר ברמיזה ריקה, חשובים ביותר:
"ברם, מקומה בסוף הספר גם מפאת אופיה, שהרי כל היחידות בספר מסודרות לפי תדירותן: תחילה הלכות כלאים ואחר כך הלכות מתנות עניים – הללו יש בהן המחייבות משך כל השנה ובכל שנה ושנה; אחריהן הלכות תרומות והלכות מעשרות שאינן מחייבות בפירות שמטה ויובל, והלכות מעשר שני ונטע רבעי שאינן בכל שנה… כל אלה נהגו גם שלא בפני הבית, מה שאין כן בכורים… לפיכך הלכות בכורים ושאר מתנות כהונה, אף שגם הן שייכות בכל שנה, מקומן מאוחר. באחרונה מקומן של הלכות שמטה ויובל שמצותיהן העיקריות הן רק אחת לשבע שנים או אחת לשבע שביעיות".
דוגמה מרתקת ליכולתו הפרשנית וכנפיו הפרושות גם מחוץ לכתלי הלמדנות הסטנדרטית ניתן למצוא בעמ' ט, בהערה על נוסחת הרמב"ם בספר המצוות. במצוות עשה קלה כתב הרמב"ם: "הצווי שנצטוינו להשבית עבודת האדמה בשנה שביעית…". על כך מעיר מו"ר:
"הנוסח הערבי כאן בספר המצוות הוא פלאחה' אלארץ'. ניתן לתרגמו גם 'עבודת הארץ', וכך הוא בתרגומו של ר"ח העליר ז"ל (שמו"ר העריך מאד את מפעלו ונהג להשתמש בהוצאתו, צ"ה). ברם, טוב עשה הר"י קאפח זצ"ל שלא תירגם כך, שהרי המונח 'עבודת הארץ' הוא בעל משמעות מוגדרת – להוציא עבודת האילן. וכבר ציינתי (לקמן א, ד ד"ה החורש או החופר לצורך הקרקע, בהערה) שבמקום שרבינו מתכוון למונח ההלכתי המדוייק הוא כותב אותו בלשון הקודש גם התוך טקסט ערבי, אבל במקום שכותב בערבית מוכח שכוונתו לאו דווקא למושג 'עבודת הארץ', אלא לעיבוד הארץ…".
הגם שלא היה דובר ערבית, ניכרת כאן רגישות טקסטואלית כבירה, באזמל מנתחים, לא רק ללשון ולמשמעויותיה, אלא אפילו לאופן כתיבתה במארג המילולי המקורי.
העובדה שהשקיע לא פחות מ-13 עמודים בביאור המניין הקצר של המצוות בראש הלכות שמטה ויובל היא לא פחות מפלא בעולם הפרשני. טרם קם הפרשן שעמד על רמיזותיו העדינות של הרמב"ם במניינים הללו (יצויין שכרך שלם של יד פשוטה מוקדש להקמת המשנה תורה, וחלק נכבד ממנו ל"מנין הקצר" של המצוות בראש הספר).
בפרק העשירי של ההלכות, שמתחיל את הדיון ביובל, עומד מו"ר על סתירה, לכאורה, בין שתי הלכות, באשר לחשבון השמיטין והיובלות. בהלכה ד כותב הרמב"ם:
"נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן כשני חדשים, שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות – אותה השנה מוצאי שביעית היתה, ושנת ט"ו מן היובל התשיעי היתה, ולפי חשבון זה שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן שהיא שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למניין שטרות שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל".
מנגד, בהלכות ה-ו כתב:
"אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן וכן עולה בגמרא ע"ז חשבון זה שהוא קבלה.
ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל, וכולן לא מנו אלא לשני חורבן משליכין אותן שבע שבע, ולפי חשבון זה תהי שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן מוצאי שביעית, ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות".
הרב רבינוביץ' תוהה:
"לכאורה תמוה הוא כי בהלכה הסמוכה פוסק רבינו שאין הולכים בזמן הזה לפי חשבון זה, ולמה טרח לחשב כי 'לפי חשבון זה' שאינו להלכה שנה זו היא שנת השמטה? מה רצה ללמדנו בכך?".
תשובתו חושפת נדבך פרשני וחינוכי נפלא:
"ולולא מסתפינא הייתי אומר שכוונת רבינו כאן היא כדרכו בקודש ללמד העם דעת ולא רק לפסוק הלכה למעשה. בהלכה הקודמת (הלכה ד) הציע דרכי החשבון של שמיטה ויובלות לפי דעת חכמים שמונים חמישים חמישים… אולם לפנינו (הלכה ה) מסביר שמאז חורבן בית שני אין מונים כך, אלא מונים שבע שבע בלא תוספת שנת החמישים. הקורא המצוי היודע שנחלקו בכך רבנן ורבי יהודה וגם יודע שלשתי השיטות שני החורבנות התרחשו במוצאי שביעית יתמה: אם כן מה ההבדל בין שתי שיטות החישוב, אחרי ששתיהן מסכימות על התאריכים של החורבנות? ואל יהיה דבר זה קל בעיניך. אנו רגילים לכתוב את המספרים בשיטה העשרונית וכל ילד בבית הספר יכול בקלות לחלק מספר גדול הן בשבע והן בחמישים. לא כך היה לפני שהונהגו הספרות שלנו. המסתפק בכך ינסה לחלק א' ק"ז על ז' או על נ' בלי לתרגם תחלה לספרות הנהוגות היום. לפיכך, ראה רבינו להראות לקורא שאע"פ שבשנות החורבן שתי השיטות מסכימות, ברוב השנים יש הבדל ביניהן, והדגים את הדבר בחישוב השנה שהוא עמד בה. אך ודאי אין כוונתו שכביכול לא הכריע את ההלכה באיזה חשבון לנקוט".
הרמב"ם מתגלה כאן כמחנך, קשוב לקשיי הקוראים, אך גם כגאון בפסיקה. הוא מתגלה כרגיש לפנים האסתטיים של כתיבתו ההלכתית, כמו גם לסמליות שבה. הוא מעניק למי שחפץ לצלול למימיו חוייה בלתי אמצעית של התבוננות במעשי ידיו של גאון, מכלי ראשון. גדלותו של הרב רבינוביץ' היתה באופן שהצליח, והנחיל לתלמידיו ושומעי לקחו, לחלץ את כוונותיו העמוקות של הרמב"ם, מתוך כתביו. לא בסברות רחוקות ומפולפלות, ולא בכפייה ודוחק. הכל מתוך קשב וכבוד לטקסט ועמל בלתי מתפשר במאמץ להבין את עומקה של תורה.
(בהר בחוקותי תשפ)