הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)במכתב של ר' צבי הירש קלישר לעיתון המגיד (משנת תרכ"ט), בעקבות פרסום ספרו של מנואל יואל, מממשיכי דרכו של גייגר בתנועה הרפורמית כתוב כך:
"ומי יתן ויואל האיש לשבת יחדו עם שלומי אמוני ישורון, ולהיות מעושי השלום במרומים, ויסיר את לב התועים להנטותם אל לבבו הטהורה, לדרוש מטרת האמת ושלום אין קץ, ויקדש שמו הגדול כאשר מאז עשה רבו הגאון מו״ה זכריה פראנקל נ״י, יושב כעת בשבת תחכמונים בברעסלא וכמי מלא ימצו למה דורשי צדק, ויגבה לבו בדרכי ד׳ ".
הרב זכריה פרנקל המדובר הוא אבי השיטה הפוזיטיבית-היסטורית, ממנה התפתחה לימים התנועה הקונסרבטיבית. זו קמה כמחאה דווקא כנגד העמדות הרפורמיות הקיצוניות שהונהגו בגרמניה ובארה"ב, וכך שמה מורה (קונסרבטיביות מלשון שמרנות, שימור). המחאה של מייסדי השיטה הייתה הן על הזלזול העמוק של התנועה הרפורמית בהלכה ובכתבי הקודש בפועל, והן על השקפתם העקרונית שממסמסת את היסוד ההתגלותי בדברי התורה, שבכתב ושבעל פה.
העמדה של פרנקל וסיעתו, בראשית הדרך, הייתה להתנגד נחרצות לשינויים מהותיים בהלכה (מקובל לייחס לפרנקל את ה"רפורמה" הקיצונית ביותר בימי חייו, האפשרות של ביטול יום טוב שני של גלויות בעידן הלוחות המודפסים, וגם זאת לא כהוראה מעשית אלא כהצעה שיש לשקול אותה בשיקול דעת חמור ומשותף לכלל רבני ישראל), בתפילה ובמבנה בתי הכנסת. עם זאת, בניגוד למה שרגילים לייחס לעמדות אורתודוקסיות קלאסיות (קשה להצביע על עמדה חד-משמעית כזו שנאמרה מפי אף אחד מראשי דבּריו של עולם התורה), העמדה הקונסרבטיבית היא שדבר ה' ממשיך להתגלות ותובע מההולכים בדרכו ולאורו, מתוך כבוד ויקר למסורת ההלכה, לקבל שההלכה מושפעת גם מנסיבות חיצוניות, מהתפתחויות היסטוריות ותרבותיות סביבתיות. לפיכך, יש מקום לשינויים של ממש בהוראות ההלכה, בהתאם לשינויי הסביבה.
למעשה, אין חולק בקרב פוסקי ההלכה שאיננה דומה פסיקה מימיו של הרמב"ם, לפני שמונה מאות שנה, לפסיקה היום, דרך משל. הנסיבות השתנו לבלי הכר, הן מבחינת שינויים מקריים (התפתחות הטכנולוגיה, התקשורת, שפת העם) והן מבחינת שיקולים מהותיים (קמה מדינת ישראל, ואינם דומים חיי ריבונות לחיי גלות, המציאות החברתית-דתית בעם ישראל שונה לחלוטין מזו של ימי הביניים, קיימת סכנת התבוללות מוחשית היום, בעידן של שוויון זכויות ברוב מדינות העולם, וכיוצא בזה). אולם, מאז ימיו של פרנקל ועד ימינו, באשר הדברים נוגעים למנהיגי ההלכה, המחלוקת העמוקה היא באשר לשאלה היכן אנחנו נזהרים יותר ושמים גבול, שאותו אין לחצות בכל מחיר.
רק שוטה יתעלם מהעובדה שברוב ככל הקהילות הקונסרבטיביות בעולם (בישראל מדובר בקבוצה קטנה ולא מוגדרת די הצורך) קיימת תופעה מאוד מאוד רחבה של חילול שבת, התעלמות מדיני כשרות, ובעיה מהותית של נשואי תערובת. אלו עיקרי הדת, לא רק בשל חומרתם ההלכתית אלא בעיקר בשל החיץ שהם יוצרים נגד סכר הטמיעה ושכחת הזהות היהודית, ולא תופעות זניחות שניתן לעכל כחברה דתית. הרוב המוחלט של מנהיגי ההלכה הקונסרבטיביים לא יעודדו התנהגות כזו (הגם שהתירו בפה מלא הדלקת תאורה בשבת ונסיעה ברכב לבית הכנסת בקהילות רבות – נושא שקרע את התנועה ולדעת כמה מראשיה הוביל לחורבן השבת), וחלקם אף עשוי למחות כנגדה, אך בפועל הם משתפים פעולה עם קהילות שזה המודוס אופרנדי שלהן. האם אין שורש ויסוד לסכנה בדברי והוראות מנהיגי ההלכה של קבוצה זו? אם כן, כאשר במבחן התוצאה נוחלת העמדה הקונסרבטיבית כישלון חינוכי מוחלט בניסיון לייצר יהדות הלכתית "חדשה", יש מקום לחזור אל מבקריה הגדולים בראשיתה ולהכיר לפחות בחלק מאזהרותיהם כבעלות חוש חריף של הכרת נפש האדם.
אין זה מפליא שהיהדות הקונסרבטיבית מצויה בתהליך התכווצות משמעותי, הן בשל העדר ילודה מספקת, אך בראש ובראשונה בשל זליגה של חברים מקהילותיה למחוזות של התבוללות או התרחקות קיצונית מתורת ישראל. הגם שבתחילת הדרך הציגה עצמה היהדות הקונסרבטיבית כמשענת שתכליתה למתן תופעות של נטישת הדת ועזיבת היהדות, (בל נשכח שגם שמואל הולדהיים הציב עצמו כמגן היהדות מפני הטמיעה, וראו מה עלה לו.), בפועל, היהדות הקונסרבטיבית מהווה פוטנציאל אדיר של עזיבת היהדות בגולה.
