הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)"הנה הולך ובא יום השנה לפטירת רבינו הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. על כן התעוררתי ואכתוב דבר מה אודות גאון ישראל שנקטף". במלים אלה פתח אליהו יוסף שאר ישוב כהן, ילד כבן עשר, את מאמר ההערכה שלו על הראי"ה קוק, בכתב העת "היסוד". ניבא ולא ידע מה ניבא, שהולך ובא גם יום פטירתו שלו, באותו תאריך, כעבור כמעט שמונים שנה.
ב-ג' אלול השתא אבד חסיד מן הארץ, הכהן הגדול מאחיו, מורנו הרב אליהו יוסף שאר ישוב כהן זצ"ל. הרב, בנם של קדושים ואיש דגול בזכות עצמו, כיהן שנים ארוכות כרבה של חיפה, וקודם לכן כסגן ראש עיריית ירושלים, ובתפקידים רבניים וצבוריים חשובים רבים. בצד מפעלו הצבורי ארוך השנים, הייתה לרב שאר ישוב רגישות גדולה ואהבה עצומה לעולם הספר והתורה. לא לחינם במכון הרי פישל, שבראשו עמד, ושהכשיר מאות רבנים ודיינים במשך עשרות שנים, הייתה הוצאת ספרים חשובה ומכובדת, שפרסמה את חידושי תורתם של רבים מגאוני העולם. גם הרב שאר ישוב עצמו היה תלמיד חכמים פורה, כפי שניתן להתרשם מהשו"ת שלו, ש"י כהן (ב' כרכים, ירושלים תשנ"ז), ומהספר שיצא לאור בעודו על מיטת חליו, אהבת ש"י לשיר השירים (ירושלים תשע"ו).
בעודו מכהן כסגן ראש העיר ירושלים, זמן קצר אחר מלחמת ששת הימים, נשא הרב כהן נאום מופלא, מלא וגדוש בהודיה ושבח לבורא על נסי המלחמה מחד גיסא, וטעון במטען תורני עצום מאידך גיסא, בפני החברה קדישא של עיה"ק, ב-ז' באדר תשכ"ח (הרב שאר ישוב כהן, "הר הזיתים: קדושתו וטהרתו", חברה קדישא גחש"א קהלת ירושלים, תשכ"ט). לא רבים נותנים על לב את מלאכתם הכבירה של אנשי החברה קדישא בחודשים שלאחר מלחמת ששת הימים. לפתע הונח לפתחם בית העלמין הגדול והחשוב בתולדות העם היהודי, בהר הזיתים, כולו מחולל ומנותץ בידי פורעים בני עוולה. בצד החדווה העצומה והתרוממות הרוח, היו אלה שעות קשות למי שעמלים כל ימיהם על כבוד המתים ומנוחתם.
בהרצאה זו התמודד הרב שאר ישוב עם שאלה חשובה, שניקרה במוחו מקדמת דנא, כך לפי עדותו – כיצד הניחו חכמים לאורך הדורות את מקומות הקבורה הרבים בהר הזיתים בתחומה של ירושלים (הרב ש"י כהן נדרש באריכות לשאלת הביסוס ההיסטורי וההלכתי של שייכות הר הזיתים לעיר הקודש, יעויין שם), והלא קברי ישראל מטמאים וירושלים הייתה צריכה להשאר עיר טהורה, בכדי שתתאפשר בה אכילת קדשים קלים בטהרה!
כפי שמרמז שמה של ההרצאה, מחדש הרב ש"י כהן, בעקבות גאון ישראל ואיש ירושלים, רי"מ טיקוצ'ינסקי (מחבר סדרת המופת "עיר הקודש והמקדש", ה' כרכים, ירושלים תש"ל; מוכר בעיקר בזכות "לוח ארץ ישראל" שלו) שבירושלים שני דינים מקבילים. טהרה – קרי הימנעות מטומאה, וקדושה. לפי טענה זו, לא די בביטול טומאת הקברים באמצעות מחילות לנחל קדרון, כפי המסורת העתיקה, כי בכך נפתרת רק סוגיית הטהרה. ירושלים צריכה להיות קדושה, ומכח קדושה זו אין בה מקום לקברים, אפילו של גדולי האומה כדוגמת הנביאים והמלכים.
לפיכך, מחדש הרב ש"י כהן, שחכמי ישראל נהגו בדיוק כפי שנהג שר הפנים של מדינת ישראל מיד לאחר המלחמה (מ"ח שפירא באותה עת), בעת האכרזה על ירושלים רבתי, אכרזה מוניציפלית שהחילה את שטח השיפוט של העיר, ללא יצירת חומה פיסית שמקיפה אותה. לאמור, הר הזיתים הוכרז כירושלים, הגם שפיסית לא היה חלק משטחה, וסופח אליה. לטענתו, חז"ל עשו כן בכדי לאפשר להר, שהיה נקודה אסטרטגית חשובה מאין כמותה, שממנו ניתן לכבוש את ירושלים, להיות איזור מיושב ומוגן כראוי, עם כל ההטבות הנלוות למגורים בעיר הקודש והמקדש. ממשלת ישראל, לעומת זאת, ביצעה את האכרזה בכדי להבהיר שירושלים ההיסטורית, זו שבה נקברו צדיקים וקדושים, זו שבה נעשו חלק מפעולות המקדש, זו שיהודים ערגו אליה במשך אלפי שנים, כולה תיוותר באחריות בירת ישראל, ללא יוצא מן הכלל.
בכך רומם הרב ש"י כהן, כדרכו בקודש יש לומר, את פעולות המדינה החדשה למדרגת מעשה קדוש, גילוי שכינה, וחיבור בין ישן לחדש, בין עתיק למודרני. ברי שחילו במעשה זה נבע מתוך הכרה, שהראי"ה קוק הורה אותה בשו"ת משפט כהן שלו, סימן קמד, שמדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם. תפיסה זו מעניקה לשלטונות המדינה מעמד לא פחות משל מלך ישראל בתקופת התנ"ך. זו עמדה בסיסית שרואה בדמוקרטיה הישראלית ביטוי לשילוב זרועות בין הארצי לשמיימי, אחריות לאומית של ניהול המדינה מכח המנדט שניתן לעם ישראל בסיני. רבים רבים מחכמי ישראל דגלו בעמדה כזו (בראשם הרמב"ם עם משפטי המלוכה שלו, הר"ן בדרשותיו, הרלב"ג בפרשנותו למקרא, ועוד רבים), והבינו שכל ריבונות יהודית בארץ ישראל היא היא הריבון הרצוי לפני המקום, והיא פועלת לא רק מכח העם היושב בציון, אלא גם מכח ברית נצחית בין ישראל לאביהם שבשמים.
חבל על דאבדין ולא משתכחין, אך מורשתו הרוחנית של הרב שאר ישוב כהן זצ"ל, כנושא נס קדושת המדינה ומוסדותיה, וכממשיך מסורת הדורות מבית הראי"ה ונזיר א-להים ר' דוד כהן אביו, תמשיך להדהד בין כתלי בתי המדרש ובצבוריות הישראלית לאורך שנים רבות ב"ה.
(כי תצא תשעו)
