תוחלת החיים בישראל היא בממוצע אחת הגבוהות בין מדינות ה-OECD. הגיל הרביעי, המתייחס לאנשים בגילאים 85-120 שנים, הופך למציאות. בגילאים אלה, המבוגרים יכולים להיות במצבים שונים – מעצמאיים לחלוטין ועד סיעודיים ותשושים.

הפרשה פותחת בתיאור פטירתה של שרה אמנו ובדאגת אברהם, בעלה, ללוויה, להספד ולקבורה (בראשית כ"ג א'). גילה המופלג, יחסית למושגי זמננו, אינו חריג לאותם זמנים. למרות גילם המופלג של החיים אז, התורה לא קשרה לאותן דמויות זיקנה. אברהם ושרה הם הראשונים במקרא שתוארו כזקנים "ואברהם ושרה זקנים באים בימים…" (שם, י"ח י"א). האבן עזרא הבחין בשלבי הזקנה השונים, "באים בימים", הגיעו לימים רבים", "ואברהם זקן", הגיע לגיל זקנה, מה שאין כן "בא בימים" שהוא עוד יותר מסתם זקנה" (שם, י"ח, י"א), כלומר, זקנה מופלגת. עבור חז"ל "זקן" מהווה מלה נרדפת ל-"חכם" כמשתמע מן הגמרא בביאור הפסוק "מפני שיבה תקום". "יכול אפילו מפני זקן אשמאי? תלמוד לומר, זקן, ואין זקן אלא חכם, שנאמר, 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'…" (קידושין לב ע"ב וברש"י שם). ומדוע זקן חכם יותר, עד כדי כך שבעלי המדרש מצאו נוטריקון, "זק"ן", "זה קנה חכמה"? בעל' תורה תמימה' מסביר את זה "משום דסתם זקן מאסף חכמה על ידי ניסיונות רבים בקורות ימי חייו…" (ויקרא י"ט, רמ"א).

יש והזיקנה מביאה אתה פגעים רבים, עד שזקנים מתקשים לחיות. חז"ל הכירו בשינוי הבלתי הפיך העובר על המוח כתוצאה ממותם של תאי מוח. יש שהירידה בכושר האינטלקטואלי והמנטלי חמורה עד כדי איבודו, ויש שהיא זמנית או פגיעה בדרגה פחותה. הירידה באינטלקט משפיעה בלא ספק על התפיסה, הזכירה, ההבנה והריכוז, וכמובן גם על כושר השיפוט.

גם דימויו העצמי של הקשיש נפגע עקב השינויים העוברים עליו, "ימי הרעה" – אלו ימי הזקנה" (שבת קנ"א ע"א). מזווית הראייה של הזקן עצמו, אין ספק שגורלו טראגי. אולם, החובה לכבד את הזקן באה להקל על תחושתו הקשה. לכבד אין משמעותו לציית בעיניים עצומות, אלא לשמוע בכובד ראש למה שאומר הזקן, ובעיקר להוקיר אותו על תרומתו בעבר. גם אם הכוחות הקוגניטיביים של הזקן נחלשו, מגיע לו כבוד, כפי שדרשו חז"ל: "הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון" (ברכות ח' ע"ב).

לצד החולי, עלולה הזקנה להביא לידי שיטיון, או בשמו הרווח "דמנציה". היא עשויה להתבטא בירידה בזיכרון, בבלבול, בירידה הדרגתית ביכולת לבצע פעילויות יומיומיות וביכולת לתקשר עם הסביבה.

ישנן הלכות הקשורות בשינויים הפיסיולוגיים החלים עם ההזדקנות, כגון אכילת מצה בליל הסדר שמותר אף להשרותה במים לזקן שקשה עליו הלעיסה (מ"ב תס"א סקי"ח), שחיטה שנאסרת למי שידיו רוטטות מחמת החולשה (דרכי תשובה יו"ד, א' ס"ק נ"ה), וכן מילה שאסורה למי שידיו מרטטות או שכהו עיניו מראות (ספר הברית סי' רס"ד סקל"ב). גם לירידה הקוגניטיבית השלכות. הרב שלמה אבינר טוען במאמרו כי המודל התלמודי אינו זהה למודל הפסיכיאטרי הקיים היום, ועל כן מציע לדחוק ככל האפשר את גבולות השיטיון כדי להותיר את הזקן חלק מן החברה לעניין קיום המצוות. דבריו מסתמכים בין היתר על הרמב"ם המבחין בין "הפתאים  ביותר", כאלו המוגדרים כשוטים לכל דבר, לבין הפתי שאין להכלילו בגדר זה "שאינו מטורף לגמרי בשום דבר…" (הל' עדות פ"ט ה"י). אף ביחס לאלו המוגדרים "פתאים ביותר" כתב "ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוון הדעת בכתב" (רמב"ם שם), כלומר, שאין גדרים אלו חתוכים וברורים ('אסיא' כרך שישי, תשמ"ט עמ' 121-131).

בעת הידרדרות מנטאלית, הופכת לפעמים מצוות כיבוד אם ואם לקשה מנשוא, התלמוד מתאר תיאור קיצוני של מערכת יחסים בעייתית מאוד בין הורים לילדים: "…היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל ובאו אביו ואמו וקרעו את בגדיו, והכוהו על ראשו וירקו בפניו לא יכלים אותם אלא ישתוק וירא ממלך מלכי המלכים שציווהו על כך" (יו"ד ר"מ, ג'), משמע, גם במצב כל כך קיצוני לפי ההלכה קיימת מצוות כיבוד אב ואם.

מעשה אחר מובא בתלמוד: "רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקנה (לרב אסי הייתה אם זקנה) אמרה ליה, בעינא תכשיטין, עבד לה (עשה לי תכשיטים ועשה כרצונה). בעינא גברא, נייעין לך (מצא לי גבר נאה כמותך) בעינא גברא דשפיר כותך (מצא לי גבר טוב כמותך), שבקה ואזל לארעא דישראל… (עזבה ועלה לארץ ישראל)" (קידושין ל"א ע"ב). ממעשה זה הסיק הרמב"ם: "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצווה אחרים להנהיגם כראוי להם" (הל' ממרים פ"ו ה"י). הראב"ד השיג על דבריו: "…אמר אברהם אין זו הוראה נכונה אם הוא ילך ויניח לו למי יצווה לשמרו" (שם), אם יעזוב הבן מקשה הראב"ד מי יטפל בהורים?! למעשה ניתן למנות מי שיטפל וידאג להורים כשהבן איננו מסוגל עוד.

