מבצע בצר בשבת נחמו

לפני 68 שנה, חודשים ספורים לאחר הקמת המדינה, החליט דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון, על מבצע לביעור נגע ההשתמטות בעיר העברית הראשונה, תל-אביב. הרקע למבצע היה תחושה קשה שחיילים ששבים מן החזית רואים את בני גילם מנהלים חיים אזרחיים רגועים ושלווים, בבתי קפה ובתיאטראות. לפיכך, בעיצומה של ההפוגה השנייה, י"ז אב תש"ח (22/8/1948) הוחלט על "מבצע בצר". תכלית המבצע הייתה לסגור את תל-אביב ולסרוק אותה במהלך כמה ימים, בכדי לאתר את כל המשתמטים שמחלישים את הצבא מבחינה מוראלית, ופוגעים ביכולתו להביא להכרעה ברורה במלחמה. בפועל, הישגי המבצע היו דלים למדי, ופחות מאלף עריקים נמצאו (באותם ימים סיכמו דוד בן-גוריון והרב יהודה ליב פישמן-מימון על ייסוד מה שלימים נודע בכינוי "השירות הלאומי", בכדי לאפשר לבנות דתיות לשרת שלא במסגרת הצבאית).
כך הכריז עמנואל נשרי, מפקד העיר תל-אביב, ולימים אל"מ ומפקד בה"ד 1: "הוא נקרא בצר על שם אחת מערי המקלט שהיו בישראל. הכוונה לדאוג לכך שתל-אביב לא תיהפך לעיר מקלט למשתמט […] הצבא רוצה יחד עם זה לבצר את שורותיו".
לימים זוהתה "בצר", עירם של בני ראובן, כ"אום אל-עמד" שבירדן, אתר שבו חפרו הרומאים את אחד ממכרות הנחושת המרשימים בעולם העתיק. מכרה זה משקף כנראה את הבדידות המבוצרת של עירם של בני ראובן, שהיו זקוקים להגנה באזור מפני נוודי מדבר מסוכנים. הביצורים אינם ניכרים בשטח היום, אולם המקום ניצב על רכס כביר מעל הערבה, מצידה הירדני. אין אפשרות מעשית לגשת את הרכס בלא להתגלות, ובלא לאפשר ליושב שם להתגונן היטב מפני כל פולש עוין.
עוד הכריז נשרי שהעריקות הינה תופעה שאיננה מתאימה לאומה בריאה ואיתנה:
"הצבא לא יראה אוייב במשתמט, אלא תופעה חולנית הנובעת מחיים ממושכים בגלות. הצבא קיבל הוראות להתייחס בחמלה לעריקים ולמשתמטים ויראה בהם מועמדים לצבא ההגנה לישראל. הם לא יושפלו ולא יושמצו, וירשו להם להצטרף לצבא".
הבחירה ב"בצר" כשם המבצע מתאימה לכך שבפרשת ואתחנן, היא הנקראת בשבת נחמו, מופיעה לראשונה (מתוך שלוש פעמים בלבד במקרא), העיר "בצר במדבר", כעיר מקלט בנחלת שבט ראובן. אולם, אין זה ההקשר התנ"כי היחידי למבצע, והצביע עליו הריא"ה הרצוג בנאום חוצב להבות שנשא בעיצומו של המבצע, בוועד הפועל הציוני שהתכנס באותם ימים. הרב הרצוג ציטט את שורות הפתיחה של נבואת ישעיהו הנקראת בשבת נחמו (ישעיהו מ, א-ב): "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱ-לֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ". הריא"ה הרצוג חתם את נאומו (מובא בעיתון הצפה, 25/8/48):
"אך אתם, בית ישראל, אתם מהרו! אתם הקדימו! מבעד למסכת הסיבות הכירו כבר עתה את יד ההשגחה העליונה! התרוממו, התנשאו לשיא של המרום הקדוש והנשגב שבתופעה ההיסטורית המופלאה הזאת! התאחדו, התלכדו, התכוננו למאמץ העליון, אך מתוך אמונת איתן בצור ישראל וגואלו ובתורת קדשו; ומהרה, כדבר נביאנו, יישמע קול מבשרת ציון, מבשרת ירושלים".
אהרן ציזלינג, איש עין-חרוד ואחדות העבודה, הזכיר בישיבת הוועד הפועל ההיא את דברי הנביא ישעיהו, מהפטרת "כי תבוא", בדרישה לפתוח את שערי הארץ באופן מוחלט ומלא לעולים (ישעיהו פרק ס, יא): "וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ".
הקריאה לאיחוד השורות בצבאיות היהודית, כתנאי בל-יעבור להנעת תהליכי הגאולה וביסוסם איננה דבר חדש, אם כן, וכבר נביאינו ניבאו על כך. אף בעת החדשה, ערב שיבת ציון הנוכחית, נמצאו הקוראים לדגל. היה זה הרב ד"ר יהודה ביבאס, תלמיד חכם ואוהב ארץ ישראל (מנוחתו כבוד בבית החיים שבעיה"ק חברון תובב"א), שבהשפעת תהפוכות הלאומיות בבלקן בראשית המאה ה-19, סבב בכל תפוצות ישראל וקרא לבני עמנו לאחוז בחרב, ולשחרר את הארץ מידי הכובש העות'מאני.
בהיותו בוולאכיה (דרום רומניה של ימינו, התקיימה כנסיכות עצמאית עד אמצע המאה ה-19 למניינם), נשא דברים חוצבי להבות בעד יציאה למלחמה בפולש. כך מעיד הכומר הסקוטי אנדרו בונאר, שהקדיש את מיטב שנותיו למאמץ לנצר את היהודים, אותם ראה כמלוכלכים ופרימיטיביים, והתהלך בארצות תבל תוך סקירת הקהילות השונות באירופה והסבר מהן נקודות התורפה שלהן, אותן יוכלו לנצל מיסיונרים עתידיים (Andrew A. Bonar, Narrative of a Mission of Inquiry to the Jews from the Church of Scotland, Philadelphia: Presbyterian Board of Publication, 1845). בהרצאתו בפני היהודים (מוזכרת אצל בונאר, עמ' 380), הטיף הרב ביבאס בפניהם ללמוד חכמות כלליות, כגון מדעים, אסטרונומיה, מוזיקה, ועוד, שכן בגולה בני ישראל חולים, ובכדי לרפאם יש צורך בשימוש ברפואות שונות. סמים חזקים אלה, עשויים לרומם את רוח האומה ולהעניק לה כלים להתאושש ולקום בכוחות עצמה. לדעתו: "היהודים צריכים להיות מודרכים במדע ובנשק, בכדי שישחררו את ארץ הקודש מידי הטורקים, תחת הנהגת המשיח, כשם שהיוונים שחררו את ארצם" (תרגום שלי).
גישה זו, של השכלה והעצמת היכולות האישיות של בני האומה כתנאי בל יעבור לצעידתם בעקבות המשיח לשם מימוש משימות העתיד, משקפת עמדה מודרנית ביותר, כזו שמטילה את האחריות לגאולה לפתחה של האומה, ולא מסתפקת בנסים ובמעשי פלאים גרידא. הכל בהמשך לבשורות הנביאים.
(ואתחנן תשעו)