ארכיון מחשבה ומעשה - שבתון - השבועון לציבור הדתי

מנהגי האבילות בספירת העומר

הרב ד"ר משה פינצ'וק — Mon, 14 Sep 2020 10:32:43 +0000

הרב משה פינצ'וק, ראש תכנית בית המדרש, המכללה האקדמית נתניה

אין מקור בתלמוד למנהגי האבילות בספירת העומר. אך מנהגים אלו מוזכרים כבר לקראת סוף תקופת הגאונים. הגאונים ביססו מנהגים אלו על ארוע המוזכר בתלמוד (יבמות סב ע"ב), יש להדגיש כי בתלמוד הסיפור מובא בדיון על היקף מצות פרו ורבו, ללא קשר לאבלות: "ר' עקיבא אומר… היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו… שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת".
קשה לקבל שאנו נוהגים אבלות עד ימינו על עצם מותם של עשרים וארבעה אלף יהודים בדורו של ר' עקיבא, שלא נהגו כבוד זה לזה. כך למשל, אין מנהגי אבלות על עשרים וארבעה אלף המתים במגפה בגין הזנות עם בנות מואב בשטים (סוף פרשת בלק). עם ישראל ידע אסונות רבים, רבים מדי, במשך ההיסטוריה שלו. אין לך יום או תקופה בלוח השנה שלא ארע בעבר שנהרגו או מתו בו יהודים רבים (על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לאחר דור השואה) ומעולם לא נקבעו עליהם ימי אבלות. מה מיוחד בתלמידי ר' עקיבא שמתאבלים אנו עליהם עד עצם היום הזה?
נראה שהאבל מתמקד לא במותם של התלמידים אלא במשמעות ובתוצאות של מותם. תלמידי ר' עקיבא אמורים היו להיות דור ההמשך של פוסקי הדור, מוריו מחנכיו ומנהיגיו הרוחניים. עם מותם, נותר עם ישראל ללא שכבת ההנהגה התורנית לדור הבא. עצם לימוד התורה והעברת המסורת היו בסכנה. נקודה זו מודגשת בסיפור בתלמוד: "וכולן מתו… והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם … והם הם העמידו תורה אותה שעה". העולם לא היה שמם מבני אדם לאחר מותם של תלמידי ר' עקיבא, גם לא שמם מיהודים. העולם היה שמם מתורה, כפי שמוכח מסוף הסיפור, "והם הם העמידו תורה אותה שעה". מנהגי האבלות בספירת העומר הם על הסכנה בה הייתה נתונה המשך מסורת התורה בתקופה זו.
נראה כי ימי ספירת העומר, הימים שבין פסח לשבועות, הם תקופה מועדת לפורענות בכל הנוגע למסירת התורה. אולי משום שבזמן יציאת מצרים, כשעם ישראל אך נולד, זו בדיוק התקופה היחידה, שעם ישראל היה קיים אך ללא תורה, שנמסרה להם רק בשבועות. הגרי"ד סולובייצ'יק הסביר שלכן אין מברכין שהחיינו על מצוות ספירת העומר: תכלית יציאת מצרים הוא קבלת התורה. זה שאנו מונין לעומר, כך וכך ימים עברו מן המנין, מראה את רצוננו החזק להגיע אל מתן תורה. נמצא שהספירה היא מעשה של צער והעדר, על התורה שחסירה לנו, ועל מעשה של צער אין מברכין שהחיינו.
על אבלות ישנה זו בנו הגאונים אבלות מאוחרת יותר על מות תלמידי ר' עקיבא שאז שוב היינו בסכנה שחלילה נשאר ללא תורה.
יש פעם שלישית בהיסטוריה, שבתקופה זו שוב נתונה הייתה התורה בסכנה. בספרו "חכמי אשכנז הראשונים" העיר גרוסמן כי הפורענות של מסעי הצלב בתתנ"ו אינה מצתמצמת לטבח שנעשה ביהדות מגנצא ווורמיזא אשר נכחדה כמעט כולה. מעבר לכך היצירה התורנית של אשכנז נפגעה אז מכה אנושה. יד הכורת עלתה גם על חלק ניכר של היצירה התורנית שטיפחו בניה כדי לשומרו לדורות. אכן בספרו "מנהגי ישראל" מראה שפרבר כי מנהגי האבילות בימי הספירה קשורים עם הפורענות של מסעי הצלב בתתנ"ו שארעו ממש בתקופת הספירה ובמיוחד מר"ח אייר ואילך. במנהגי האבלות של יהדות אשכנז לימי הספירה משתקפת גם הטרגדיה של גזירות תתנ"ו.
נמצא כי האבלות של ספירת העומר הינה על שבריריותה של מסירת התורה, המסר מאבלות זו הוא שיש להתאמץ בשמירתה והעברתה בשלמותה לדורות הבאים.
לאור זה מבינים אנו את אי ניהוג האבילות ביום העצמאות ויום ירושלים. משמעות חגים אלו הוא שעם ישראל זכה לחרות ועצמאות ויכול כעת לקיים ולעסוק בתורה ללא מפריע כדברי הרמב"ם (הל' מלכים יב, ד): "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא".
(תזריע מצורע תשעב)

הפוסט מנהגי האבילות בספירת העומר הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