(חיי שרה תשפ"ג)

הפוסט הדברים שקורים כשמזדקנים הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

רק לאחר מותה נודע ברבים עד כמה היתה שרה למעשה עיקרה של הבית, כשראו לאחר מותה שכל הבית השתנה

"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" – ההספד הוא אמירה שכלית והבכי הוא התפרצות רגשית. בהספד אנו מתארים את הדמות והאישיות של הנפטר, תיאור המבוסס על עובדות הקיימות במציאות, שהרי אם המספיד גולש מהעובדות ואומר בהספדו על הנפטר דברים שאינם אמת, על כך אמרו חז"ל [ברכות סב א]: "כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעין מן המספידים" ופירש זאת "הערוך": "כשם שנפרעין מן המת אם הוא חוטא כך נפרעין מן הספדנין שאומרים עליו שהוא צדיק". על כן ההספד הוא אמירה הבאה מהשכל. ואילו הבכי הוא התפרצות רגשית ספונטאנית הבאה מבתי הנפש, ביטוי לכאב הפנימי שחש האדם מכובד מכאוב האסון עם הסתלקותו של קרוב יקר או איש נערץ שחסרונו מורגש ליחיד ולכלל. במובן זה הבכי קודם להספד, מיד עם היוודע השמועה הרעה, עוד טרם הספיק האדם לעכל את האסון שנחת עליו, כבר הרגש מתפרץ ומביע בבכי את כאבו, ורק אחר שמתאוששים מתחיל השכל להעריך את מעלותיו וזכויותיו של הנפטר, ואת הערכה הזו מביעים בהספד הנאמר לפני הציבור. והנה בקבורתה של שרה אין אברהם נוהג כך, אלא מקדים את ההספד לבכי ככתוב: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", מדוע נהג כך אברהם?

הבכי מביע את הכאב הפרטי ואילו ההספד בא לתת ביטוי לאבדה הציבורית. אברהם אבינו, מיום שעמד על דעתו ולאורך כל מסלול חייו, הקדים את צרכי הכלל על ענייניו הפרטיים, כך היה כשהיה מוכן להיזרק לכבשן האש, לאבד את חייו ולא לבגוד באמונתו, וכך אחר כך כשהיה חולה, לא דאג לרפואתו אלא ישב כחום היום בפתח אוהלו וממתין לאורחים שיוכל להכניסם לביתו. ולא רק אברהם אלא גם שרה העדיפה את טובת הכלל על טובתה האישית, כך רואים אותה במפעל המשותף שלה עם אברהם לקרב רחוקים לאביהם שבשמים ככתוב: "את נפש אשר עשו בחרן", כפירוש חז"ל: "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". למימוש מטרה זו הקדישה שרה ימים ולילות. היא שותפה לא רק למפעל החינוכי של אברהם אלא גם למפעל החסד שלו בהכנסת האורחים. אלא משום שהייתה צנועה ונחבאת באוהל היא נראתה ככינור שני, כטפילה ומסייעת לאברהם אבי הבית, אבל למעשה עוד בחייה אמר הקב"ה לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בכולה" ועל כך אמרו חז"ל [שמו"ר א]: "מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות".

אבל את כל זאת הציבור לא ידע, ורק לאחר מותה נודע ברבים עד כמה היתה שרה למעשה עיקרה של הבית, כשראו לאחר מותה שכל הבית השתנה: "כל ימים שהייתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אוהלה, כיון שמתה פסק אותו ענן, כל ימים שהייתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה פסקה אותה הרווחה,  וכל ימים שהייתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה הברכה,  כל ימים שהייתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת וכיון שמתה פסק אותו הנר" [ב"ר ס]. ומפני שאברהם ידע שפטירתה של שרה היא קודם כל אבדה לציבור כולו, על כן עם כל כאבו האישי-פרטי כבש אברהם את הבכי המביע את הצער הפרטי, וראה לנכון להודיע תחילה לציבור את מה שהוא, הציבור, חסר במיתת שרה, ועמד והספידה, להודיע לכל באי שער עירו את מעלתה וגדולתה של שרה, ורק אחר כך התפנה להביע את צערו הפרטי בבכי על שרה. ואין זה פלא שמיד לאחר זאת אברהם אבינו מתפנה מכל עיסוקיו ועוסק בזיווגו של יצחק, שלא להשאיר ביד המקרה מי תהיה אשתו של יצחק ממשיכתה של שרה, כי אחר פטירתה של שרה ראה אברהם שהאשה במשפחה היא לא רק מרכיב חשוב, אלא מרכיב חיוני להצלחת הבית, וכמו שראינו שרבקה היא שעמדה על המשמר ולא הניחה ליצחק לטעות באהבתו את עשו.

(חיי שרה תשפ"ג)

הפוסט הדברים שלא ידענו על שרה הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

אברהם הוא "היהודי הנודד" הראשון, או, אם תרצו, בלשון ימינו: נוסע מתמיד עם כרטיס גולד פלטינום

גלות היא מצב נפשי מתמשך. לאו דווקא מיקום. במידה רבה היא שייכת יותר לערוץ ההיסטוריה, הפסיכולוגיה והגיאולוגיה יותר מאשר לערוץ הגיאוגרפיה. אחד הביטויים העזים לכך מצוי בסיפורו של אברהם אבינו.

אפילו נתעלם לרגע ממדרשם של חז"ל, שלפיהם כבר בהיותו בן שלוש הכיר את בוראו, הרי שגם מפשט הכתובים עולה שאברהם אבינו הוא גולה נצחי, "המתנתק הגדול". הוא מנתק עצמו מ"ארצו, מולדתו ובית אביו" והולך לארץ ישראל. הוא מנתק עצמו מעבודת הגילולים של בית אבא ופונה לדרך חדשה בעולם האמונה, דרך האמונה בה', ועשיית צדקה ומשפט. "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". לימים, עם בוא הרעב, הוא מתנתק מארץ ישראל ויורד מצרימה.

