האם ראוי לקבוע יום זכרון לשואה?

השבוע ציין כל העם היהודי היושב בציון את יום הזכרון לשואה ולגבורה. יום זה עוגן ע"י כנסת ישראל בחוק, ורבות נכתב על אודות הפולמוס שהתעורר בשנים הראשונות למדינה, באם ראוי היה לקבוע אותו בכ"ז בניסן. שתי נקודות הובלטו בידי המתנגדים לקביעה זו. האחת היא שחודש ניסן הוא חודש שבאופן טבעי יש לייחדו לימי שמחה, ופחות לענייני אבלות. מנגד, הטענה השניה והמשמעותית יותר, היא שהיום מייצג, כידוע, את מרד גטו ורשה, שמאיר פן מאוד מסויים בזכרון השואה. אולם, כידוע, מיליוני יהודים נטבחו בלא שהיתה להם הזדמנות או יכולת לשאת את נס המרד, ובקביעת המרד כמייצג השואה יש משום התרסה כנגדם.
אולם, אבקש לעמוד על פן אחר הקשור בשאלת יום השואה, והוא על נחיצותו העקרונית של יום זה. גם שאלה זו עמדה לדיון, ונטלו בה חלק כמה מתלמידי החכמים הגדולים של עם ישראל (כדוגמת רי"י ויינברג, החזון איש, ר"ע יוסף, ועוד. לאוסף מקורות מצויין בנושא ניתן לפנות לשו"ת השואה, מאגר דיגיטלי בהוצאת מכון נתיבי ההלכה).
בשורות הבאות אבקש לבחון את עמדת אחד המתנגדים לקביעת יום זכרון מיוחד לשואה, הלא הוא הגאון ר' משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ז, סימן נז). בתשובה מימי ספירת העומר של שנת תשמ"ב, מתייחס הגרמ"פ לשאלה מדוע לא נקבע יום תפילה ותענית מיוחד ליום זה (לא השואל, ולא ר' משה מתייחסים ליום הקדיש הכללי, שנקבע בהוראת הרבנות הראשית לישראל).
טענתו העקרונית של הגר"מ היא שבדומה לגזירות תתנ"ו, מסעי הצלב, שפגעו פגיעה חמורה בכל מדינות אירופה המערבית, והחריבו קהילות שלימות, כך גם ביחס לשואה – אין מתקנים יום אבל מיוחד. הרקע לכך נעוץ כבר בנוסח הקינות שלפנינו. ימי האבל של עם ישראל (ארבע התעניות הקשורות בחורבן) הינם ימי אבל כוללים, המכילים בקרבם את כל תוכן הגלות. מסעי הצלב אינם אלא חלק משלשלת ארוכה של פרעות וגזירות, שהורתן בחורבן בית המקדש והפסקת הריבונות של העם היהודי בארצו. לפיכך, גדולי ישראל בדורות עברו צירפו קינות על מסעי הצלב בתוך סדר קינות תשעה באב, ולא תיקנו ימים מיוחדים של אבל וצום. כך גם ביחס לשואה, ראוי לראות את חורבן יהדות אירופה ומחוזות בצפון אפריקה כהמשך נורא של מסורת הגלות האכזרית, וממילא להעצים את אבלות ט' באב ושאר ימי התענית המקובלים בידינו (בהקשר זה נציין את מפעלו של ידידי, ר' מרדכי מאיר, בכינוס קינות על השואה שצורפו לסדר הקינות בידי גדולי ישראל בעשורים האחרונים).
אולם, ר' משה מביע קושי על עמדתו שלו, לנוכח העובדה שהיה מקובל בפולין לציין את כ' סיון כיום צום ואבל על גזירות ת"ח ות"ט, פרעות חמלניצקי. תשובתו מפתיעה.
פרעות חמלניצקי לא פגעו בכל האומה היהודית, כי אם בתושבי פולין וגלילותיה. הרקע לפרעות אלה היה מאבק כלכלי-חברתי חריף של הקוזקים נגד השלטונות, מאבק שהיהודים הפכו בו לשעירים לעזאזל של שני הצדדים. אולם, אומר הגרמ"פ, לא היתה זו גזירת חורבן כללית. ממילא, במקרה כזה מן הראוי שתושבי האזורים שנפגעו יעשו תשובה ויפשפשו במעשיהם, וגם יקבעו יום צום ואבל, בכדי לתקן את דרכיהם, שגרמו לגזירות אלה.
אולם, השואה, כמו גם חורבן הבתים, היו גזירות שפגעו בכלל ישראל, וממילא הן קשורות בחשבון הכולל שיש לקב"ה ביחס לעמו ישראל. הם תוצר של הגלות הארוכה, של הסתר פני ה' מיום החורבן. במקרה כזה, לנוכח חומרתן של גזירות השואה, יש לראות בהן המשך ישיר לחורבן הנורא.
הגם שבקריאה ראשונה הרעיון של הגרמ"פ עשוי להראות פרדוקסאלי (ככל שחומרת הגזירות עולה, כך המניע לתקן יום אבל מיוחד יורד), אולם, עיון מעמיק בהם חושף תובנת יסוד ביחס לשואה, וראייתה כפסגה במערך הכולל של גלות ישראל, ולא מאורע חריג, שמשנה את תמונת הקשר בין הקב"ה לעולמו בכלל, ולישראל בפרט.
מן הראוי לציין שרבים מהמצדדים בקביעת יום אבל מיוחד הונעו בדיוק מהסברה ההפוכה לזו של הגרמ"פ, לאמור שקנה המידה של השואה, עוצמת פגיעתה ומשמעויותיה הרוחניות הן מעבר למימדי הגלות שאנו רגילים לתופסם. ממילא, מדובר בחריגה ממתווה הגלות הרגיל, ולא די בימי התענית המקובלים בידינו.
הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו.
(תזריע מצורע תשסט)