שיקולי פסיקה עבור מדינה לעומת שיקולי פסיקה עבור קהילה

הרב ד"ר משה פינצ'וק — Sun, 13 Sep 2020 12:31:14 +0000

הרב משה פינצ'וק, ראש תכנית בית המדרש, המכללה האקדמית נתניה

בתכנית "טובה חכמה עם נחלה" שבבית המדרש במכללה האקדמית נתניה הרצה בשבוע שעבר מר יצחק זוכמן מנכ"ל נת"ע (נתיבי תחבורה עירוניים). בהרצאתו תאר מר זוכמן את התכנית לבניית מערכת תחבורה עתירת נוסעים שגבולותיה הן רעננה וכפר סבא בצפון, רמלה ופתח תקווה במזרח, ורחובות בדרום. מטבע הדברים במפעל אדיר ממדים כזה כרוכות מורכבויות לוגיסטיות, חברתיות, כלכליות וירוקות לא פשוטות. על מנת לכרות את המנהרות התת-קרקעיות הענקיות למעבר הרכבות יש צורך להשתמש במכונות כריה מיוחדות TBM (Tunnel Boring Machines, מסוג המכונות אשר כרו את התעלה בין אנגליה לצרפת). תוך כדי הכריה מכונות אלו גם מדפנות את המנהרה בבטון. טכנולוגיה זו דורשת שהכריה תיעשה באופן רציף מהחל ועד כלה, אי אפשר להפסיק את המכונות לפני סיום המנהרה ולהמשיכה אחר כך משום שהמנהרה לא תחזיק מעמד בנקודת התפר.
משמעות הדבר היא שיש להפעיל מכונות אלו גם בשבתות וחגים. לפעמים אפשר להתמודד עם בעיות כאלו בהעסקת אינו יהודי לעשות את המלאכה. בשולחן ערוך (או"ח סי' רמ"ד) מופיע: "פוסק (פירוש מתנה) עם האינו יהודי על המלאכה, וקוצץ דמים, והאינו יהודי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת, מותר. במה דברים אמורים בצנעה, שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא". השולחן ערוך דורש שני תנאים להתיר מלאכת אינו יהודי בשבת עבור יהודי: א) "האינו יהודי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת". כלומר, מדובר בהסכם בעל אופי קבלני. היהודי משלם עבור התוצאה ואינו דורש שהמלאכה תיעשה דוקא בשבת. אם האינו יהודי מחליט לעבוד בשבת על מנת למהר ולהשלים את מלאכתו, זה לא קשור ליהודי. ב) צריך שהמלאכה תיעשה בצנעה.
במקרה בו אנו דנים התנאי השני מתקיים, שכן מכונות הכריה עובדות במעבה האדמה בעומק של כשלושים מטר, זה בודאי "בצנעה". אולם התנאי הראשון אינו מתקיים, שכן אופי העבודה היא כזו הדורשת שהיא תיעשה באופן רציף גם בשבתות. כאן אין לומר שזו הבחירה של האינו יהודי לעבוד גם בשבת על מנת למהר להשלים את העבודה, שהרי אנו מעסיקים אותו דווקא ועל מנת שיעבוד בשבת. האם עלינו להסיק כי על פי ההלכה, מדינת ישראל לא תוכל לעולם לבצע תוכניות חיוניות מעין אלו? כיוצא בדבר, במשך הדורות אסרו הפוסקים לנתח גופות יהודים לשם לימוד ואימון הרופאים. האם משמעות הדבר היא כי על פי ההלכה, מדינת ישראל לא תוכל לעולם להכשיר רופאים בכוחות עצמה? (בשו"ת דעת כהן סי' קצט, מציע הראי"ה כי מדינת ישראל תרכוש לשם כך גויות מתים מאומות העולם. "ואין לחוש בזה משום שנאת הגויים, כי הישרים שבהם יבינו, שאומה זו, שנבחרה להביא את ידיעת ה' אמת בעולם, וסובלת על זה צרות מרובות, ראויה גם כן לאיזה פריבילגיה של קדושה". אולם פתרון זה אינו מעשי במציאות התקשורתית של ימינו).
אין מטרתי להציע פתרון לשאלות מעין אלו. ברצוני רק להעמיד על כך שכל עוד היה עם ישראל בגולה, יכולים היינו להתעלם בפסיקתנו משיקולי מאקרו ולהתייחס לשיקולי מיקרו, פנים קהילתיים בלבד. משזכינו במדינה אותה עלינו להנהיג, לקיים ולקדם, עלינו ללמוד מחדש מהם שיקולי מאקרו וכיצד לשקלל אותם בתוך כלל השיקולים בפסיקתנו. כמעט ואין במדינת ישראל שאלה הלכתית הטעונה הכרעה שאין בה שיקולי מאקרו. החל בדיני כשרות, היתר מכירה ושמירת שבת וכלה בקדימויות בחלוקת משאבים ושרות צבאי.
דוגמה אחת לשיקול מאקרו עולה בסוגיה בעירובין (מה ע"א): "נכרים שצרו על עיירות ישראל… אין מחללין עליהן את השבת… כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות… מחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו… אלא על עסקי תבן וקש… מחללין עליהן את השבת". מסביר רש"י: "לספר – עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם". לכידת אותה עיר איננה לשם כיבוש הארץ אלא לקש ותבן, אבל היות וזה יוצר מציאות שבעתיד תקל עליהם לכבוש את הארץ, אנחנו מונעים אותה כעת ואפילו במחיר חילול שבת.
(ויקרא תשעב)

הפוסט שיקולי פסיקה עבור מדינה לעומת שיקולי פסיקה עבור קהילה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הטוב הטבע בעיני הרמב"ן

הרב ד"ר משה פינצ'וק — Sun, 13 Sep 2020 12:09:23 +0000

הרב משה פינצ'וק – ראש תכנית בית המדרש המכללה האקדמית נתניה
השבוע בי"א ניסן חל יום פטירתו של הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, 1194 – 1270 בערך, מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא). לרמב"ן תפיסה מיוחדת בראיית הטבע כחלק בלתי נפרד מהנס, תפיסתו שונה מזו של הרמב"ם:
הטבע והחוקיות הם מושגים מרכזיים במחשבת הרמב"ם: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב השם הגדול" (הל' יסודי התורה ב, ב). הרמב"ן התריס בחריפות נגד ראיית הטבעיות והחוקיות כיסוד מרכזי בעולם. הוא רואה כפירה בהחשבתה של מערכת הטבע. לדעתו העולם מתנהל בנסים בלבד. התופעות שאנו קוראים להן נסים נבדלות מן התופעות המכונות בפינו טבעיות במידת עצמתן ופתאומיותן בלבד. לפי השקפתו, "מן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו שכלם נסים – אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד" (שמות יג, טז). מחלוקת עקרונית זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים. נתמקד כאן בתחום הרפואה:
על אף היותו רופא, עמדת הרמב"ן (ויקרא כו, יא) היא, שלפחות במציאות אידיאלית של "כל עמנו כולם צדיקים" תפקיד הרופא מיותר:
והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים… הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך… אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כונתם באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו… אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.
כיון שלטבע תפקיד שולי בתפיסת הרמב"ן וארועי העולם הם פונקציה של שכר ועונש אין טעם ללכת לרופא אלא לנביא כדי למצוא מזור לחולי. הרב דניאל וולף העיר כי דיני פרשת המצורע מבטאים היטב תפיסה זו, שכן הנחית התורה שם היא שהכהן הוא הסמכות הבלעדית בכל הנוגע למחלת הצרעת ולסיומה. לרופא אין שם תפקיד כלל. אפשר אף כי פרשת המצורע הוא המקור וההשראה לשיטת הרמב"ן לגבי רפואה בכלל. אלו דבריו בפרשת צרעת (ויקרא יג, מז):
בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.
הרמב"ם, אף הוא רופא, דחה תפיסה זו מן היסוד (פירוש המשניות, פסחים ד, י):
שמעתי וגם פירשו לי ששלמה חבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהוא פונה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו.
הנה לפנינו שני ענקי רוח, שניהם גם רופאים, ואף על פי כן יחסם לטבע ולרפואה רחוק כרחוק מזרח ממערב.
(ויקרא תשעג)

