הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)לאורך הדורות התרחבה והתפשטה לה תופעת שנאת ישראל בקרב אומות העולם. לא רבים היו היהודים שהעזו לעמוד ולהוכיח את שכניהם על התנהלותם הנלוזה והירודה. אחד הקדמונים שבהם היה יוסף בן-מתתיהו, מי שעד היום דמותו הקונטרוברסלית ראויה לבחינה חשדנית בשל הפניית העורף למורדי המרד הגדול, שבחיבורו "נגד אפיון" מבקש להגן על היהודים מפני השמצות פרועות ומרושעות שזכו לפריחה באימרפיה הרומית.
להבדיל, אחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים הקדיש גם הוא חלק ניכר מחייו למלחמה אבודה מסוג זה, בפרלמנט הרומני. יהודי יקר זה, הרב יהודה לייב צירלסון הי"ד, היה ממקימי אגודת ישראל, ומהתומכים הנלהבים ברעיון שיבת ישראל לארצם. כהונתו בפרלמנט הרומני (בין השנים 1926-1920) התאפיינה במאבקים בלתי פוסקים על זכותם של ישראל לחיות חיים נורמליים בכל אתר ואתר, ולא לסבול משנאה תהומית ופרועה, מסוג השנאה שרווח במוסדות הרומניים.
הרב צירלסון היה רבה של קישינב, ואף רבה של בסרביה כולה, עד השואה, בה נספה בהפצצה גרמנית. בכמה מספריו העלה על הכתב נאומים נפלאים שנשא בבמות שונות, וביניהן גם על במת הפרלמנט. אחד מהם הוא ספרו הגיון לבי, שיצא לאור בקישינב תרפ"ט (1929 למניינם), שבכותרתו נכתב "מערכת עניני הטפה שונים". בסימן יז בספרו, שנאמר בשנת תר"ף בסניף אגודת ישראל בקישינב, מעניק לנו הרב צירלסון תובנות חשובות ביחס לשנאת ישראל:
"יען כי באשר השנאה לישראל איננה אלא בת החיה שבאדם, התאמצו תמיד צוררינו להסיר מעל עצמם חרפת פראות כזאת, בבדאם שטנות שונות, המבוססות כולן על התבדלותנו מכל העמים".
לשיטתו של הרב, מאחר ששנאת ישראל היא ביטוי לרמה אנושית ירודה ושפלה במיוחד, ממילא היה נוח להם לשונאי ישראל שעמנו היה נבדל מהם, שכן הדברים אישרו, לכאורה, את העובדה שלעמנו אין רשות ולא ראוי לו להתקבל בקהל העמים הנאורים. מנגד, עליית ההשכלה ורוחות האמנסיפציה, שהובילו בכנפיהן, כידוע, דווקא עלייה חריפה וקיצונית בגילויי האנטישמיות בעולם כולו, מנעה מהאנטישמים להמשיך בדרכם, שמנגחת את ישראל על התבדלותם וחריגותם:
"ממילא, בהרוס משכילינו ההם את חומת התבדלותנו, הלא הרסו עמה יחד גם את כל בסיסה של התנצלות אויבינו, אשר מבלעדיה הן יכוסו קיקיון בתור חיות בצורת אדם. העובדה הזאת של הריסת כל בסיסם, היא היא שעוררה חמת אויבינו במלוא העולם עד להשחית".
אמירות קשות עוד יותר מצויות בנאומו המופלא של הרב צירלסון מהפרלמנט הרומני, משנת תרפ"ג, שמופיע בספרו, בעמ' שיא. לדעתו, בראש דבריו, "האנטישמיות אין לה שום מקור אחר, זולתי השנאה לבני אדם בכלל". בדברים קשים כלפי מנהיגי רומניה, נציגיה הנבחרים ושריה, מתריס הרב צירלסון באומץ, ותובע:
"רק אתם תוכלו לעשות את רומניה שתהיה באמת גדולה, לא רק מצד שטח ארצה, לא רק מצד מספר תושביה, כי אם, מה שהוא העיקר, מצד חייה המוסריים!
אתם, האדונים המיניסטרים והדיפוטטים, הנכם הסופרים היותר נאמנים של ההיסטוריה היותר חדשה של רומניה הגדולה! לכן בל תרשו שיוכנס אל ההיסטוריה הזאת איזה דף מלוכלך בדמים, אלא שתתאמצו לכתוב אותה רק באותיות זהב!".
בנאום מרגש נוסף, אחרי שציטט מדברי קרל לודוויג ברנה, הסופר הגרמני ממוצא יהודי, שלעג לאנטישמים על אוולתם, ששימרה את היהדות רעננה ומלאת חיים, לגלג גם הוא לאלה שטוענים כנגד חוסר הלויאליות של היהודים במקומות מגוריהם, מכח המימרה המפורסמת המיוחסת למדינאי הרומאי קיקרו: "Ubi Bene ibi Patria", הווה אומר, כתרגומו של הרב צירלסון "במקום קבלת הטובה, שם היא ארץ מולדת" (המילה Patria, ארץ האב, כשמה של האניה המפורסמת שנועדה על ידי הבריטים לגרש עולים מארץ ישראל למאוריציוס, ושפוצצה בידי אנשי ההגנה).
אולם, נאום זה היה מהשפה ולחוץ, שכן הרב צירלסון עצמו לא ראה ברומניה את מולדתו. כך כתב בספרו הנודע לב יהודה, על אודות קרן הישוב, שהוקמה בכדי ליצור תשתית כלכלית להתיישבות יהודית בארץ (עמ' פ):
"הדבר היה בימים האחרונים למושכל ראשון כי הצלת היהדות בחומר וברוח, עד בוא הגואל המקווה, תלויה כעת הרבה בתחיית ארצנו הקדושה, העולה לעינינו באורח פלא כפורחת מיום ליום. אולם בעוד אשר אמונתנו תחצוב להבות, כי העליון ב"ה נותן אותה לבניו רק בתנאי קודם למעשה: ״בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו", כי לולא זאת תקיא הארץ אותנו, כאשר קאתנו מלפנים – הנה זאת היהדות החרדית, אשר על ידה, רק על ידה, יכול תנאי כזה להתקיים, היא נמצאת, למגנת לבנו, במצב הקפאון, עיניה רואות וכלות! איך שלעת עתה עושה רק החפשיוּת חיל בארץ ישראל, הן בנוגע לרסן ממשלתה והן בנוגע לחנוך הנוער שלה!".
דברים נוקבים אלה מלמדים עד כמה ראה הרב צירסלון עצמו כיהודי חרד, הדבק בכ נימי נפשו בארץ ישראל, בעמה ובתורתה.
כפי שפתחנו, לא לאורך כל הדורות נמצא מי שיעמוד בפרץ, וינגח את אויבי ישראל בפניהם בעוז ובאיתנות. כזה היה הרב צירלסון, שאף קרא בגלוי לאמץ באירופה את החרם המפורסם שהטילו מנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב על גרמניה ההיטלראית בשנת 1933, בקובעו שרוח ישראל איננה ניתנת לכניעה, ומי שמבקש לפגוע בישראל על העם לאמץ את כל כוחותיו להרים יד כנגדו, בחיל, וברוח.
(תולדות תשעא)
