הרב ד"ר משה פינצ'וקהרב משה פינצ'ק
בשבת פרשת כי תשא התקיים הכנס השביעי של המרכז למשפט ולרפואה של המכללה האקדמית נתניה בראשותו של ד"ר יוסי גרין. בכנס נידונו כמה שאלות בתחום מדיניות רפואית בהיבט רפואי, משפטי, אתי וכלכלי. מן הראוי להציג את עמדת ההלכה היהודית בשאלות אלו. מעצם טבען שאלות אלו נוגעות ליחס בין טובת הציבור לבין האוטונומיה של הפרט, בין המאקרו למיקרו. שאלות אלו כמעט ולא התעוררו וממילא כמעט ולא נידונו באופן מעמיק ונרחב בשנות היותנו בגלות. הן משום שהטכנולוגיות המתקדמות לא היו ידועות ועוד יותר משום שהקהילה בגולה היתה קטנה ולא הצמיחה שאלות ושיקולי מאקרו כפי שמתעוררים כשמדובר באוכלוסיה בסדר גודל של מדינת ישראל כיום.
אחד ההישגים המשמעותיים ביותר של הרפואה הוא המצאת החיסון. החיסונים גרמו לירידה משמעותית בהתפרצות מחלות שונות ובמקרים לא נדירים להיעלמות המחלה. סכנת ההדבקות עדיין קיימת משום שבחלק מהארצות מחלות אלן הן אנדמיות ותופעת הכפר הגלובלי של ימינו (מטיילים ומהגרים מארצות אלו) עלולה לגרום לחשיפת הציבור כאן למחלות אלו. כך לדוגמא בעקבות גל מהגרי מחפשי העבודה בתל-אביב, עלתה שם באופן משמעותי שכיחות מחלות שעד היום היו מוכרים כמעט רק בארצות אפריקה.
עם זאת, ישנן קבוצות באוכלוסיה שמסיבות ומשיקולים שונים אינם מחסנים את ילדיהם. תופעה זו מסכנת לא רק אותן קבוצות אלא מסכנת גם את אוכלוסיות אחרות כגון אותם אנשים שאינם יכולים להתחסן (אלרגים לחיסון או מדוכאי חיסון) ואפילו אדם מחוסן הנחשף לחיידק באופן אינטנסיבי ומתמשך עלול בסופו של דבר להדבק ולחלות. זה למשל המצב בישיבה שם מבלים התלמידים שעות ארוכות בלימוד פנים מול מפנים ("חברותא"). אכן בהתפרצות חצבת בשנים 2009 2010 במדינת ניו-יורק בארה"ב בעקבות אוכלוסייה שלא התחסנה, התברר כי 97% מהחולים היו יהודים אורטודוקסים מתוכם חלו באופן דיספרופורציוני, תלמידים בגילאי התיכון (27%) וזכרים (78%) וזאת למרות ש-89% מהם קיבלו חיסון נגד החצבת.
ישנן מדינות המחייבות את אזרחיהן, על פי חוק, להתחסן. במדינת ישראל עדיין אין חוק כזה למרות שנעשים מאמצים רבים בחינוך, עידוד ובהנגשת האוכלוסייה להתחסן. האם ניתן למצוא במסגרת ההלכה היהודית עמדה בנוגע לשאלה זו? האם ההלכה היהודית מחייבת או אינה מחייבת את היחיד להתחסן לטובת הציבור? מהו היקף האחריות החברתית שההלכה היהודית מטילה על כתפי היחיד? אין ספק כי ניתן לדון בשאלה זו מכיוונים וזוויות רבות בהלכה היהודית ולא כאן המקום למצות או אפילו לסקור את הדברים. כך לדוגמא יש מקום לבדוק האם האיסור של לא תעמוד על דם רעך יכול להכיל גם את חובת ההתחסנות כדי שלא לסכן אחרים. עוד יש מקום לבדוק אם לא ניתן לראות זאת ככלול במצוות מעקה, אם אסור שנכסיך יהוו סיכון לזולת, קל וחומר שגופך הבלתי מחוסן והמדבק אסור לו להוות סיכון לזולת. וכדומה.
לבסוף, בהלכה אנחנו מוצאים כי "כל ישראל ערבים זה לזה", אך קביעה זו מצומצמת לתחום הרוחני של מצוות ועבירות. הגמרא בשבועות (לט ע"א) מדברת על עונש קולקטיבי על עברות בגין הערבות, כאשר היה בידם למחות ולא מיחו: "וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה התם שיש בידם למחות ולא מיחו". לדעת רש"י על פי הגמרא סנהדרין (מג ע"ב) ערבות זו החלה בברית הר גריזים והר עיבל: "נקוד על לנו ולבנינו לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה". בגין ערבות זו אנחנו נתבעים על עברות של אחינו בני ישראל, ומוסמכים להוציא אותם ידי חובה במצוות מסויימות. האם יש דרך להרחיב ערבות זו לתחומים נוספים? כגון הבריאות (חיסונים)?; חסכון במשאבים? שמירה על הסביבה?
(ויקהל פקודי תשעג)