הפוסט הטוב הטבע בעיני הרמב"ן הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הלכות חברות בע"מ

הרב ד"ר משה פינצ'וק — Thu, 10 Sep 2020 12:28:36 +0000

הרב משה פינצ'וק, ראש תכנית בית המדרש, המכללה האקדמית נתניה
המכללה האקדמית נתניה מקיימת בית מדרש עבור סטודנטים המבקשים להמשיך בלימודיהם התורניים לצד לימודיהם לקראת התואר. בבית המדרש קיימת תכנית ייחודית "טובה חכמה עם נחלה" בה נחשפים הסטודנטים לאנשים מובילים בחברה ובכלכלה הישראלית המשתפים אותם בדילמות הלכתיות או אתיות עמם נאלצו להתמודד במסגרת תפקידם. חשיפה זו חשובה לסטודנטים העומדים על מפתן פתח הקריירה שלהם, שכן חשיפה זו מפתחת אצלם את הרגישות ואת היכולת לזהות שאלות של הלכה ואתיקה גם בתחומים שלכאורה מנותקים לחלוטין מבית המדרש. כך הם רואים כיצד התורה יוצאת עמם מבית המדרש ומהבית, ומלווה אותם גם בתחום עבודתם ועיסוקם, שהוא כביכול כולו שפיר ושליא של חולין. לפני מספר שבועות, עסקנו בהבדל בין שיקולי פסיקה עבור מדינה לעומת שיקולי פסיקה עבור קהילה. השאלות ההלכתיות בהן עסקנו כגון חילול שבת, בזיון המת, נשאלות גם ברמת היהודי הפרטי. אך כשהן נשאלות ברמת הכלל והמדינה ייתכן שתהליך הפסיקה צריך להתחשב בשיקולים שלא קיימים בפסיקה לפרט.
השבוע עסקנו בתחום בו השאלות עצמן לא נשאלות ולא מוכרות ברמת הפרט. מה מעמדה של חברה בע"מ בעיני ההלכה היהודית? שאלה זו נשאלת בשני תחומים. ראשית, האם ועד כמה יש לחברה מעמד כישות משפטית (המנותקת מבעליה) בעיני ההלכה? לדוגמא, האם על חברה בע"מ חל איסור ריבית? יש הסבורים כי החברה הינה ישות משפטית עצמאית בעיני ההלכה, ללא קשר לאנשים שהם בעליה (זוהי למעשה המשמעות המשפטית של "בע"מ" – בערבון מוגבל). על סמך תפיסה זו לא ארוכה הדרך להתיר הלוואה בריבית לחברה בע"מ, ספציפית לבנק, שכן אין ישות זו בגדר "אחיך". (כאן המקום להדגיש כי ברור שלא נוכל לאפשר לחברה בע"מ לעבור עבירות שהם בגדר "רע לבריות". איסור ריבית, כפי שהדגיש הרמב"ן אינו רע לבריות. להפך, הויתור על הריבית הוא מעשה של חסד שהתורה דורשת כלפי "אחיך" בלבד).
שנית, האם ועד היכן מגעת חובתה של חברה בע"מ כלפי החברה (society)? בשאלה זו נחלקו הוגי דעות וכלכלנים: חלקם טענו שתפקיד החברה הוא בראש ובראשונה להגדיל, ככל הניתן ובמגבלות החוק, את רווחי בעלי המניות ללא התחשבות בכל ערך אחר. עמדה זו הוצגה על ידי בית משפט בארה"ב במשפט בין האחים דודג' ובין הנרי פורד ב-1919. הנרי פורד רצה להשקיע מרווחי החברה כדי להרחיב את התעסוקה והאחים דודג' רצו את הרווחים לטובת בעלי המניות. בית משפט הכריע לטובת האחים דודג'. אחרים טענו שלחברה יש חובה לדאוג לשלום עובדיה, הלקוחות שלה ואזרחי המדינה (theories of corporate governance: stakeholder vs. stockholder). קשה להשוות בין המציאות של 1919 למציאות ימינו. ככל שהחברות הולכות וגדלות והופכות לתאגידים גלובליים וכוחן והשפעתן על האנושות הולך וגדל כן יש לצפות שמחויבותן ואחריותן לאנושות גם כן תגדל.
אלו שאלות שגם ההלכה היהודית נדרשת לחוות בהן את דעתה, אלא שכל נושא החברה בע"מ הוא בבחינת "חדשים מקרב באו לא שערום אבתיכם" בהלכה היהודית. קשה עד מאד, אם בכלל, למצוא מודל במסגרת המשפט העברי בו נוכל להיעזר לבנות דיני חברות. ודומה שדרושה כאן חשיבה מקורית ואחרת.
בהרצאתו בתכנית "טובה חכמה עם נחלה" העלה יוסי צרויה, (לשעבר סגן נשיא בכיר, NDS) שאלה נוספת בתחום "הלכות חברה". האם מותר למכור חברה ישראלית לחו"ל? (אין הכוונה לחברות התעשיה הצבאית, שם השיקול הבטחוני ברור ומכריע). האם ועד כמה מחויבת החברה בע"מ להתחשב בשיקולים וצרכים כלכליים וחברתיים של מדינת ישראל בהתנהלותה הפרטית? האם ועד כמה מחויבת החברה בע"מ להיות ציונית? אלו שאלות שמן ההכרח להעלותן, אך פתרונן ההלכתי מי ישורנו?
(בהר תשעב)

