יום ירושלים – למשמעות שם החג

הרב משה פינצ'וק-
השבוע זכינו לחגוג את יום ירושלים ולציין מא"ה שנה לשחרור העיר ירושלים ואיחודה. ביומה השלישי של מלחמת ששת הימים (כ"ח באייר, 7 ביוני) נכבשה העיר העתיקה ומזרח ירושלים, העיר אוחדה והכותל שוחרר. בח' בטבת תשכ"ח קבעה מועצת הרבנות הראשית "את יום כ"ח באייר כיום הודיה לקב"ה על הניסים שקרו באותו יום ועל שחרורה של ירושלים". ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב-12 במאי 1968 קבעה הממשלה את כ"ח באייר כיום חגה של ירושלים. בי"ד אייר תשכ"ח (1968), קבעה הכנסת את יום ירושלים כיום חג. אך רק לאחר שלושים שנה, בתשנ"ח (31 במרץ 1998), העניקה לו הכנסת מעמד בחקיקה, באמצעות חוק "יום ירושלים, התשנ"ח-1998", שנחקק ביזמתו של חבר הכנסת חנן פורת ז"ל. סעיף א' של החוק קובע את שם החג:
הכנסת מכריזה בזה על יום כ"ח באייר כעל יום ירושלים שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה וייקרא בשם "יום ירושלים".
שם החג, "יום ירושלים" מעורר שתי שאלות: ראשית, מדוע אין השם מתייחס לתוכנו של החג? בדיון בכנסת בקריאה ראשונה לחוק זה אכן הועלו הסתייגויות בנוגע לשם החוק. חבר הכנסת דוד צוקר הציע כי שם החוק יהיה "חוק ציון יום ירושלים", חברי הכנסת בנימין אלון וראובן ריבלין הציעו כי שם החוק יהיה "יום שחרור ירושלים", לחלופין "יום איחוד ירושלים".
שנית, הביטוי "יום ירושלים" מופיע בתנ"ך במקום אחד בלבד, במזמור "על נהרות בבל" (תהלים קלז, ז): "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ". בפסוק זה "יום ירושלים" פירושו יום מפלתה וחורבנה של ירושלים. הגמרא (גיטין נז ע"ב) מפרשת מזמור זה כקינה על החורבן: "הראהו הקב"ה לדוד חורבן… בית שני, דכתיב: זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה". היות ובתנ"ך הביטוי "יום ירושלים" הוא ביטוי של חורבן ומפלה איך אפשר להשתמש בביטוי זה לחג של גאולה ותקומה?
הגמרא (סנהדרין צ ע"א) קובעת: "שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה". בסוגיה, "מידה כנגד מידה" הובאה אמנם ביחס לדרכי ענישתו של הקב"ה, אך "כל מדותיו" של הקב"ה הם "מדה כנגד מדה". גם בנוגע לגאולתנו העתידית הקב"ה מבטיח לפעול "מידה כנגד מידה". הגמרא אומרת (בבא קמא ס ע"ב):
אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון, שנאמר: "וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ" (איכה ד, יא). ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (זכריה ב, ט).
התנהלות זו "מידה כנגד מידה" בתהליך גאולתנו באה לידי ביטוי בשם החג "יום ירושלים". במשך אלפיים שנה, הביטוי "יום ירושלים" עורר חלחלה ואבל בלב כל יהודי בהזכירו לו את בני אדום אשר אכן ערו בה, בירושלים, עד היסוד. והנה בימינו, זכינו לראות את ירושלים בבניינה, את הקב"ה מקיים את הבטחתו, מידה כנגד מידה, "ואני עתיד לבנותה באש". ובמקביל, מידה כנגד מידה, הביטוי "יום ירושלים" מקבל משמעות הפוכה של תקווה, שמחה ובניין, אתחלתא דגאולה. בביטוי בו חרבה ירושלים, בו בעצמו הולך ונבנה ירושלים.
יום ציון לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל
יום ירושלים הוא גם יום הזיכרון ליהודים עולי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל ומסרו את נפשם בכמיהתם להגיע לירושלים. בשנת 2004 החליטה הממשלה "טקס האזכרה המתקיים מדי שנה ביום כ"ח לחודש אייר – יום ירושלים, לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, ישא אופי ממלכתי. הטקס יערך באתר ההנצחה בירושלים".
יום ירושלים נושא, אם כן, אופי כפול. מצד אחד יום שמחה על איחודה ושחרורה של ירושלים ומצד שני אבל וזיכרון על אלה שמסרו את נפשם בכמיהתם לראות בשמחתה של ירושלים, ולא זכו. במובן זה דומה יום ירושלים לצמד יום זכרון – יום העצמאות. אף שם יש מעבר קשה מנשוא מיום של אבל וזיכרון על המוסרים את נפשם על הגנת עם ישראל וארץ ישראל ליום של שמחה והודאה על קיומה של מדינת ישראל. למרות הקושי שבמעבר זה, הדברים קשורים כשלהבת בפתילה. מצד אחד, באבלנו נתנחם בידיעה כי מותם של הנופלים לא היה לשווא כי אם במסע עלייתם לירושלים עיר הקודש. ומאידך, ביום חגנו נזכור כי זכות גדולה נפלה בחלקנו להיות ריבונים של העיר והארץ, לא כל אחד זכה לה ונדע לא להקל ראש בזכות זו.
(במדבר תשעג)