גם בתוך הארץ פנימה, ממשיך אברהם בתהליך ההתנתקות. הוא נפרד מ"אחיו"-אחיינו לוט, תוך יצירת חיץ ברור בינו לבינו: "הפרד נא מעלי. אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה… ויפרדו איש מעל אחיו" (יג, ט-יא). לימים, הוא נפרד מאשתו הגר ומבנו ישמעאל, ומתנתק מהם.

אברהם הוא "היהודי הנודד" הראשון, או, אם תרצו, בלשון ימינו: נוסע מתמיד עם כרטיס גולד פלטינום. כל ימיו אין אברהם פוסק מלכת (ולא אחת, אפילו בהיותו כבן מאה שנים), ואפילו לרוץ (ראו בראשית יח, ו-ז). מאור כשדים לחרן, ומחרן לשכם. ומשם ואילך הרשימה הולכת ומתארכת, מפתיעה באורכה והיקפה: בית אל, מצרים, הנגב, בית אל, אלוני ממרא, דן, דמשק, סדום, גרר, באר שבע, הר המוריה ושוב חברון.

על כן, אין זה מפליא שכאשר "אברהם שב למקומו", ויושב בו מעט זמן, מוצא הכתוב מקום להדגיש עובדה חריגה זו (יח, לג).

אחר כל הדברים האלה, ורוב הנדודים, היינו מצפים שעיר המולדת, "ארם נהרים עיר נחור", תיוותר רק הֵד עבר, מין זיכרון עמום, מטושטש, מקום שחי יותר בזיכרון מאשר במציאות.

לא כך אצל אברהם. בבואו להשביע את "עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו", הוא מצווה אותו באופן ברור: "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק". וכאן הבן שואל: "ארצי"? האמנם? האם גם לאחר עשרות רבות של נדודים, עדיין רואה אברהם אבינו בארם נהרים, בה ולא בארץ ישראל, את "ארצו"?.

הפער שבין דברי אברהם לבין דברי זקן ביתו (ולפי מסורת חז"ל, אליעזר) מובלט עוד יותר מתוך עיון בפסוקים. בעוד שאברהם מדבר על "ארצי", הולך העבד "אל ארם נהרים, אל עיר נחור" – נחור ולא אברהם. יתר על כן: בדברו עם אדונו, מדבר העבד על "הארץ הזאת", סתם ארץ, ויותר מכך הוא שב ומדגיש תוך כדי דיבור: "הארץ אשר יצאת משם"!.

זאת ועוד: גם בסוף המעשה, כאשר הוא מתאר את שיחתו עם אדונו, משנה העבד את לשון הציווי, משל ביקש לא רק ל"תרגם" את דברי אדונו ולהדהד אותם באוזני שומעיו, אלא גם ל'שפרם' ול'טייבם'.

בעוד שאברהם אמר לו מפורשות "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך", מספר העבד על ציווי שונה לחלוטין: "אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי… ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי" (ט, לח-מ).

ו"ארצי" להיכן נעלמה? אכן, בעיני העבד, אברהם כבר יצא מזמן מ"שם", מארצות הגולה, ונטע אוהלו בארץ הבחירה. לאחר עשרות שנים של ישיבה בארץ כנען, בהיותו בן מאה שנה ויותר, אברהם אינו עוד "עולה חדש". כבר מזמן ניתק את קשריו עם "ארץ מולדתו" וקנה לו שביתה בארץ החדשה. לא כן בעיני אברהם. בעיניו-שלו, "ארצי" היא עדיין ארם נהריים. "כי אל ארצי תלך!".

"היהודים", כתב המשורר יהודה עמיחי, "הם לא עַם היסטורי. ואפילו לא ארכיאולוגי. היהודים הם עַם גיאולוגי. עם שברים, והתמוטטויות, ושכבות, וגעש לוהט".".

ובניסוח מוכר: אפשר להוציא את היהודים מן הגלות, אך קשה, קשה מאד ואולי בלתי אפשרי, להוציא את הגלות מן היהודים.

(חיי שרה תשפ"ג)

הפוסט הנוסע המתמיד הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כאשר אברהם נצטווה לעקוד את יצחק הוא אינו משתף את שרה, למרות שמדובר בבנה היחיד. יותר מכך, אברהם הרחיק מראש את מגוריה של שרה מבאר שבע לחברון על מנת שלא תקבל את בשורת הצער בפתע ללא כל הכנה מוקדמת (רש"ר הירש). בתום ניסיון העקידה אברהם יורד מהר המוריה והכתוב אינו מציין שיצחק חוזר עמו וכך נאמר: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו". ומעיר האבן עזרא: "וישב אברהם ולא הזכיר יצחק, כי הוא ברשותו". אבן עזרא סבור שיצחק חזר עם אברהם מהעקידה אלא שהוא היה "ברשותו" ותחת חסותו ולכן לא ראה הכתוב צורך להזכירו. אולם לפי הפשט נראה שאברהם חוזר בגפו ללא יצחק. יתכן ולאחר ניסיון העקידה נפרד יצחק מאביו, בשל הטראומה הגדולה שעבר בשעה שאביו הניף את המאכלת. בינתיים, אברהם  נאלץ לחזור לבדו  לבאר שבע ונמצא הרחק מאשתו שמתגוררת בחברון, ובנו יצחק ככל הנראה מתבודד באזור באר לחי רואי. פרשתנו פותחת בפטירתה של שרה ובהלווייתה בחברון וניכרת היעדרותו של יצחק. אך טבעי שסיפור העקידה יסתיים במפגש בין שרה ואברהם ויצחק, הישר אל זרועותיה של האם הזקנה שהמתינה להם בבית. היינו מצפים שבהלווייתה ינכח בנה אהובה, שנולד לה בדרך פלאית, כאשר הוא נתמך על ידי אביו. אך כאמור העקידה טרפה את כל הקלפים, והרחיקה את יצחק מביתו. וכך כותב רבנו בחיי: "כי היה הכתוב ראוי שיאמר: ויבא אברהם ויצחק לספוד לשרה ולבכותה, כי בודאי ראוי היה יצחק לספוד לאמו הצדקת ולבכות עליה, שהרי החיוב בו גדול מאד יותר ממה שהוא באברהם, ועוד שהיא אהבתו אהבה יתרה שילדה אותו על דרך הפלא, והיתה נפשה קשורה בנפשו. אבל יתכן לומר שלא ידע יצחק באותו הפרק שמתה אמו, כי לפי שמיתתה היתה בשבילו בשמועת העקדה, על כן העלימו ממנו מיתתה ולא הגידו לו. ומן הטעם הזה לא ראינו שיזכירנו הכתוב ליצחק כלל לא במיתתה ולא בקבורתה".