הפוסט הלכות חברות בע"מ הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בעיית הפליטים

הרב ד"ר משה פינצ'וק — Tue, 08 Sep 2020 13:11:16 +0000

הרב משה פינצ'וק, ראש תכנית בית המדרש, המכללה האקדמית נתניה
לאחרונה עלה לשיח החברתי בעיית הפליטים הזרים המסתננים למדינת ישראל דרך הגבול המצרי. במוסף צדק של עיתון מקור ראשון בשבת שעברה הציע הרב יהודה זולדן את מצוות "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים כג, טז) כבסיס לפסיקה הלכתית בשאלה רגישה זו. בשורות הבאות ארצה להשתמש בדבריו על מנת להאיר שוב ומזוית חדשה את הפער שבין פסיקה ברמת הפרט והיחיד לבין פסיקה ברמה הציבורית והמדינית, כאשר ההבדל הכמותי מחייב התייחסות הלכתית אחרת.
נחזור לפסוקים: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כג, טז-יז). המפרשים מציעים טעמים של אידיאלים ומוסר למצוה זו. כך למשל כותב החינוך (מצוה תקסח), "שרצה האל לכבוד הארץ שהבורח לשם ינצל מעבדות, כדי שנתן אל לבנו כבוד המקום"; הרמב"ן (על אתר) כותב: "כי עמנו יעבוד את השם ואיננו הגון שנחזירנו אל אדניו לעבוד עבודת גילולים". כל זה טוב ויפה כשמדובר בתופעה של יחידים הזולגים ארצה זעיר פה זעיר שם, אולם כאשר מדובר בתופעה בסדר גודל של אלפים העשויים לשנות את מרקם ואופי האוכלוסיה בארץ נכנסים גורמים כבדי משקל נוספים לשקלול ההלכתי. נראה כי כבר חז"ל היו מודעים לסכנה שבמצוה זו כאשר היא הופכת לתופעה בסדר גודל כזה. הספרי (פיסקה רנט) דורש כמה הגבלות מתוך הפסוקים: "עמך ישב – ולא בעיר עצמו. בקרבך – ולא בספר". המפרשים הבינו שהגבלות אלו נועדו למנוע היווצרותן של כיסים של ריכוזי אוכלוסין של פליטים בארץ המהווים סכנה ביטחונית ו/או חברתית. כך למשל ר' הלל בפירושו לספרי מסביר, "ולא בעיר עצמו – כלומר עמך ישב ולא בעיר בפני עצמו דליכנס גר תושב ועבדים שברחו מחוצה לארץ לארץ וישבו בעיר בפני עצמם דחיישינן דלמא קא עבדי בהערמה כי היכי דלכבשו גויים לארץ ישראל; בקרבך ולא בספר…דדלמא הוי אורב". המשך חכמה (על אתר) מסביר: "עמך ישב – בעיר עצמו. נראה דדוקא שלא לישב בעיר המוקפת חומה קפיד קרא דאם ישבו רוב נכרים בה בטלה קדושתה; בקרבך – ולא בספר. פירוש ששם יכול להתחבר אל האויב, ועיין עירובין מה ע"א". בהקשר אחר מביע אחד מבעלי התוספות את החשש "אם לא כן, כל העבדים יפקיעו עצמן מידי אדוניהם שיברחו לארץ" (כתובות קי ע"ב ד"ה הכי).
אין מטרתי להציע פתרון לבעיית הפליטים. ברצוני רק להעמיד, שוב, על כך שכל עוד היה עם ישראל בגולה, יכולים היינו להתעלם בפסיקתנו משיקולי מאקרו ולהתייחס לשיקולי מיקרו, פנים קהילתיים בלבד. משזכינו במדינה אותה עלינו להנהיג, לקיים ולקדם, עלינו ללמוד מחדש מהם שיקולי מאקרו וכיצד לשקלל אותם בתוך כלל השיקולים בפסיקתנו. כמעט ואין במדינת ישראל שאלה הלכתית הטעונה הכרעה שאין בה שיקולי מאקרו. החל בדיני כשרות, היתר מכירה ושמירת שבת וכלה בקדימויות בחלוקת משאבים ושרות צבאי.
בדבריו לעיל, הפנה המשך חכמה לדוגמה נוספת לשיקול מאקרו העולה בסוגיה בעירובין (מה ע"א): "נכרים שצרו על עיירות ישראל… אין מחללין עליהן את השבת… כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות… מחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו… אלא על עסקי תבן וקש… מחללין עליהן את השבת". מסביר רש"י: "לספר – עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם". לכידת אותה עיר איננה לשם כיבוש הארץ אלא לקש ותבן, אבל היות וזה יוצר מציאות שבעתיד תקל עליהם לכבוש את הארץ, אנחנו מונעים אותה כעת ואפילו במחיר חילול שבת. דומני שזה אחד האתגרים הגדולים של הציונות הדתית, להשכיל ולפתח את ההלכה הציבורית, המדינית והממלכתית של מדינת ישראל. דומני ש"זו עבודה קשה שבמקדש", הדורשת ידע והבנה מקיף ומעמיק בעולמה של ההלכה לצד ידע והבנה מעמיק ומקיף בתחום המדיני הנידון ובינה יתירה על מנת למזג את העולמות ולהוציא לאור אמיתה של תורה.
(חוקת תשעב)

