בעיית הפליטים

הרב משה פינצ'וק, ראש תכנית בית המדרש, המכללה האקדמית נתניה
לאחרונה עלה לשיח החברתי בעיית הפליטים הזרים המסתננים למדינת ישראל דרך הגבול המצרי. במוסף צדק של עיתון מקור ראשון בשבת שעברה הציע הרב יהודה זולדן את מצוות "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים כג, טז) כבסיס לפסיקה הלכתית בשאלה רגישה זו. בשורות הבאות ארצה להשתמש בדבריו על מנת להאיר שוב ומזוית חדשה את הפער שבין פסיקה ברמת הפרט והיחיד לבין פסיקה ברמה הציבורית והמדינית, כאשר ההבדל הכמותי מחייב התייחסות הלכתית אחרת.
נחזור לפסוקים: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כג, טז-יז). המפרשים מציעים טעמים של אידיאלים ומוסר למצוה זו. כך למשל כותב החינוך (מצוה תקסח), "שרצה האל לכבוד הארץ שהבורח לשם ינצל מעבדות, כדי שנתן אל לבנו כבוד המקום"; הרמב"ן (על אתר) כותב: "כי עמנו יעבוד את השם ואיננו הגון שנחזירנו אל אדניו לעבוד עבודת גילולים". כל זה טוב ויפה כשמדובר בתופעה של יחידים הזולגים ארצה זעיר פה זעיר שם, אולם כאשר מדובר בתופעה בסדר גודל של אלפים העשויים לשנות את מרקם ואופי האוכלוסיה בארץ נכנסים גורמים כבדי משקל נוספים לשקלול ההלכתי. נראה כי כבר חז"ל היו מודעים לסכנה שבמצוה זו כאשר היא הופכת לתופעה בסדר גודל כזה. הספרי (פיסקה רנט) דורש כמה הגבלות מתוך הפסוקים: "עמך ישב – ולא בעיר עצמו. בקרבך – ולא בספר". המפרשים הבינו שהגבלות אלו נועדו למנוע היווצרותן של כיסים של ריכוזי אוכלוסין של פליטים בארץ המהווים סכנה ביטחונית ו/או חברתית. כך למשל ר' הלל בפירושו לספרי מסביר, "ולא בעיר עצמו – כלומר עמך ישב ולא בעיר בפני עצמו דליכנס גר תושב ועבדים שברחו מחוצה לארץ לארץ וישבו בעיר בפני עצמם דחיישינן דלמא קא עבדי בהערמה כי היכי דלכבשו גויים לארץ ישראל; בקרבך ולא בספר…דדלמא הוי אורב". המשך חכמה (על אתר) מסביר: "עמך ישב – בעיר עצמו. נראה דדוקא שלא לישב בעיר המוקפת חומה קפיד קרא דאם ישבו רוב נכרים בה בטלה קדושתה; בקרבך – ולא בספר. פירוש ששם יכול להתחבר אל האויב, ועיין עירובין מה ע"א". בהקשר אחר מביע אחד מבעלי התוספות את החשש "אם לא כן, כל העבדים יפקיעו עצמן מידי אדוניהם שיברחו לארץ" (כתובות קי ע"ב ד"ה הכי).
אין מטרתי להציע פתרון לבעיית הפליטים. ברצוני רק להעמיד, שוב, על כך שכל עוד היה עם ישראל בגולה, יכולים היינו להתעלם בפסיקתנו משיקולי מאקרו ולהתייחס לשיקולי מיקרו, פנים קהילתיים בלבד. משזכינו במדינה אותה עלינו להנהיג, לקיים ולקדם, עלינו ללמוד מחדש מהם שיקולי מאקרו וכיצד לשקלל אותם בתוך כלל השיקולים בפסיקתנו. כמעט ואין במדינת ישראל שאלה הלכתית הטעונה הכרעה שאין בה שיקולי מאקרו. החל בדיני כשרות, היתר מכירה ושמירת שבת וכלה בקדימויות בחלוקת משאבים ושרות צבאי.
בדבריו לעיל, הפנה המשך חכמה לדוגמה נוספת לשיקול מאקרו העולה בסוגיה בעירובין (מה ע"א): "נכרים שצרו על עיירות ישראל… אין מחללין עליהן את השבת… כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות… מחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו… אלא על עסקי תבן וקש… מחללין עליהן את השבת". מסביר רש"י: "לספר – עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם". לכידת אותה עיר איננה לשם כיבוש הארץ אלא לקש ותבן, אבל היות וזה יוצר מציאות שבעתיד תקל עליהם לכבוש את הארץ, אנחנו מונעים אותה כעת ואפילו במחיר חילול שבת. דומני שזה אחד האתגרים הגדולים של הציונות הדתית, להשכיל ולפתח את ההלכה הציבורית, המדינית והממלכתית של מדינת ישראל. דומני ש"זו עבודה קשה שבמקדש", הדורשת ידע והבנה מקיף ומעמיק בעולמה של ההלכה לצד ידע והבנה מעמיק ומקיף בתחום המדיני הנידון ובינה יתירה על מנת למזג את העולמות ולהוציא לאור אמיתה של תורה.
(חוקת תשעב)