הנוסע המתמיד

אברהם הוא "היהודי הנודד" הראשון, או, אם תרצו, בלשון ימינו: נוסע מתמיד עם כרטיס גולד פלטינום

גלות היא מצב נפשי מתמשך. לאו דווקא מיקום. במידה רבה היא שייכת יותר לערוץ ההיסטוריה, הפסיכולוגיה והגיאולוגיה יותר מאשר לערוץ הגיאוגרפיה. אחד הביטויים העזים לכך מצוי בסיפורו של אברהם אבינו.

אפילו נתעלם לרגע ממדרשם של חז"ל, שלפיהם כבר בהיותו בן שלוש הכיר את בוראו, הרי שגם מפשט הכתובים עולה שאברהם אבינו הוא גולה נצחי, "המתנתק הגדול". הוא מנתק עצמו מ"ארצו, מולדתו ובית אביו" והולך לארץ ישראל. הוא מנתק עצמו מעבודת הגילולים של בית אבא ופונה לדרך חדשה בעולם האמונה, דרך האמונה בה', ועשיית צדקה ומשפט. "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". לימים, עם בוא הרעב, הוא מתנתק מארץ ישראל ויורד מצרימה.

גם בתוך הארץ פנימה, ממשיך אברהם בתהליך ההתנתקות. הוא נפרד מ"אחיו"-אחיינו לוט, תוך יצירת חיץ ברור בינו לבינו: "הפרד נא מעלי. אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה… ויפרדו איש מעל אחיו" (יג, ט-יא). לימים, הוא נפרד מאשתו הגר ומבנו ישמעאל, ומתנתק מהם.

אברהם הוא "היהודי הנודד" הראשון, או, אם תרצו, בלשון ימינו: נוסע מתמיד עם כרטיס גולד פלטינום. כל ימיו אין אברהם פוסק מלכת (ולא אחת, אפילו בהיותו כבן מאה שנים), ואפילו לרוץ (ראו בראשית יח, ו-ז). מאור כשדים לחרן, ומחרן לשכם. ומשם ואילך הרשימה הולכת ומתארכת, מפתיעה באורכה והיקפה: בית אל, מצרים, הנגב, בית אל, אלוני ממרא, דן, דמשק, סדום, גרר, באר שבע, הר המוריה ושוב חברון.

על כן, אין זה מפליא שכאשר "אברהם שב למקומו", ויושב בו מעט זמן, מוצא הכתוב מקום להדגיש עובדה חריגה זו (יח, לג).

אחר כל הדברים האלה, ורוב הנדודים, היינו מצפים שעיר המולדת, "ארם נהרים עיר נחור", תיוותר רק הֵד עבר, מין זיכרון עמום, מטושטש, מקום שחי יותר בזיכרון מאשר במציאות.

לא כך אצל אברהם. בבואו להשביע את "עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו", הוא מצווה אותו באופן ברור: "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני ליצחק". וכאן הבן שואל: "ארצי"? האמנם? האם גם לאחר עשרות רבות של נדודים, עדיין רואה אברהם אבינו בארם נהרים, בה ולא בארץ ישראל, את "ארצו"?.

הפער שבין דברי אברהם לבין דברי זקן ביתו (ולפי מסורת חז"ל, אליעזר) מובלט עוד יותר מתוך עיון בפסוקים. בעוד שאברהם מדבר על "ארצי", הולך העבד "אל ארם נהרים, אל עיר נחור" – נחור ולא אברהם. יתר על כן: בדברו עם אדונו, מדבר העבד על "הארץ הזאת", סתם ארץ, ויותר מכך הוא שב ומדגיש תוך כדי דיבור: "הארץ אשר יצאת משם"!.

זאת ועוד: גם בסוף המעשה, כאשר הוא מתאר את שיחתו עם אדונו, משנה העבד את לשון הציווי, משל ביקש לא רק ל"תרגם" את דברי אדונו ולהדהד אותם באוזני שומעיו, אלא גם ל'שפרם' ול'טייבם'.

בעוד שאברהם אמר לו מפורשות "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך", מספר העבד על ציווי שונה לחלוטין: "אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי… ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי" (ט, לח-מ).

ו"ארצי" להיכן נעלמה? אכן, בעיני העבד, אברהם כבר יצא מזמן מ"שם", מארצות הגולה, ונטע אוהלו בארץ הבחירה. לאחר עשרות שנים של ישיבה בארץ כנען, בהיותו בן מאה שנה ויותר, אברהם אינו עוד "עולה חדש". כבר מזמן ניתק את קשריו עם "ארץ מולדתו" וקנה לו שביתה בארץ החדשה. לא כן בעיני אברהם. בעיניו-שלו, "ארצי" היא עדיין ארם נהריים. "כי אל ארצי תלך!".

"היהודים", כתב המשורר יהודה עמיחי, "הם לא עַם היסטורי. ואפילו לא ארכיאולוגי. היהודים הם עַם גיאולוגי. עם שברים, והתמוטטויות, ושכבות, וגעש לוהט".".

ובניסוח מוכר: אפשר להוציא את היהודים מן הגלות, אך קשה, קשה מאד ואולי בלתי אפשרי, להוציא את הגלות מן היהודים.

(חיי שרה תשפ"ג)