הפוסט בעיית הפליטים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

הניסים לסוגיהם, הקוביה ההונגרית, ופי הארץ והאתון

הרב ד"ר משה פינצ'וק — Tue, 08 Sep 2020 12:33:38 +0000

הרב משה פינצ'וק ראש תכנית בית המדרש, המכללה האקדמית נתניה
בשבועות הקרובים אנו קוראים על שני ניסים גלויים הקשורים לפה. בפרשת קרח מסופר על הארץ הפותחת את פיה ובולעת את קרח ועדתו. "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ" (במדבר טז, לב). בפרשת בלק מסופר על האתון שפיה נפתח. "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כב, כח).
מאז בריאת העולם, מתערב בורא העולם בעולמו באחת משתי דרכים: 1. הנס הגלוי, כאן הקב"ה מתגלה בעולם כמי שמסוגל לפעול בניגוד לחוקי הטבע. הדוגמא הקלאסית לנס גלוי היא קריעת ים סוף, אז הושהו חוקי הטבע ומי הים נעמדו כחומה. 2. הנס הנסתר, כאן הקב"ה פועל בעולם בעזרת ובמסגרת חוקי הטבע, כמושך בחוטים מאחורי הקלעים. דוגמאות לנס נסתר הם חוקי הטבע ונס פורים, שם השיג הקב"ה את מבוקשו מבלי להפר אף לא אחת מחוקי הטבע. אכן, במגילת אסתר אפילו שמו של הקב"ה נסתר ולא מופיע אפילו פעם אחת.
לדעת הרמב"ן, זו ההבחנה בין שמותיו של הקב"ה אותה הוא מסביר למשה בתחילת פרשת וארא (שמות ו, ב): "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". השם "ש-ד-י" מבטא את הנס הנסתר, השם י-ה-ו-ה מבטא את הנס הגלוי. כותב הרמב"ן: "וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם…הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם…אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות, ולכן אמור לבני ישראל אני ה', ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא."
לנס הגלוי עצמה רבה יותר מאשר לנס הנסתר, הן משום שהוא מראה על מציאות א-ל בורא עולם ועל יכולתו והן משום שקשה להתכחש לנס הגלוי ולייחסו לטבע ולמקרה. הנס הנסתר, כשמו כן הוא ומי שאינו מאמין יוכל בנקל לייחסו לטבע ולמקרה. מאידך, עבור האדם המאמין, דווקא לנס הנסתר עצמה רבה יותר מאשר לנס הגלוי. אפרש את דברי בעזרת משל:
הקובייה ההונגרית היא פאזל מכני אשר הומצא בשנת 1974 על ידי הפסל והפרופסור לאדריכלות ההונגרי ארנו רוביק (Ernő Rubik). הקובייה ההונגרית הינה קוביית פלסטיק שכל אחת משש הפאות שלה מחולקת לתשעה ריבועים שווים, היכולים לנוע ולהחליף מקומות אלו עם אלו. צדי הקובייה מכוסים במדבקות בשישה צבעים שונים, אחד לכל צד של הקובייה. כאשר הפאזל פתור, כל צד של הקובייה מורכב מצבע אחד בלבד.
ניתן "לפתור" את הקובייה באחת משתי דרכים: בעזרת סדרת סיבובים מחוכמת ומחושבת ניתן להחזיר את הריבועים למקומם המקורי. לחלופין, ניתן לפרק את הקוביה לכעשרים ריבועים קטנים ואחר כך לחזור ולהרכיב את הקוביה תוך כדי התאמת הצבעים לצלעות. הדרך הראשונה היא זו המעוררת התפעלות, ואף נערכים תחרויות בין המוכשרים והמהירים ביכולת פתרון זה. הדרך השניה, כמובן, מעוררת גיחוך.
והנמשל: הקוביה וסיבוב צלעותיה מסמלים את חוקי הטבע בעולם, פתרון הקוביה מסמל תוצאה מסויימת שהקב"ה מבקש להשיג. בנס הנסתר, משתמש כביכול הקב"ה בחוקי הטבע (בסיבובי הצלעות) על מנת להשיג את מבוקשו, מושך בחוטים מאחורי הקלעים, כך היה כאמור בנס מגילת אסתר. בנס הגלוי, מפר הקב"ה את חוקי הטבע, מפרק את הקוביה לרכיביה ומחזירן למקומן הרצוי בעיניו. על כן בעיני האדם המאמין, דווקא לנס הנסתר יש עצמה רבה יותר מאשר לנס הגלוי. לפרקים, מציעים חוקרים במאמרים מלומדים ומשכנעים הסברים טבעיים לנסים המתוארים בתנ"ך כגון קריעת ים סוף ועשרת המכות. האדם המאמין יש לו לקבל נסיונות הסבר אלו בברכה, שכן הם הופכים את הנס מגלוי לנסתר.
אפשר שזו כוונת המשנה באבות (ה, א), "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות". כלומר, דברים הנראים לנו כניסים גלויים הינם למעשה חלק ממעשה בראשית ומהטבע ולא היה צורך לשודד מערכות טבע במעשים אלו.
(קורח תשעג)

הפוסט הניסים לסוגיהם, הקוביה ההונגרית, ופי הארץ והאתון הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אחרי בלותו הייתה לו עדנה

