הדברים שלא ידענו על שרה

רק לאחר מותה נודע ברבים עד כמה היתה שרה למעשה עיקרה של הבית, כשראו לאחר מותה שכל הבית השתנה

"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" – ההספד הוא אמירה שכלית והבכי הוא התפרצות רגשית. בהספד אנו מתארים את הדמות והאישיות של הנפטר, תיאור המבוסס על עובדות הקיימות במציאות, שהרי אם המספיד גולש מהעובדות ואומר בהספדו על הנפטר דברים שאינם אמת, על כך אמרו חז"ל [ברכות סב א]: "כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעין מן המספידים" ופירש זאת "הערוך": "כשם שנפרעין מן המת אם הוא חוטא כך נפרעין מן הספדנין שאומרים עליו שהוא צדיק". על כן ההספד הוא אמירה הבאה מהשכל. ואילו הבכי הוא התפרצות רגשית ספונטאנית הבאה מבתי הנפש, ביטוי לכאב הפנימי שחש האדם מכובד מכאוב האסון עם הסתלקותו של קרוב יקר או איש נערץ שחסרונו מורגש ליחיד ולכלל. במובן זה הבכי קודם להספד, מיד עם היוודע השמועה הרעה, עוד טרם הספיק האדם לעכל את האסון שנחת עליו, כבר הרגש מתפרץ ומביע בבכי את כאבו, ורק אחר שמתאוששים מתחיל השכל להעריך את מעלותיו וזכויותיו של הנפטר, ואת הערכה הזו מביעים בהספד הנאמר לפני הציבור. והנה בקבורתה של שרה אין אברהם נוהג כך, אלא מקדים את ההספד לבכי ככתוב: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", מדוע נהג כך אברהם?

הבכי מביע את הכאב הפרטי ואילו ההספד בא לתת ביטוי לאבדה הציבורית. אברהם אבינו, מיום שעמד על דעתו ולאורך כל מסלול חייו, הקדים את צרכי הכלל על ענייניו הפרטיים, כך היה כשהיה מוכן להיזרק לכבשן האש, לאבד את חייו ולא לבגוד באמונתו, וכך אחר כך כשהיה חולה, לא דאג לרפואתו אלא ישב כחום היום בפתח אוהלו וממתין לאורחים שיוכל להכניסם לביתו. ולא רק אברהם אלא גם שרה העדיפה את טובת הכלל על טובתה האישית, כך רואים אותה במפעל המשותף שלה עם אברהם לקרב רחוקים לאביהם שבשמים ככתוב: "את נפש אשר עשו בחרן", כפירוש חז"ל: "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". למימוש מטרה זו הקדישה שרה ימים ולילות. היא שותפה לא רק למפעל החינוכי של אברהם אלא גם למפעל החסד שלו בהכנסת האורחים. אלא משום שהייתה צנועה ונחבאת באוהל היא נראתה ככינור שני, כטפילה ומסייעת לאברהם אבי הבית, אבל למעשה עוד בחייה אמר הקב"ה לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בכולה" ועל כך אמרו חז"ל [שמו"ר א]: "מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות".

אבל את כל זאת הציבור לא ידע, ורק לאחר מותה נודע ברבים עד כמה היתה שרה למעשה עיקרה של הבית, כשראו לאחר מותה שכל הבית השתנה: "כל ימים שהייתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אוהלה, כיון שמתה פסק אותו ענן, כל ימים שהייתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה פסקה אותה הרווחה,  וכל ימים שהייתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה הברכה,  כל ימים שהייתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת וכיון שמתה פסק אותו הנר" [ב"ר ס]. ומפני שאברהם ידע שפטירתה של שרה היא קודם כל אבדה לציבור כולו, על כן עם כל כאבו האישי-פרטי כבש אברהם את הבכי המביע את הצער הפרטי, וראה לנכון להודיע תחילה לציבור את מה שהוא, הציבור, חסר במיתת שרה, ועמד והספידה, להודיע לכל באי שער עירו את מעלתה וגדולתה של שרה, ורק אחר כך התפנה להביע את צערו הפרטי בבכי על שרה. ואין זה פלא שמיד לאחר זאת אברהם אבינו מתפנה מכל עיסוקיו ועוסק בזיווגו של יצחק, שלא להשאיר ביד המקרה מי תהיה אשתו של יצחק ממשיכתה של שרה, כי אחר פטירתה של שרה ראה אברהם שהאשה במשפחה היא לא רק מרכיב חשוב, אלא מרכיב חיוני להצלחת הבית, וכמו שראינו שרבקה היא שעמדה על המשמר ולא הניחה ליצחק לטעות באהבתו את עשו.

(חיי שרה תשפ"ג)