לדעתו, יצחק לא השתתף בהלוויה משום שלא סיפרו לו על פטירתה של אמו מחשש שליצחק יהיו רגשות אשמה, וגם המתח בינו לבין אביו עלול להתעצם בשל כך. יהודה עמיחי מתאר את המציאות שאליה נקלע אברהם וכך הוא כותב (בספרו פתוח סגור פתוח): "שלשה בנים היו לאברהם ולא רק שנים. שלושה בנים היו לאברהם: ישמעאל ויצחק ויבכה. אף אחד לא שמע על יבכה כי הוא היה הקטן והאהוב שהעלה לעולה בהר המוריה. את ישמעאל הצילה אימו הגר, את יצחק הציל המלאך, ואת יבכה לא הציל אף אחד".

דומה שיהודה עמיחי קורא לניתוק הקשר החם שבין אברהם לילדו "יבכה". העקדה הביאה, בסופו של דבר, לבכי גדול. קודם העקדה, היתה אווירה של שמחה בביתו של אברהם – "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹקים". לעומת זאת, מיד לאחר העקדה שרה מתה ואברהם בוכה. יהודה עמיחי מדגיש נקודה זו בהמשך השיר: "יצחק לא צחק בכל ימיו, ושרה צחקה רק פעם אחת ולא הוסיפה". זה היה המחיר המשפחתי הכבד ששילם אברהם לאחר ניסיון העקידה.

(חיי שרה תשפ"ג)

הפוסט מדוע יצחק לא הגיע ללוויה של אמו שרה? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

האם בת היא ברכה שכוללת הכל? מסתבר שתלוי את מי שואלים

מיהו אדם שיש לו הכל, ומהו בעצם הכל? על השאלה הזו אפשר למצוא תשובות רבות, המשתקפות בפרשנות חז"ל לפסוק. ראשית, המחלוקת המפורסמת על הבת של אברהם אבינו – "וה' ברך את אברהם בכל. מאי בכל? רבי מאיר אומר: שלא היתה לו בת. רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת. אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם ובכל שמה" (ב"ב טז).

האם בת היא ברכה שכוללת הכל? מסתבר שתלוי את מי שואלים, ומאיזו נקודת מבט הוא מסתכל על כך. דומני גם שבתקופות שונות תינתן תשובה שונה על השאלה הזו.

"ר"א המודעי אומר: איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו". אברהם מוצג כאן כחוזה בכוכבים, שהכל זקוקים לו. עמדה משמעותית כזו, היא ברכה שהכל כלול בה.

"רבי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם, תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה. אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירא (עלה היום הקל החולי. כלומר השמש עצמה מרפאת)".

רשב"י ממשיך גם הוא בתפיסה שתרומה משמעותית לעולם, במקרה זה – היכולת לרפא חולים, היא ברכה הכוללת הכל.

"דבר אחר: שלא מרד עשו בימיו. דבר אחר: שעשה ישמעאל תשובה בימיו" (בבא בתרא טז ע"ב).

מהי ברכה הכוללת הכל? זוהי הברכה המאפשרת נחת מן הצאצאים. הזכות לראות בתשובתו של ישמעאל היא ברכה גדולה, כמו גם העובדה שהקב"ה חסך ממנו את קלקולו של עשו.

במדרש בראשית רבה נט ניתן למצוא דעות נוספות: "רַבִּי לֵוִי אָמַר תְּלַת (שלוש): בַּכֹּל, שֶׁהִשְׁלִיטוֹ בְּיִצְרוֹ. בַּכֹּל, שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה בְּחַיָּיו. בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָסֵר קֵלָרִין (אוצר) שֶׁלּוֹ כְּלוּם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא אָמַר בַּכֹּל, שֶׁלֹא חָזַר וְנִסָּה אוֹתוֹ".

לא מספיק לזכות לשפע ולברכות, אם אדם יכול להרוס הכל באובדן שליטה עצמית ובכניעה לייצרו.

הברכה שברך אותו הקב"ה להיות שליט על יצרו – היא ברכה הכוללת הכל, המאפשרת לו להחזיק את כל הברכות האחות.

בהמשך מציע רבי לוי גם את האפשרות שהכל היא ברכה הקשורה בשלמות – לא חסר דבר.

דעה אחרונה מחברת אותנו אל הפרשות הקודמות: "שלא חזר וניסה אותו".

אחרי עשרה נסיונות שנתנסה בהם ועמד בכולם, מגיע אברהם אל המנוחה ואל הנחלה. יותר לא יתבקש לעמוד בניסיון. זוהי הברכה שכולנו מבקשים לעצמינו בכל יום: אל תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.

(חיי שרה תשפ"ג)

הפוסט האם בת היא ברכה שכוללת הכל? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

מערת המכפלה היא אחד משלושת המקומות הקדושים לישראל, שנרכשו בכסף מלא על ידי אבות האומה. על הפסוק "וישקול אברהם לעפרון את הכסף" אומר המדרש: "זה אחד מ-ג' מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן: מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף…" (ב"ר ע"ט, ז).