הרב ד"ר משה פינצ'וק — Tue, 08 Sep 2020 12:16:07 +0000

הרב ד"ר משה פינצ'וק, ראש תכנית בית המדרש, המכללה האקדמית נתניה
חגגנו לפני שבוע וחצי מא"ה שנה לאיחודה ושחרורה של העיר ירושלים. בדורנו זוכים אנו גם לראות בגאולתה, קמעה קמעה, של התלמוד הירושלמי (הנקראת כן לכבודה של העיר ירושלים, על אף שלא נוצרה שם). במשך רוב הזמנים וברוב תפוצות ישראל היה התלמוד הירושלמי מונח ומוזנח בקרן זווית, 'ציון דורש אין לה' – כמליצת המליצים. כתוצאה מעזובה רבה זו, נוסח הירושלמי הנמצא לפנינו כיום משובש וחסר ופירושו חתום ונעול בפנינו. והנה בדורות האחרונים עדים אנו לתגליות ולכלי מחקר המקדמים באופן ניכר את יכולתנו להגיע לחקר נוסח הירושלמי ולפירושו. גם התעניינות הציבור בירושלמי הולך וגובר. בשבוע שעבר נערך כנס הירושלמי השני במסכת ביכורים בבית הכנסת הגדול בשכונת הרצליה בחיפה, שם התמקדנו בשיטות לימוד התלמוד הירושלמי ואילו כאן נעסוק בהבדל אפשרי מעניין בין התלמודים בנוגע לקדושת תשמישי קדושה. הסוגיה האחרונה בירושלמי מסכת מגילה עוסקת בשאלת הקדימות בין תפילין למזוזה: "תפילה ומזוזה מי קודם? שמואל אמ' מזוזה קודמת. רב חונה אמ' תפילה קודמת. מה טעמיה דשמואל? שכן היא נוהגת בימים טובים ובשבתות. מה טע' דרב חונה? שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדברות. מתנית' מסייעה לשמואל: תפילה שבלת עושין אותה מזוזה מזוזה שבלת אין עושין אותה תפילין. למה? שמעלין בקודש ולא מורידין". דברי שמואל שמזוזה קודמת בנויים על ההלכה שתפילין, בניגוד למזוזה, אין מניחים בימים טובים ובשבתות. דברי ר' חונה שתפילין קודמות בנויים על ההלכה שמזוזה, בניגוד לתפילין, אינה נוהגת במפרשי ימים והולכי מדברות. שמואל ור' חונה מודים בנוגע להנחות ההלכתיות שנזכרו. היתרון של תפילין הוא שחיוב המצווה מקיף את כל האנשים (גם את מי שאינו דר בבית כגון מפרשי ימים והולכי מדברות); היתרון של מזוזה הוא בהיקף הזמנים בחיוב מצווה זו (ימים טובים ושבתות). המחלוקת ביניהם היא איזה יתרון יש להעדיף. בבבלי (שבת עט ע"ב, מנחות לב ע"א) מובאת ברייתא עם עמדה הפוכה לזו שבירושלמי: "ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה. לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". נחלקו הברייתות בשאלת היחס בין קדושת תפילין לקדושת מזוזה. לדעת הברייתא בירושלמי קדושת מזוזה גדולה מקדושת תפילין. לדעת הברייתא בבבלי קדושת תפילין (וספר תורה) גדולה משל מזוזה. התלמודים אינם מנמקים מדוע לדעתם קדושת האחד גדולה מזו של השני. אולם יתכן שניתן להסביר את המחלוקת כך:
עמדת הבבלי מובנת אם נניח שקדושת תשמישי קודש נובעת מהתכנים הכתובים בהם, כי הכתוב בתפילין אכן כולל את כל מה שבמזוזה ויותר. והמזוזה מכילה רק שתיים מתוך ארבע הפרשות שבתפילין. אולם, קשה להבין על רקע הנחה זו את עמדת הירושלמי. נראה כי לדעת הירושלמי קדושת תשמישי קודש נובעת מתפקידם, וכיוון שהמזוזה משמשת בכל עת (גם בשבתות וימים טובים) קדושתה גדולה מתפילין שאינן נוהגות בכל עת. הסבר זה משתלב היטב עם טיעונו של שמואל, "שכן היא נוהגת בימים טובים ובשבתות". לא נוכל, כמובן, להסיק מסקנות מוחלטות על סמך סוגיה אחת בתלמודים. אך הדברים מעוררים למחשבה מהו סוד ויסוד קדושת תשמישי קדושה בהלכה היהודית: רק גורם שמימי, ריבוי אזכרות שם ה' בהם, או גם גורם אנושי, ריבוי תשמיש האדם באותם תשמישי קדושה?
(נשא תשעג)

הפוסט אחרי בלותו הייתה לו עדנה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

יום ירושלים – למשמעות שם החג

הרב ד"ר משה פינצ'וק — Tue, 08 Sep 2020 12:10:06 +0000

הרב משה פינצ'וק-
השבוע זכינו לחגוג את יום ירושלים ולציין מא"ה שנה לשחרור העיר ירושלים ואיחודה. ביומה השלישי של מלחמת ששת הימים (כ"ח באייר, 7 ביוני) נכבשה העיר העתיקה ומזרח ירושלים, העיר אוחדה והכותל שוחרר. בח' בטבת תשכ"ח קבעה מועצת הרבנות הראשית "את יום כ"ח באייר כיום הודיה לקב"ה על הניסים שקרו באותו יום ועל שחרורה של ירושלים". ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב-12 במאי 1968 קבעה הממשלה את כ"ח באייר כיום חגה של ירושלים. בי"ד אייר תשכ"ח (1968), קבעה הכנסת את יום ירושלים כיום חג. אך רק לאחר שלושים שנה, בתשנ"ח (31 במרץ 1998), העניקה לו הכנסת מעמד בחקיקה, באמצעות חוק "יום ירושלים, התשנ"ח-1998", שנחקק ביזמתו של חבר הכנסת חנן פורת ז"ל. סעיף א' של החוק קובע את שם החג:
הכנסת מכריזה בזה על יום כ"ח באייר כעל יום ירושלים שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה וייקרא בשם "יום ירושלים".
שם החג, "יום ירושלים" מעורר שתי שאלות: ראשית, מדוע אין השם מתייחס לתוכנו של החג? בדיון בכנסת בקריאה ראשונה לחוק זה אכן הועלו הסתייגויות בנוגע לשם החוק. חבר הכנסת דוד צוקר הציע כי שם החוק יהיה "חוק ציון יום ירושלים", חברי הכנסת בנימין אלון וראובן ריבלין הציעו כי שם החוק יהיה "יום שחרור ירושלים", לחלופין "יום איחוד ירושלים".
שנית, הביטוי "יום ירושלים" מופיע בתנ"ך במקום אחד בלבד, במזמור "על נהרות בבל" (תהלים קלז, ז): "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ". בפסוק זה "יום ירושלים" פירושו יום מפלתה וחורבנה של ירושלים. הגמרא (גיטין נז ע"ב) מפרשת מזמור זה כקינה על החורבן: "הראהו הקב"ה לדוד חורבן… בית שני, דכתיב: זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה". היות ובתנ"ך הביטוי "יום ירושלים" הוא ביטוי של חורבן ומפלה איך אפשר להשתמש בביטוי זה לחג של גאולה ותקומה?
הגמרא (סנהדרין צ ע"א) קובעת: "שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה". בסוגיה, "מידה כנגד מידה" הובאה אמנם ביחס לדרכי ענישתו של הקב"ה, אך "כל מדותיו" של הקב"ה הם "מדה כנגד מדה". גם בנוגע לגאולתנו העתידית הקב"ה מבטיח לפעול "מידה כנגד מידה". הגמרא אומרת (בבא קמא ס ע"ב):
אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון, שנאמר: "וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ" (איכה ד, יא). ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (זכריה ב, ט).
התנהלות זו "מידה כנגד מידה" בתהליך גאולתנו באה לידי ביטוי בשם החג "יום ירושלים". במשך אלפיים שנה, הביטוי "יום ירושלים" עורר חלחלה ואבל בלב כל יהודי בהזכירו לו את בני אדום אשר אכן ערו בה, בירושלים, עד היסוד. והנה בימינו, זכינו לראות את ירושלים בבניינה, את הקב"ה מקיים את הבטחתו, מידה כנגד מידה, "ואני עתיד לבנותה באש". ובמקביל, מידה כנגד מידה, הביטוי "יום ירושלים" מקבל משמעות הפוכה של תקווה, שמחה ובניין, אתחלתא דגאולה. בביטוי בו חרבה ירושלים, בו בעצמו הולך ונבנה ירושלים.
יום ציון לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל
יום ירושלים הוא גם יום הזיכרון ליהודים עולי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל ומסרו את נפשם בכמיהתם להגיע לירושלים. בשנת 2004 החליטה הממשלה "טקס האזכרה המתקיים מדי שנה ביום כ"ח לחודש אייר – יום ירושלים, לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, ישא אופי ממלכתי. הטקס יערך באתר ההנצחה בירושלים".
יום ירושלים נושא, אם כן, אופי כפול. מצד אחד יום שמחה על איחודה ושחרורה של ירושלים ומצד שני אבל וזיכרון על אלה שמסרו את נפשם בכמיהתם לראות בשמחתה של ירושלים, ולא זכו. במובן זה דומה יום ירושלים לצמד יום זכרון – יום העצמאות. אף שם יש מעבר קשה מנשוא מיום של אבל וזיכרון על המוסרים את נפשם על הגנת עם ישראל וארץ ישראל ליום של שמחה והודאה על קיומה של מדינת ישראל. למרות הקושי שבמעבר זה, הדברים קשורים כשלהבת בפתילה. מצד אחד, באבלנו נתנחם בידיעה כי מותם של הנופלים לא היה לשווא כי אם במסע עלייתם לירושלים עיר הקודש. ומאידך, ביום חגנו נזכור כי זכות גדולה נפלה בחלקנו להיות ריבונים של העיר והארץ, לא כל אחד זכה לה ונדע לא להקל ראש בזכות זו.
(במדבר תשעג)

