ר' יוסף ב"ר אליהו חיים, רבם הגדול של בני בבל, התייחס בספרו המפורסם "בן איש חי" לפסוק המצוטט בכותרת, בפתיחה לפרשת עקב. לשיטתו, בשלושה תחומים עלול האדם לטעות ולחשוב שכוחו ועצם ידו עשה לו את החיל הזה. תחומים אלה הם הנדל"ן, ההון המזומן ופרי מעשיו ויבולו. כנגד הראשון העניקה לנו התורה את השמיטה, כנגד השני הגבילה אותנו התורה באיסורי ריבית, וכנגד השלישי ציוותה אותנו התורה לברך לפני כל אכילה מפירות האדמה והאילן. כל אלה נועדו לשמש מזכרת לכך שה' א-להינו הוא הנותן לנו כח לעשות חיל. בדומה לזה ראה בספר המצוות הגדול (סמ"ג), לר' משה מקוצי, הסובר שמפסוק זה למדים שיש איסור מן התורה להתגאות ולייחס לעצמנו חשיבות ומעלה (לא תעשה סד).
לדידו, כל הישג אנושי בעולם הזה – ראוי לו להצטמצם, וחובה "שיהיה האדם חושב תמיד על כל הטובה אשר ישיג בעוה"ז שאינו משיגה בכחו ועוצם ידו, אלא הכל הוא מגיע ובא לו מאתו יתברך" (שם). אבל המתבונן בלשון הפסוק ימצא הקשר שונה במקצת, לענ"ד. כך היא לשון הכתוב (דברים ח,יא-יח):
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם… וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא… הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה… וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".
אונקלוס מיקד את ה"כח לעשות חיל" למקום מאוד ספציפי, וכתב (דברים ח,יח): "ארי הוא יהב לך עצה למקני נכסין". כלומר, הקב"ה מעניק לנו עצות נבונות ונכונות בכדי שנצליח היטב בקנין נכסים. אונקלוס התייחס רק למישור הכלכלי, ונראה שהתעלם מפירוש המילה חיל במובנה התנ"כי הקלאסי. האם חיל אינו אלא הצלחה כלכלית? או שמא חיל הוא סטאטוס, עוצמה אנושית, בעל מדדים מגוונים. לפיכך, נדמה שדברי רבינו הגדול הרמב"ן מבהירים לנו את כוונת הכתוב (שם):
"…ידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף… על כן אמר, אם תחשוב 'כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה', תזכור השם שהוציא אותך ממצרים, ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל, ותזכור עוד כי במדבר, אשר אין לאל ידך לחיות, שם עשה לך כל צרכך. אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך – השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם – יכלה כחך ושארך, ותאבד כאשר אבדו הם (עממי כנען – צ"ה), כי כל עוזבי ה' יכלו".
בניגוד לבן איש חי, שלמעשה גימד לחלוטין את מפעליו של האדם בעולם, הרמב"ן מציג מערכת שונה של כוחות ויחסים בין האומה לקב"ה. בגלות אכן אין לאומה משל עצמה דבר. הכל מגיע לה ישירות מאת בורא העולם. אולם, עם הכניסה לארץ מתעצמים כוחות האומה, והם נבנים והולכים. רמב"ן לא רואה בכך גנאי, להיפך! אכן, יש חיל לישראל בארצם. אולם, מעיר רמב"ן, גם חיל זה התפתח רק בהסכמה א-להית, ובתנאי שתישמר דרך ה'. לפיכך, אם רצוננו לשמור על החיל שבנינו – שומה עלינו לזכור למי עלינו להכיר טובה, ולאיזו דרך רוחנית אנו מחוייבים (ראה פירוש הנושא אופי דומה בעקידת יצחק לר' יצחק עראמה, שער כו).
ההבנה שהדריכה את הרמב"ן, היא זו שעמדה בבסיס משנתם של כל מבשרי הציונות לאורך הדורות, שהשתוקקו לעלות לארץ הקודש, ולעשות בה חיל, דוגמת ר' יהודה הלוי, השל"ה הקדוש, רמח"ל, הגר"א, הרצ"ה קלישר ור"י אלקלעי, הראי"ה קוק ועוד. כולם הבינו שבא"י בכוחה של האומה לעשות חיל, לבנות ולהפריח, ולהיות איתנים ובטוחים בה בכח הזרוע, כמו גם בהעצמת הקשר הרוחני לא-להי ישראל. לתפיסתם חשוב היה לבנות את מימד החיל, שאיננו מילת גנאי במקרא גם כאשר הוא מיוחס לבני אדם. ראה לדוגמה (שמות יח,כה): "וַיִּבְחַר משֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת", וכן ביחס לגדעון, יפתח, קיש אבי שאול המלך, בועז, דוד המלך, בניהו בן יהוידע, ועוד ועוד. עם בניית החיל הטבעי בארץ ישראל, יש לבסס את תודעת הקשר בין ישראל לא-להיהם, שהוא המזין את חילנו ועוצמתנו.