דברי המדרש הללו נראים תמוהים לנוכח המציאות של זמננו. הר הבית הפך להיות לב לבו של הסכסוך הישראלי-ערבי, חברון מהווה חממה לגידול טרור רצחני, וקבר יוסף בשכם מהווה מוקד התנגשות מתמיד, ומאז שנת 2000 הוא מסמל השתלטות פלסטינית על מקומות מפתח בלב הארץ. נראה שדברי המדרש לא באו להקנות לנו קלף מיקוח מנצח, אלא לחזק את אמונת בני עמינו בדבר זיקתם לארץ וזכויותיהם בה, באמצעות הדגשת בעלותנו החוקית על האתרים המרכזיים שבלב הסכסוך.

בה בעת המדרש מפנה את תשומת ליבנו גם לעיקרון שהדרך האידיאלית לשליטה בארץ עוברת דרך עשיית צדק, והתנהלות על-פי חוק. אברהם מתעקש בפרשתנו לקנות את מערת המכפלה בכסף מלא, ומשלם ארבע מאות זוז במטבעות משובחות שמתקבלות בשווקי הסוחרים. יעקב קנה חלקת אדמה בשכם במאה קשיטה (בראשית יב, ו), חלקה בה עתיד להיקבר יוסף (יהושע כד, לב). דוד וויתר על שימוש בסמכותו השלטונית, ושילם חמישים שקלי כסף כדי לקבל בעלות חוקית על גורן ארוונה היבוסי, עליה הוקם המקדש (שמואל ב, כד). אברהם, יעקב ודוד התעקשו להיאחז בארץ בכוח הזכות ולא בזכות הכוח. הם היו מוכנים לשלם מחיר משמעותי כדי להראות לתושבי הארץ שהם מעוניינים ללכת בדרכי שלום ולקיים עמם יחסי שכנות נאותים.

לשלושת גדולי האומה הללו, היה מכנה משותף בולט בכפל המעמד שאפיין אותם. תושבי הארץ ראו אותם כתושבים רמי מעלה הראויים ליחס של כבוד, אולם בתפיסתם העצמית הם הגדירו את עצמם כגרים בארץ. אברהם התקבל על ידי בני חת בכינוי "נשיא א-לוהים אתה בתוכנו", אך למרות זאת הוא הכריז באזניהם: "גֵּר ותושב אנוכי עמכם". יעקב זכה לכך שהכול יראו מפניו: "ותהי חתת א-לוהים על הערים אשר סביבותיהם" (בראשית לה, ה), אך למרות זאת בעומדו לפני פרעה הוא דיבר על "ימי שני מגוריי" בארץ, וכוונתו, כפי שפירש רש"י: "כל ימי הייתי גֵּר בארץ" (בראשית מז, ט). דוד היה מלך הארץ, ועם זאת כינה עצמו "גר": "גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ" (תהילים קיט), "גר אנכי עמך" ועוד.

נראה, שהיה כפל פנים גם בתודעתם העצמית של אברהם, יעקב ודוד. מול תושבי ארץ ישראל הם ראו עצמם כבעלי מעמד איתן המגובה בהבטחה א-לוהית. אברהם יודע שהוא מוערך כ"נשיא א-לוהים", יעקב מודע לאימת א-לוהים שמוטלת על תושבי הארץ, ודוד הוא מלך השולט בארץ ביד רמה. יחד עם זאת הם לא שוכחים שהם על תקן של גרים בארץ השייכת לבורא עולם.

תודעת הגרות הזו היא תנאי הכרחי לישיבה בארץ ישראל. עמד על כך רבי ישעיהו הורביץ בספרו 'שני לוחות הברית' המסביר שהשם 'ארץ כנען' הוא מלשון כניעה, ולדבריו "יושבי הארץ צריכין להיותן בהכנע וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתיישב באיתן מושבו… וזהו 'כי גרים ותושבים אתם עמדי', בשעה שאתם רוצים לישב בשלוה תהיו גרים" (של"ה פרשת לך-לך, תורה אור, ב).

הבסיס העיקרי לדברי השל"ה מופיע בפסוק "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג) שנאמר במצוות שמיטה ויובל. מצוות אלה, המתקיימות רק בארץ ישראל, מהוות משקל נגד לתודעת הבעלות ולתחושת העוצמה של בעלי המקרקעין, והן מחזקות את תודעת הגרות מול הבורא, שאמר "כִּי לִי הָאָרֶץ" (שם).

דווקא בארץ בה יש לעם ישראל זכויות היסטוריות הנובעות כבר מספר בראשית, יש צורך להטמיע את ההבנה שאנחנו רק גרים, ודווקא עמדה זו של הכנעה וענווה היא שמחזקת את אחיזתנו בארץ כנען. כפל התודעה של אברהם, יעקב ודוד, שהקנו לנו את זכויות הקניין בארצנו, צריך להיות מרכיב מרכזי בתפיסות היסוד של מדינת ישראל ואזרחיה. עוצמת הרכות במעמדנו מול בורא עולם, וההתנהלות בעולמו בדרכים של חוק וצדק, הוגנות ויושר, הן שמקנות לנו את העוצמות המוסריות הדרושות  בעמידה על זכויותינו מול אויבינו.

(חיי שרה תשפ"ג)

הפוסט איזה מקומות בארץ שלנו על פי חוק? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

גם בין חברים, כאשר מדובר על עסקה חשובה, לשלם כסף עשוי להיות משתלם יותר

יש ארגונים הנוהגים לטשטש את הגבולות בין הארגון לבין הלקוח או העובד. הם מספרים שהעובדים הם חלק מהמשפחה או שהבנקאי/ סוכן הביטוח הוא למעשה חבר טוב. לכאורה, טכניקת שיווק המייצרת שיח חברי ופחות רשמי יכולה לאפשר חווית לקוח או חווית עובד נעימה, אבל היא יכולה להיות גם מסוכנת.

אחד הראשונים שהבין זאת הוא אברהם אבינו. כאשר ניגש לבני חת על מנת לקנות את מערת המכפלה הם מציעים לו- "בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ". אברהם לא מוכן לקבל את מערת המכפלה בחינם ומתחיל משא ומתן. לפי מושגים מתיאוריה של הפרופסור דן אריאלי, בני חת ניסו לסגור עסקה ב"נורמות חברתיות" ואברהם בחר ללכת איתם ב"נורמות שוק".