הפוסט יום ירושלים – למשמעות שם החג הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כלי כסף וכלי זהב! ושמלות?

הרב ד"ר משה פינצ'וק — Sun, 30 Aug 2020 13:04:29 +0000

הרב משה פינצ'וק, רב הקמפוס וראש המרכז למורשת ישראל, המכללה האקדמית נתניה
לפני מכת בכורות הקב"ה מצווה את משה: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות יא, ב). הרב עמיטל ז"ל אמר פעם בשם האריז"ל שבקשה זו להוציא כלי כסף וכלי זהב ממצרים כוּונה לא רק למישור החומרי אלא גם למישור הרוחני. תרבות מצרים הייתה מבוססת, כמובן, על ערכים שליליים. עם ישראל נצטווה להתרחק מתרבות זו, "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא יח, ג). אף-על-פי-כן היו בה בתרבות מצרים גם ערכים חיובים חשובים, "כלי כסף וכלי זהב". בני ישראל נצטוו לברור ערכים אלו מתוך תרבות מצרים ולהוציאם עמם.
לאור פרשנות רוחנית זו של האריז"ל מעניין לשים לב, בתאור קיום ציווי זה נאמר כי בני ישראל הוציאו עמם יותר מאשר כלי כסף וכלי זהב: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (שמות יב, לה). לפי פרשנות האריז"ל עלינו להבין ש"שמלות" אלו שבני ישראל לא נצטוו עליהם מסמלים משהוא מיותר שהם הוציאו ממצרים אך לא היה אמורים להוציאו משם. ("שמלות" אמנם מוזכר כבר בפרק ג, "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם". אבל שם זה לא ציווי אלא חלק מתיאור התרחשות הגאולה העתידית שהקב"ה מספר למשה רבינו).
השמלה היא מלבוש לגוף, זו הדרך והצורה בה מוצג הגוף בחברה. בדומה, השמלות שהוציאו בני ישראל ממצרים לא מסמלים ערכים כי אם מלבושים לערכים, לכלי כסף וכלי זהב. השמלות מסמלות את האופן והצורה בה אותן ערכים של כלי כסף וכלי זהב מיושמים ובאים לידי ביטוי בחברה. לא די בכך שיש ערכים טובים צריך שגם הממשק שלהם עם המציאות תהיה חיובית. על בני ישראל היה להפריד בין הכסף והזהב – הערכים החיוביים, לבין השמלות – דרך הביטוי והיישום, ה"לבוש" המצרי של אותם ערכים. היה עליהם לקחת עמם את הכלים בלבד ולהלבישם בשמלות יהודיים. אך בני ישראל לא עשו הפרדה זו, הם הוציאו את הכסף והזהב בלבושו המצרי.
כדוגמא לערכים חיוביים בלבוש שלילי הייתי מציע את דברי תלמידי ר' יוחנן בן זכאי (בבא בתרא י ע"ב) על הפסוק: "צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת" (משלי יד, לד):
אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב "צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת"? נענה רבי אליעזר ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל… נענה רבי יהושע ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד. וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן… נענה רבן גמליאל ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל וגו'. וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא להתיהר בו".
הרב חיים צימרמן ז"ל הסביר את ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם: בעולם ובמדינות דמוקרטיות יש הרבה מיני קרנות… חסד שנותנים לאנשים, שתומכים אותם. ובאו"ם יש גם כן עזרה סוציאלית ומשפטיים סוציאליים… אבל מה היה קורה למשל, אם יבטלו את הקרנות בארה"ב? העניים היו הופכים את המדינה – הייתה רבולוציה ברגע אחד. זאת אומרת האומות לא נותנים בתורת יחיד – לא כישראל שנותנים צדקה כמו שהרמב"ם אומר מרחמנות… מה שהם נותנים צדקה זה באופן חברתי… מחמת קיום החברה, אבל היחיד אם תבוא אצלו הביתה ותבקש ממנו טובה, גרש יגרשך מביתו – אעפ"י שנותן לקרנות… ולמה מפני שחסד של האומות הוא רק חסד של חברה, ולפי שהחברה צריכה לזה. זהו חסד לאומים – לא חסד של יחיד… שהחסד בא מהעם ולא מן היחיד היא חטאת והגמרא אומרת כל חסד שעושין כדי שתימשך מלכותן, זאת אומרת אם לא היו כל הקרנות האלה שהחברה עושה חסד תיכף ומיד היתה רבולוציה. לא כן עם ישראל, כאן החסד נעשה גם על ידי היחיד מתוך מניעים של רחמנות והזדהות עם מצוקתו של הזולת.
(וארא תשעד(

