הרב ד"ר משה פינצ'וקהרב משה פינצ'וק – ראש תכנית בית המדרש המכללה האקדמית נתניה
השבוע בי"א ניסן חל יום פטירתו של הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, 1194 – 1270 בערך, מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא). לרמב"ן תפיסה מיוחדת בראיית הטבע כחלק בלתי נפרד מהנס, תפיסתו שונה מזו של הרמב"ם:
הטבע והחוקיות הם מושגים מרכזיים במחשבת הרמב"ם: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב השם הגדול" (הל' יסודי התורה ב, ב). הרמב"ן התריס בחריפות נגד ראיית הטבעיות והחוקיות כיסוד מרכזי בעולם. הוא רואה כפירה בהחשבתה של מערכת הטבע. לדעתו העולם מתנהל בנסים בלבד. התופעות שאנו קוראים להן נסים נבדלות מן התופעות המכונות בפינו טבעיות במידת עצמתן ופתאומיותן בלבד. לפי השקפתו, "מן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו שכלם נסים – אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד" (שמות יג, טז). מחלוקת עקרונית זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים. נתמקד כאן בתחום הרפואה:
על אף היותו רופא, עמדת הרמב"ן (ויקרא כו, יא) היא, שלפחות במציאות אידיאלית של "כל עמנו כולם צדיקים" תפקיד הרופא מיותר:
והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים… הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך… אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כונתם באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו… אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.
כיון שלטבע תפקיד שולי בתפיסת הרמב"ן וארועי העולם הם פונקציה של שכר ועונש אין טעם ללכת לרופא אלא לנביא כדי למצוא מזור לחולי. הרב דניאל וולף העיר כי דיני פרשת המצורע מבטאים היטב תפיסה זו, שכן הנחית התורה שם היא שהכהן הוא הסמכות הבלעדית בכל הנוגע למחלת הצרעת ולסיומה. לרופא אין שם תפקיד כלל. אפשר אף כי פרשת המצורע הוא המקור וההשראה לשיטת הרמב"ן לגבי רפואה בכלל. אלו דבריו בפרשת צרעת (ויקרא יג, מז):
בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.
הרמב"ם, אף הוא רופא, דחה תפיסה זו מן היסוד (פירוש המשניות, פסחים ד, י):
שמעתי וגם פירשו לי ששלמה חבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהוא פונה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו.
הנה לפנינו שני ענקי רוח, שניהם גם רופאים, ואף על פי כן יחסם לטבע ולרפואה רחוק כרחוק מזרח ממערב.
(ויקרא תשעג)
