ספירת העומר

ימי ספירת העומר מקושרים אצל רבים לאבלות. ברשימות הבאות ננסה לעמוד על טיבה של אבלות זו, ולבחון אותה מבחינה רעיונית והלכתית גם יחד. מקורה של תודעת האבלות בספירה מצוי בבבלי, יבמות סב, ב:
"ר' עקיבא אומר: למד תורה בילדותו – ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו – יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: 'בבקר זרע את זרעך וגו' '.
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושְנאה להם: ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע. והם הם העמידו תורה אותה שעה.
תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה".
מסורת כואבת עוד יותר, המצטטת את ר' עקיבא מכלי ראשון לכאורה, מופיעה בקהלת רבה פרשה יא:
"ר' ישמעאל ור' עקיבא, ר' ישמעאל אומר אם למדת תורה בנערותך, למד בזקנותך שאין אתה יודע אי זו תורה מתקיימת, אם של נערותך אם של זקנותך, ואם שניהם כאחד טובים, ורבי עקיבא אומר שנים עשר אלפים תלמידים היו לי מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בחיי בין פסח לעצרת ובסוף העמידו לי שבעה ואלו הן, רבי יהודה ורבי נחמיה ורבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו של ריה"ג ורבי יוחנן הסנדלר, אמר להם: 'הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן!' מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה".
על דברים אלה של הגמרא ביבמות כתב ר' מנחם המאירי מפרובנס: "וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן".
מי שמעצים עוד יותר את חטאם של תלמידי ר' עקיבא הוא ר' שמואל אליעזר אידלש, מהרש"א, שכתב בחדושי האגדות שלו:
"מפני שלא נהגו כבוד זה לזה כו', ולא חש כל אחד מהם על כבוד תורה של חבירו, דאין כבוד אלא תורה. ולכך מתו במדה זו, 'כי היא חייך גו' '. ואמרו שמתו במיתת אסכרה, דאפשר דכל אחד דיבר לשון הרע, והיה מספר בגנות חבירו. וסימן ללשון הרע אסכרה […] ואמר שמתו בין פסח לעצרת, להורות שמתו בהשגחה, כי הוא הזמן ממוצע לבריאות וקרוב לרפואה".
כוונת מהרש"א שהזמן שבין פסח לעצרת הוא האביב, לפני בוא חום הקיץ הכבד. כאשר בני אדם לוקים בבריאותם בעת של קיצוניות אקלימית אין זה מפתיע, וניתן לייחס זאת לסביבה הבעייתית, אולם כאשר המגיפה פורצת בעת האביב, הממוצעת, יש בכך אות ומופת על חוסר הטבעיות שבמותם, על ההשגחה העליונה שנפרעה מהם.
מסורת זו בגמרא מצאה את מקומה בספרות ההלכה. כפי שהעיד המאירי, כבר אצל הגאונים מצאנו תקנות הלכתיות של אבלות בספירה. כך מעיד ר' יצחק גיאות בהלכותיו:
"ומנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת, ומשום אבילות הוא, ולא משום איסור הוא, שכך אמרו חכמים שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא […] ומאותה שעה ואילך נהגו להתאבל עליהן שלא לישא אשה בימים הללו. ודוקא נשואין, שעקר שמחה בחופה ובכניסה, אבל לארס ולקדש לא. ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס – אין עונשין אותו. אבל אם בא לשאול לכתחלה מורין לו שלא לעשות, ושלא לסתור מנהג ישראל וכן הורו הגאונים".
דברים אלה מקורם בתשובות הגאונים שערי תשובה סימן רעח. הם מוזכרים גם במסורת האשכנזית, אצל תלמידי רש"י (ספר האורה א, צב). על דברים אלה הוסיף הטור (אורח חיים סימן תצג):
"ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר, ויש מסתפרים מל"ג בעומר ואילך, שאומרים שאז פסקו מלמות. מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית, משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה, ונקברו אחר שקיעת החמה, והיה העם בטלין ממלאכה. על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים".
ראה בבית יוסף על אתר שהביא מספר מקורות לגבי איסור התספורת. לגלגולי מנהגי האבלות בספירה ראה ר"ד שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך א, עמ' קא ואילך. הוא עומד שם על המסורת הספרדית, ומן העבר השני על המסורת המחמירה יותר, האשכנזית, שהיא תוצר של אבלות על מסעי הצלב, שהתרחשו בשלהי ימי הספירה בקהילות שו"ם (שפירא, ורמייזא ומגנצא וגלילותיהם).
ברשימות הבאות נעמוד על אפשרויות אחרות להבין את מנהגי הספירה, ועל תוקפם ההלכתי.
(שמיני תשע)