הפוסט כלי כסף וכלי זהב! ושמלות? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

האם כופין על החיסונים?

הרב ד"ר משה פינצ'וק — Sun, 30 Aug 2020 12:21:41 +0000

הרב משה פינצ'ק
בשבת פרשת כי תשא התקיים הכנס השביעי של המרכז למשפט ולרפואה של המכללה האקדמית נתניה בראשותו של ד"ר יוסי גרין. בכנס נידונו כמה שאלות בתחום מדיניות רפואית בהיבט רפואי, משפטי, אתי וכלכלי. מן הראוי להציג את עמדת ההלכה היהודית בשאלות אלו. מעצם טבען שאלות אלו נוגעות ליחס בין טובת הציבור לבין האוטונומיה של הפרט, בין המאקרו למיקרו. שאלות אלו כמעט ולא התעוררו וממילא כמעט ולא נידונו באופן מעמיק ונרחב בשנות היותנו בגלות. הן משום שהטכנולוגיות המתקדמות לא היו ידועות ועוד יותר משום שהקהילה בגולה היתה קטנה ולא הצמיחה שאלות ושיקולי מאקרו כפי שמתעוררים כשמדובר באוכלוסיה בסדר גודל של מדינת ישראל כיום.
אחד ההישגים המשמעותיים ביותר של הרפואה הוא המצאת החיסון. החיסונים גרמו לירידה משמעותית בהתפרצות מחלות שונות ובמקרים לא נדירים להיעלמות המחלה. סכנת ההדבקות עדיין קיימת משום שבחלק מהארצות מחלות אלן הן אנדמיות ותופעת הכפר הגלובלי של ימינו (מטיילים ומהגרים מארצות אלו) עלולה לגרום לחשיפת הציבור כאן למחלות אלו. כך לדוגמא בעקבות גל מהגרי מחפשי העבודה בתל-אביב, עלתה שם באופן משמעותי שכיחות מחלות שעד היום היו מוכרים כמעט רק בארצות אפריקה.
עם זאת, ישנן קבוצות באוכלוסיה שמסיבות ומשיקולים שונים אינם מחסנים את ילדיהם. תופעה זו מסכנת לא רק אותן קבוצות אלא מסכנת גם את אוכלוסיות אחרות כגון אותם אנשים שאינם יכולים להתחסן (אלרגים לחיסון או מדוכאי חיסון) ואפילו אדם מחוסן הנחשף לחיידק באופן אינטנסיבי ומתמשך עלול בסופו של דבר להדבק ולחלות. זה למשל המצב בישיבה שם מבלים התלמידים שעות ארוכות בלימוד פנים מול מפנים ("חברותא"). אכן בהתפרצות חצבת בשנים 2009 2010 במדינת ניו-יורק בארה"ב בעקבות אוכלוסייה שלא התחסנה, התברר כי 97% מהחולים היו יהודים אורטודוקסים מתוכם חלו באופן דיספרופורציוני, תלמידים בגילאי התיכון (27%) וזכרים (78%) וזאת למרות ש-89% מהם קיבלו חיסון נגד החצבת.
ישנן מדינות המחייבות את אזרחיהן, על פי חוק, להתחסן. במדינת ישראל עדיין אין חוק כזה למרות שנעשים מאמצים רבים בחינוך, עידוד ובהנגשת האוכלוסייה להתחסן. האם ניתן למצוא במסגרת ההלכה היהודית עמדה בנוגע לשאלה זו? האם ההלכה היהודית מחייבת או אינה מחייבת את היחיד להתחסן לטובת הציבור? מהו היקף האחריות החברתית שההלכה היהודית מטילה על כתפי היחיד? אין ספק כי ניתן לדון בשאלה זו מכיוונים וזוויות רבות בהלכה היהודית ולא כאן המקום למצות או אפילו לסקור את הדברים. כך לדוגמא יש מקום לבדוק האם האיסור של לא תעמוד על דם רעך יכול להכיל גם את חובת ההתחסנות כדי שלא לסכן אחרים. עוד יש מקום לבדוק אם לא ניתן לראות זאת ככלול במצוות מעקה, אם אסור שנכסיך יהוו סיכון לזולת, קל וחומר שגופך הבלתי מחוסן והמדבק אסור לו להוות סיכון לזולת. וכדומה.
לבסוף, בהלכה אנחנו מוצאים כי "כל ישראל ערבים זה לזה", אך קביעה זו מצומצמת לתחום הרוחני של מצוות ועבירות. הגמרא בשבועות (לט ע"א) מדברת על עונש קולקטיבי על עברות בגין הערבות, כאשר היה בידם למחות ולא מיחו: "וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה התם שיש בידם למחות ולא מיחו". לדעת רש"י על פי הגמרא סנהדרין (מג ע"ב) ערבות זו החלה בברית הר גריזים והר עיבל: "נקוד על לנו ולבנינו לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה". בגין ערבות זו אנחנו נתבעים על עברות של אחינו בני ישראל, ומוסמכים להוציא אותם ידי חובה במצוות מסויימות. האם יש דרך להרחיב ערבות זו לתחומים נוספים? כגון הבריאות (חיסונים)?; חסכון במשאבים? שמירה על הסביבה?
(ויקהל פקודי תשעג)

הפוסט האם כופין על החיסונים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.