אריאלי, שחקר את טיבן של שתי הנורמות מרחיב על היחסים הלא פשוטים ביניהן. הוא מציין כי חברות עסקיות המחליטות לנהל איתנו יחסים לפי נורמות חברתיות עלו על רעיון נפלא- אם ספק האינטרנט למשל הוא "משפחה", הלקוח עשוי להיות נאמן לחברה ולא לעבור ישר למתחרה שהציע תשלום חודשי נמוך יותר. בלבולים בחשבון? תקלה פתאומית? בנורמות שוק הן בלתי נסבלות אבל במערכת יחסים חברתית הן ייסלחו ביתר קלות.

אולם, חברה המנסה ליצור אשליה של יחסים חברתיים לא חושבת על הסכנה שטמונה בצד השני של מערכת היחסים. למשל, אם יטילו קנס על לקוח שמאחר להחזיר הלוואה, לפי נורמת השוק, זה מרגיז אבל מקובל. אולם, כאשר היחסים בינו לבין החברה מושתתים על נורמות חברתיות, כשהוא מאחר לשלם והם משיתים עליו קנס ללא התחשבות או שיחה ידידותית קודם לכן, הדבר יהרוג את מערכת היחסים והיא תלך לאיבוד לבלי שוב. הוא גם ידאג שכל חבריו יתרחקו מהמקום הנורא הזה.

אברהם לא הסכים ליצור מערכת יחסים חברתית, כזו שתגרור אחריה ויתורים הדדיים לאורך השנים ואולי גם שבירה של יחסים אלו בהמשך, ולכן התעקש על נורמת שוק. אברהם מראה שגם בין חברים, קל וחומר בין אנשים זרים- כאשר מדובר על עסקה חשובה, לשלם כסף עשוי להיות משתלם יותר.

נורמות שוק ונורמות חברתיות רלוונטיות גם ביחס בין עובד למנהל. ניתן ורצוי ליצור נורמות חברתיות במקום העבודה אבל כאשר היחסים זולגים גם לתחום שמקובל להתנהל בו לפי נורמת השוק, כמו תשלום משכורת בזמן, חופשות עפ"י חוק וכו', היחסים החברתיים עשויים להישבר לבלי שוב. כאשר ההסכם החוקי הבסיסי נקבע מראש ונשמר באדיקות ע"י שני הצדדים, אפשר על גביו לאפשר גם הגדלת ראש ויחסים חברתיים.

(חיי שרה תשפ"ג)

הפוסט כדאי לעשות עסקים עם חברים? הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

כעת מבקשת המדינה להציף את שאלות המהות, היחוד והיעוד שלה כמדינה יהודית

מבין הנושאים המרכזיים שעמדו במרכז השיח הציבורי, והועמדו לבחירה בבחירות האחרונות, היו יחסי 'דת ומדינה', וזהותה היהודית של המדינה. ליתר דיוק, היחס בין המדיניות של המוסדות הייצוגיים של המדינה ובין המסורת והמורשת היהודית. נושאים אלה הובלטו בשיח שבין המפלגות ובקמפיינים. מצד אחד היה גוש מפלגות שהדגישו אותם והציבו אותם בקדמת הקמפיין שלהם, ומצד שני היו מפלגות שהדגישו את ההיפך, את הצורך באימוץ עולם ערכים מערבי ליברלי ואוניברסלי, מבחינתם מדינת ישראל צריכה להיות 'מדינת כל אזרחיה'. היו אף מפלגות שהובילו קמפיין השחרה והפחדה מפני סכנת הפיכת המדינה ל'מדינת הלכה' ומפני 'כפייה דתית'. בתווך היו מפלגות שגם אם הזהות היהודית חשובה עבורן, הן לא מצאו לנכון להציב אותה בקדמת הקמפיין שלהן והעדיפו להבליט נושאים אחרים.

הציבור אמר את דברו, תמך והעניק את הרוב למפלגות הגוש שהעמידו במקום מרכזי את השמירה על זהותה היהודית של המדינה.

העמדתו של נושא זה במרכז השיח והבחירות משקף את ה'בגרות' של המדינה והחברה בישראל. החברה, כמו האדם היחיד, עוברת תהליכי התפתחות מ'ילדות' ל'בגרות'.

השנה אנו מציינים את שנת השבעים וחמש למדינה. המדינה נמצאת באמצע 'עשור הגבורות' – העשור השמיני לקיומה. מאז הקמתה עברה המדינה כברת דרך ארוכה. במדינה כבר צומח דור רביעי לדור המייסדים. העשורים הראשונים לקיומה היו שנות חבלי הלידה וההתבגרות, מטבע הדברים הם התמקדו בביסוס הקיום הביטחוני והכלכלי של המדינה, בבניין הארץ, בקליטת עליה, ביצירת תשתיות, ובכל מה שנחוץ וקיומי. מה שהניע אותה ואיחד את כל חלקיה היה חדוות ההתחדשות והצורך לשמירה על הקיום הלאומי. ואכן, היא זכתה להתפתחות חסרת תקדים. שלב ההתבגרות היה כרוך בתהייה ובערעור על הנחות היסוד. כעת מדינת ישראל והחברה הישראלית הגיעו 'לגבורות' ו'לבגרות'. אמנם עדיין לא הוסרו כל האיומים הקיומיים, וחלק מהם אף התעצמו בצורה חסרת תקדים, ועדיין יש אתגרים כלכליים וחברתיים שמבקשים את פתרונם, אולם החברה הישראלית מרגישה 'בוגרת' ו'בשלה', ובעלת 'בטחון  עצמי' בקיומה. כעת היא מבקשת להציף ולהעלות את שאלות המהות, היחוד והיעוד שלה כמדינה יהודית. במה היא שונה מאחרים? מהי צדקת קיומה הערכי והתרבותי, ולאן פניה מועדות. זהו שלב שמצריך התבוננות לעומק בכל מה שיקנה משמעות לקיום הלאומי של המדינה מכאן ואילך. תוצאות הבחירות משקפות את בחירת הרוב המכריע, של האוכלוסיה היהודית, ובכלל. המעוניינים לראות במדינת ישראל מדינה שהזהות היהודית שלה תופסת מקום מרכזי, ומגדירה את היעוד שלה. ביניהם גם ציבור מסורתי גדול שעבורו הזהות היהודית אינה במשמעות הדתית המלאה של המושג. אולם, עוד כברת דרך ארוכה לפנינו בטיפוח ובהעמקת הזהות.