עוד לפני הקמת המדינה הכירו כל גורמי הישוב בצורך שיש בישות צבאית חזקה שתגן על גבולות המדינה, ותשמש כלי לביסוס מעמדה ואיתנותה. לימים הפך צה"ל לצבא העם, מתוך ההכרה בערך החינוכי שיש בשירות בו, המתפקד ככור היתוך חברתי, יחד עם חינוך לערכים של רעות וגבורה, אומץ לב, ומעל לכל – מוסריות ובחירה בדרך של עם סגולה, ערבות הדדית וחיבור איתן לארץ הקודש. אולם, ברבות השנים הלכה ותפחה תופעת ההשתמטות מהצבא, אם תוך ניצול אמתלה תורנית, כקרדום להמלט ממשימות לאומיות, ואם מתוך עצלות, נמיכות קומה וחולשה מוסרית. אלה, גם אלה, מסרבים להכיר בלגיטימציה של החיל הישראלי, בכך שהקב"ה העניק לנו אוטונומיה, ותבע מאתנו לבצר את מעמדנו כאומה עצמאית, בעלת זכות קיום. התורה היא ללא ספק מסגרת החיים המוכוונת לנו מלמעלה, אולם חיי תורה בלבד אפשר לחיות גם בגלות (זוהי אמירה מאוד לא מדוייקת, ולא כאן המקום להאריך בזה), חיים ללא עצמאות ואחריות מוסרית וחברתית, יחד עם ענווה והכרה בבורא עולם המחיה ומפרנס אותנו. בארץ ישראל אנו נתבעים להנהגה אחרת, למצוה של ירושת הארץ וישיבה בה, על כל המשתמע מכך. המתנער מאחריות לגורלה של המדינה ולביטחונה, מתנער ממצוה חשובה זו, כמו גם ממצוות נוספות (יציאה למלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר, לא תעמוד על דם רעך, ועוד).
ר' שמעון בר יוחאי וחבריו, שהיו בני עלייה, שאף לתפילה אינם מפסיקים מלימודם, לא בחלו בחרב בעת שהאומה דרשה זאת מהם, בהוראת רבם הגדול, ר' עקיבא. ומה נענה אנחנו אחריהם? האם תורתנו קדושה וגדולה משלהם? האם לטובת טיולים בימי "בין הזמנים" ומסגרות פנאי ועבודה אחרות מותר לנטוש את בית המדרש, אך רק לטובת יציאה לצבא ה' אסור לעשות כן?! האם במדבר, עת שהיו ישראל עסוקים כל היום וכל הלילה בלימוד ובהתקרבות לדבר ה', האם אז לא הניחו צדיקי העולם את תלמודם בעת המלחמה על עמלק, מדין, עמון ומואב, ולאחר מכן על עממי כנען? לא שמענו מעולם על הנחה כזו שניתנה.
אמנם, יש הטוענים נגד דברינו מכח לשון הרמב"ם בחתימת ספר זרעים, בסוף הל' שמיטה ויובל (יג,יב-יג):
"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר 'ברך י"י חילו'. והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר 'אני חלקך ונחלתך'. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם (משמע שאף דויים בכלל – צ"ה) אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו, לדעה את יי… הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע"ה אומר 'י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'."
אמנם, כבר העיר מו"ר הרנ"א רבינוביץ' ביד פשוטה על סתירה בין דבריו אלה של הרמב"ם ללשונו בהל' מלכים ז,ח, שם מפורש שכהן גדול שנשא אלמנה איננו חוזר מערכי המלחמה, והוא פלא, כיצד הגיע למלחמה והוא כהן? ועוד כהן גדול?! לפיכך, מחלק מו"ר בין מלחמת ירושת הארץ, שבה מחוייבים כלל ישראל כאחד, ואף כהנים ולויים בכלל, לבין מלחמה שתכליתה ירושת נחלה של כל שבט ושבט, מלחמה שממנה נעדרים הלויים, שהרי אין להם נחלה, וחיל ה' הם. ולכן דייק הרמב"ם לכתוב: "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל", אך לא כתב שאין עורכין מלחמה כלל! אמנם, גם מי שאיננו מקבל דיוק זה חייב להתמודד עם דבריו הנוקבים של הרדב"ז, נושא הכלים החשוב של הרמב"ם, שמעיר על הלכה זו, שאינה תואמת את משנת הרמב"ם ביחס לאיסור החמור של נטילת כסף מן הציבור לטובת לימוד תורה. ולכן כך כתב:
"הוא מיושר דעתו וסברתו ז"ל, ודקדקתי בדבריו ז"ל, שכתב 'ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו', שהקב"ה יזכה לו להרויח בעולם דבר המספיק לו, ולא שישליך עצמו על הציבור…". אך, כאמור, ביחס למלחמת המצוה אף כהן גדול יוצא, ללא השתמטות והתחמקות, ומי יהין לקבוע שמלחמות ישראל אינן מלחמות מצוה?
מוקדש באהבה ובהערצה לכל המתגייסים למאמץ הלאומי של שמירה על בטחון המדינה ותושביה, שמעדיפים את טובת האומה וקיום מצוות ה' על פני טובתם האישית. ה' עמכם גבורי החיל!
(עקב תשסז)
כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל
השארת תגובה