יתכן שהדבר קשור גם בכך שאין ליהדות זו סמכות הלכתית מרכזית, שמחייבת את בני הקהילות שלה, או אף את רבניה (קיים גוף מרכזי בשם כנסת הרבנים, ולו ועד הלכה, אך פסיקותיו אינן מחייבות באופן מוחלט וגורף אף קהילה או רב). נבהיר, גם בעולם האורתודוקסי אין לנו כיום סנהדרין או גוף מחייב אחר, אולם העולם האורתודוקסי איננו פותח בגאון את שעריו לעבר תמורות היסטוריות, ואינו מאמץ לחיקו שינויים מהפכניים בתפיסתו ההלכתית בשל לחץ סביבתי וקהילתי דרך כלל. לפיכך, העדר גוף פסיקה מרכזי איננו גורם להתרת רסן מוחלטת ולשבירת חומות הקהילה והלאום. בעולם הקונסרבטיבי נתונה בידי כל רב, ולמעשה כל חבר קהילה, חירות כמעט בלתי מוגבלת לאמץ לעצמו תפיסה, תאוריה הלכתית או פסיקות שונות ומשונות, ללא בקרה וללא מחסום חברתיים והלכתיים ברורים די הצורך.
כאמור, הייתה קיימת מראשית הדרך הערכה רבה לדמות כמו רז"פ, מקרב חכמי ישראל גדולים ביותר. אך אין בהערכה זו כדי לטשטש את ההתנגדות הנחרצת למה שעלה מתלמידיו ותלמידי תלמידיו. כך הרב יחיאל יעקב ויינברג, במאמרו "הסמיכה, הנסמכים והמסמיכים", בתוך קובץ התורה והמדינה ז-ח (תשט"ו-תשי"ז), בעריכת הרב שאול ישראלי: "והרב ר' ישראל פורת […] בהשערתו זו שבימי רשב"ג נוצרה ביבנה משרה חדשה של "חכם" כבר קדמוה רז"פ בדרכי המשנה […] וכבר נחלקו בזה רבותינו הראשונים, והאריך בזה הר"ל גינצבורג בפירושים וחידושים בירושלמי חלק ג" (גם ר' לוי גינצבורג היה מגדולי מנהיגי הרוח של התנועה הקונסרבטיבית, ובניגוד לרז"פ הוא עצמו חתום על כמה הוראות הלכתיות שמסורת ההלכה הקלאסית איננה מסוגלת לסובלן. עליו ברשימה הבאה). במכתב אישי לרי"י אפפעל כתב רי"י ויינברג, בקשר לתרגום ספר "דרכי המשנה" לאנגלית (מובא בתוך כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג, כרך ב, בהוצאת מלך שפירו): "מתיירא אני שהקנאים באנגליה יפגעו בו, שהם חושבים את רז"פ למין ואפיקורס לפי שר' שמשון רפאל הירש יצא למלחמה נגדו".
זאת ועוד, בספר משנת הנזיר מובאים קטעי יומן מר' דוד כהן, ושם הוא מספר על עצמו: "ואני יושב ושוקד על התלמוד והמדרשים בייחוד, לפי דרך המחקרית ההיסטורית, במורה נבוכי הזמן לרנ"ק, וידידו מהר"ץ חיות, ור' זכריה פרנקל בדרכי המשנה ומבוא הירושלמי".
אף הרב משה זאקס, שליח ארץ הקודש בתפוצות, תלמידם של ר' עקיבא איגר והחתם סופר, מעיד במכתבו לעיתון המגיד (משנת תרכ"א) על בית המדרש לרבנים בברסלאו מיסודו של רז"פ:
״כל המרבה לספר בשבחו – הרי זה משובח […] מי יוכל לספר בשבח האדם הגדול, אשר שם תלמידי חכמים מבקשים תורה וחכמה מפיו, הוא הרב הגדול החכם המובהק בחכמת התורה ובכל חכמות הלמודיות, כש״ת מוהר״ר זכריה פראנקעל. כל בית־ועד החכמים תחת ידו, והוא ינהלם על מבועי התורה והחכמה ויראת שמים כיד ה׳ הטובה עליו״.
וכה כתב רצ"ה חיות עצמו בהקדמת השו"ת שלו:
"וכן חברו בזמנינו ביאורים על כתבי קודש בדרך הבקורת הרב מוהר"ש אבד"ק קעניגסבערג מכונה הכתב והקבלה (הכוונה היא לר' יעקב צבי מקלנבורג, כמובן) […] ועל העתקת השבעים הרב הגדול החכם הכולל מוה' זכריה פראנקעל הרב מדרעזין […]".
כל אלה היו חכמים אורתודוקסיים נשואי פנים, שאין לזלזל ולהקל ראש בעדויותיהם ובהערכותיהם. יחד עם זאת, הפולמוס שהתעורר בגרמניה, בין רז"פ לשניים ממנהיגי האורתודוקסיה באותה עת, רש"ר הירש ור' עזריאל הילדסהיימר, נתן את אותותיו והפך את רז"פ למוקצה מחמת מיאוס בקרב רבים ממורי ההלכה ולמדני ישראל, ככל הנראה על לא עוול אישי בכפו, אלא רק מחמת הסכנה שבהבנה מוטעית ומופלגת של דבריו, מה שאכן קרה.
(שופטים תשעה)