העיסוק בשימור הזהות היהודית אינו חדש. הוא ליווה את קיום האומה בכל הדורות. בפרשתנו אנו קוראים על יצחק אבינו שהגיע לפרקו ואברהם מבקש למצוא לו בת זוג. השלב של בחירת בת זוג כרוך בעיסוק בשאלות של זהות ויעוד למשפחה שהולכת לקום. אברהם רוצה להיות בטוח שבת הזוג תהיה שותפה למפעלו של יצחק בפיתוח האמונה והזהות היהודית לכן ציווה על אליעזר עבדו:  "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּד' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵא-לֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. וגו'. וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וגו'. רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה" (בראשית כד ג- ח). זוהי בחירה גורלית שתשפיע לדורות. ועל כן: "הזהירו בשבועה שלא יקח אישה לבנו מבנות כנען וכו'. וכמו שידוע מענין שלמה ע"ה בנשים נוכריות שנשא עמוניות מואביות צידוניות חיתיות, שהעיד עליו הכתוב (מלכים א יא, ד) נשיו הטו את לבבו. ועל כן הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו לחתן וכו', ביום חתונתו. להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא יקח אישה לשם יופי וכו', ולא לשם ממון, וכו', אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במידותיהם בטבע אחר משפחת האם" (רבנו בחיי שם).

(חיי שרה תשפ"ג)

הפוסט   פסקת ההתבגרות הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

בדרכן של האימהות הגיבורות הלכה הצנחנית חנה סֶנֶש אשר הוצאה להורג, השבוע לפני 78 שנים

שתי גיבורות, שתי אימהות מוזכרות בפרשתנו. שתיהן, שרה ורבקה, בחרו מרצונן החופשי לעשות מעשה גבורה שלא היו חייבות לעשותו.

ההתחלה קשורה בראשונה, שרה. פסוק אחד בפרשה מסכם, לדעת חז"ל, את כל פועלה וחייה של שרה. הכתוב אומר "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". לכאורה, לא ברור מדוע הכתוב חוזר על המילה שנה ושוב על המלים 'חיי שרה'? מסביר רש"י "כולן שווין לטובה" [כג' א'] כלומר, כל חייה, הן במעשיה והן ביופייה, היו לטובה. היופי עליו מדבר רש"י מדגיש את המעשה הנאצל של שרה אשר הייתה מודעת ליופייה ולכך שמלכים ושועי עולם חפצו בה. אחרי הניסיון המר עם פרעה במצרים, יכלה שרה לסרב לְהַגֵּר לגרר, שהרי ידוע, שאין סומכין על הנס. בכל זאת הסכימה שרה ללכת אחר אברהם לגרר ולחפות עליו.

רבקה, היורשת של שרה, מתמודדת מיד בתחילת הדרך עם דילמה קשה. הגיע אדם זר, עבד של קרוב משפחה והוא מבקש ממנה ללכת אתו לארץ זרה ורחוקה על מנת להינשא לאדם שלא ראתה אותו אף לא פעם אחת. משפחתה מהססת: "וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ". אחרי עוד שכנוע של העבד, אמרו: "נִקְרָ֣א לַֽנַּעֲרָ֑ וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־ פִּֽיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ" [כד' – נה- נח]. רש"י מוסיף: "מעצמי (אלך) ואף אם אינכם רוצים" – רבקה בוחרת ללכת. אף היא כְּשָׂרָה, עושה את המעשה מתוך תחושה ורצון להגשמת היעוד של הקמת בית מיוחד, משפחה מיוחדת, שלימים תקרא 'עם ישראל'.

בדרכן של האימהות הגיבורות הלכה הצנחנית חנה סֶנֶש אשר הוצאה להורג, השבוע לפני 78 שנים [כא' חשון תש"ה-7.11.44]. חנה, שעלתה לארץ מבודפשט 5 שנים קודם לכן, התנדבה לשרת בצבא הבריטי. היו אלה ימים סוערים – ימי מלחמת העולם השנייה, תקופת השואה. ליישוב בארץ נודע על סופו המר של מרד גטו ורשה ועל הליכתם אל המוות של קהילות יהודיות שלמות. גורל יהדות הונגריה היה מונח על הכף. הועלה רעיון, שבדיעבד ברור שהיה לא רציונאלי, להצניח קבוצת צנחנים מישראל על מנת לחבור לקהילות היהודיות ששרדו, להזהירן מפני המתרחש ולסייע בהצלתן.

חנה הייתה מהראשונים שהתנדבו. דאגתה לאמה, שעדיין נשארה בהונגריה, הייתה בין שיקולי התנדבותה. עד מהרה התבלטה חנה כמנהיגה. מול הספקנות של חבריה, היא הייתה נחושה וחדורת מטרה. חברה לקבוצת הצנחנים, יואל פלגי מספר מפי חנה: "אף אני מרגישה כי ליהדות אחרונה זו [הונגריה] צפוי גורלם של יתר הקיבוצים היהודים. לכן עלינו לעשות ללא חשבון וללא שיקולים מיותרים… קוצר רוחי לא בגלל אמי הוא. כמובן, רטט עובר בי כשאני חושבת עליה… אבל לא רק את קרובינו עלינו להציל. אסור לנו לאחר. אם היטלר יצליח להשמיד את יהודי אירופה עד תומם, אין לנו עתיד גם בארץ… לא יאשימו אותנו גם אם לא נצליח. אבל יש דין של מצפון. האם אפשר יהיה להמשיך לחיות. אני מוכרחה ללכת. אם אפול – לא לשווא אמות. אולי תגיע השמועה אל היהודים כי שליח מא"י הגיע ונתפס, ויפעם הלב בגטאות וביערות: יש להחזיק מעמד, לא עזבונו, לא שכחו אותנו ואולי קרובה הישועה. האמונה עשויה לחולל נסים. אני מוכרחה ללכת, כי אין דרך אחרת. אינני רוצה למות, לא, אני רוצה לחיות… אבל אני צריכה לקנות לי מחדש את הזכות לחיים" ['רוח גדולה באה' עמוד 61].

הרוח המיוחדת של חנה עמדה לה גם כאשר נתפסה בהונגריה והועמדה לדין באשמת בגידה במולדת. במשפטה אמרה בין היתר: "לא, איני בוגדת במולדת. מולדתי שם, הרחק, בארץ אבותיי אליה חזרתי. עם זאת, נשארתי נאמנה להונגריה שנולדתי בה. המעשה שלמענו באתי, אף הוא ביטוי לנאמנותי זו. כל יהודי שיישאר בחיים בהונגריה אחרי המלחמה האיומה הזו, יהא בו כדי להמתיק את הדין לגבי העם ההונגרי ולהקל את העונש שיצטרך לשאת בו" [שם, 192].

שבוע אחר כך הוצאה חנה להורג, ימים ספורים לפני שהרוסים שחררו את העיר. לאחר מותה נמצא שיר שכתבה, המאפיין את דמותה:

"אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,

אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.

אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחְדֹּל בְּכָבוֹד,

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת".

חנה בחרה להצית כתובת אש- כתובת של הקרבה לטובת תקומת האומה הישראלית.

(חיי שרה תשפ"ג)

הפוסט גיבורות מרצון הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.

המשא ומתן עם בני חת נראה מוזר למדי. הוא מכיל  גינונים, הצהרות, רמזים, וחזרות. ניתן אולי להבין את פשרו של המשא ומתן הזה תוך שימוש בתובנות משפטיות, שהרי מלא כל הארץ משפט!

ניתן אולי לתאר את שלביו כך: הצידוק לבקשה 'הבלתי שגרתית' של אברהם מבני חת הוא צידוק משפטי – Legal justification, "גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם". על אף ההבטחה 'לזרעך אתן את הארץ', לאברהם עצמו אין זכויות בארץ, ועל כן הוא מבסס את בקשת הקנייה על טיעון משפטי. מילת המפתח היא כמובן אחוזה! אברהם מודע לסטטוס האזרחי שלו, גר ותושב, ועל כן הוא מתנסח כך.

לבני חת אין אומץ להתייצב באופן ישיר מול אברהם. "וַיַּעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת ־ אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ", אין כאן משא ומתן ישיר, מוסד השליחות המשפטית מהווה פתרון לסיטואציה המביכה שהרי הם באמת לא מעוניינים למכור את אדמתם. הם בחרו במוצא זה משום שעל אף שהשליחות מפורסמת וגלויה לכל, היא תאפשר להם נסיגה או התכחשות לעניין אם ירצו בכך. וכך הם משיבים: "שְׁמָעֵ֣נוּ׀ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱ-לֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ". זו אמירה on the record לציטוט ולפרסום. שיידע העולם כי אנו מכבדים את אברהם ואיננו בורחים ממנו בעת צרתו. בבקשה, הוא יכול לקבור את שרה בכל אחד מקברינו! אבל… מה לא מסר השליח? שאברהם אינו יכול לקנות חלקת קבר בארץ כנען! הוא יכול לקבור את מתו אבל במבחר קברינו. זו דרכה של שליחות בעלת אופי פוזיטיבי עם מסר שלילי סמוי. הציבור יקלוט רק את המסר העיקרי, בני חת באים לקראת אברהם בעת צרתו.

"וַיָּ֧קָם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי־חֵֽת", אברהם משחק את המשחק אף הוא רק למראית עין. הוא מבין היטב את המסר, ועל כן הוא מחדש את בקשתו, הפעם עם אמירה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים, Direct call -פנייה ישירה. "שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ־לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן־ צֹֽחַר: וְיִתֶּן־לִ֗י אֶת־מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י בְּתוֹכְכֶ֖ם לַאֲחֻזַּת־קָֽבֶר". גם גוש – חלקה, גם שם הבעלים, וגם צורת הבעלות. 'ברחל בתך הקטנה' ממש!

עפרון, מכיר אף הוא את רזי הדיפלומטיה בבאזר המזרחי, ואינו מתרגש כל כך מן הקידה של אברהם ומגישתו הישירה ומשיב בפני כל: "לֹֽא־אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵי־עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ". ואנחנו הקוראים תמהים, הסכים? לא הסכים? מוכן למכור? לא מוכן? מה פירוש 'לא אדוני?' את מה הוא שלל? לא-אדוני הוא ביטוי המשתמע לשני פנים, האם הוא מוכן למכור בתנאי? אכן, אבל  תנאי זה לא ניתן לפרסום, הוא עלול ליצור רושם שלילי באווירה הכללית שכל כולה רצון 'לעזור' לאברהם העברי. לעת הזאת, מי מדבר על כסף?

ערוץ תקשורת חשאי נפתח למשא ומתן האמיתי ומעתה השליחות הינה Off the Record. "וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ"- רק לאוזני אברהם. מתוכן ההצעה למדים כי עפרון מנצל את להיטות אברהם להמשיך במשא ומתן ואת מצבו הקשה. בשל כך הוא מציע הצעה שאברהם אינו יכול לסרב לה. בלשון 'הדיפלומטית', an offer that you could not refuse. אפשר שכוונתו היתה להניא את אברהם מלשלם סכום עצום כזה ובכך היה משיג מטרה כפולה, גם מאפשר קבורה וגם קנייה! אבל במילים בלבד וללא אספקט מעשי. אבל, אברהם אינו מתרגש מן הסכום העצום, המשימה הושלמה לשביעות רצון אברהם. לא רק פתרון לקבורת שרה אמנו, לא רק קניית מערה לקבורה, לא רק קניית כל השדה שבו המערה, אלא שקנייה זו היא מעתה רשומה בקושאן. "וַיָּ֣קָם׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר־בּ֔וֹ וְכָל־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכָל־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב",  כדברי ספורנו על אתר: "נתקיים בחותמיו של ספר המקנה". נתקיים עד ימינו אנו.

(חיי שרה תשפ"ג)

הפוסט הכל עניין של משא ומתן, כבר אז, בתנ"ך הופיע לראשונה ב-שבתון - השבועון לציבור הדתי.